רחבה עם דגלים אמריקאיים, מדשאה ירוקה עם שבילים ושולחנות פיקניק למרגלות העצים, והכל מול הנוף של פסל החירות וגורדי השחקים של מנהטן. כך נראה כיום הקצה של פארק ליברטי סטייט על שפת נמל ניו יורק, בפאתי ג'רזי סיטי. המראה הפסטורלי לא מזכיר במאומה את מה שהתרחש בדיוק לפני 100 שנה באותו מקום, אז עדיין אי קטן בשם בלאק טום, כאשר ארה"ב ניצבה מול אחד מאירועי הטרור הגדולים בתולדותיה, אך גם אחד הנשכחים ביותר.
מעט אחרי השעה חצות ביום ראשון, 30 ביולי 1916, פרצה שריפה קטנה על אחד הרציפים באי, שהיה מחובר ליבשה באמצעות מסילה של רכבות משא. זה לא היה מקום שבו אש צריכה להשתולל - באי הקטן פעל מעגן דוברות, ושכן בו מאגר מחסני התחמושת הגדול ביותר בארה"ב. מאז שפרצה מלחמת העולם הראשונה, שנתיים קודם לכן, יצא משם כשליש מכלל אספקת התחמושת לבעלות הברית שנלחמו בגרמניה ובשותפותיה, וזאת אף שארה"ב שמרה באופן רשמי על נייטרליות.
כוחות כיבוי הוזעקו לאי, שם הם נתקלו בשמונת שומרי הלילה שמיהרו לברוח מחשש לחייהם. אולם הכבאים התקשו להתמודד עם הלהבות. אלה הלכו והתפשטו לעבר אחת הדוברות שהייתה עמוסה בחומרי נפץ. בשעה 2:08 לפנות בוקר גרמה האש לפיצוץ אדיר שנשמע עד לפילדלפיה, מרחק של יותר מ-150 ק"מ, ושמי הלילה הוארו לחלוטין.
"הטרור פגע בנהגים שחצו את גשר ברוקלין בעת שבניינים התנועעו בהשפעת גלי ההלם וחלונות המכוניות התנפצו", כתב הסופר ז'ול ויטקובר בספרו "חבלה בבלאק טום". "הפיצוץ הרעיד את המנהרות שמתחת לנהר ההדסון שמחברות בין מנהטן לבין הובוקן וג'רזי סיטי, כשהוא גורם לפאניקה בקרב הנוסעים מתחת לאדמה. אפילו שלוות המתים הופרעה: בבתי הקברות של ביי וויט ומפרץ ניו יורק, אנדרטאות ומצבות נפלו".
האב איי־ג'י גרוגאן, מכנסייה סמוכה לאזור הפיצוץ, סיפר ל"ניו יורק טיימס" כי "הפיצוץ לא רק העיר אותי, אלא ממש העיף אותי מהמיטה. בהתחלה חשבתי שזו הייתה רעידת אדמה, ואז הבנתי שזה עוד פיצוץ של חומרי נפץ", שחזר. "ניצוצות נפלו למים בכמויות עצומות מכל הכיוונים, כמו גשם מפחיד. נראה כאילו הם ניתזו מכדורים אדומים גדולים שנורו לאוויר ואז נשרפו".
לפחות שבעה בני אדם - בהם קצין משטרה בכיר ותינוק בן עשרה שבועות - נהרגו בפיצוץ, שלפי הערכות היה שווה בעוצמתו לרעידת אדמה בעוצמה 5.5 (פי 30 מהעוצמה של התמוטטות מגדלי התאומים בפיגוע של 11 בספטמבר), מאות נפצעו. הנזקים הכלכליים היו עצומים והוערכו ב-20 מיליון דולר. כמעט כל החלונות במנהטן, ברוקלין, הובוקן וג'רזי סיטי התנפצו. אליס איילנד, נקודת הכניסה המפורסמת של המהגרים לארה"ב, פונה לחלוטין, וגם פסל החירות ספג פגיעות שבגללן לא מתאפשר עד היום לעלות ללפיד של הפסל.
החשד הראשוני היה שמדובר ברשלנות של העובדים, ועלו טענות כי השומרים הדליקו מדורות כדי להרחיק את המוני היתושים שפשטו על האזור. אולם היה אדם אחד שמיד היה בטוח במה מדובר - קפטן תומס טאני, מפקד היחידה לפירוק פצצות של משטרת ניו יורק. "אף שהוא לא ידע את הסיבה המדויקת, לא היו לו ספקות לגבי זהות המבצעים או ההשלכות. אחרים אולי לא היו בטוחים אם הפיצוץ היה תאונה או חבלה, אבל הוא היה בטוח. גרמניה הלכה רחוק מדי. האומה תדרוש נקמה", כתב הווארד בלום בספרו "פלישה אפלה: 1915, המלחמה הסודית של גרמניה והמצוד אחרי תא הטרור הראשון באמריקה".
סיגרי נפץ
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914 הכריז נשיא ארה"ב, וודרו ווילסון, כי ארצו תישאר נייטרלית במה שנתפס כסכסוך ב"עולם הישן". למרות זאת, נמלי הים האמריקאיים, בעיקר בחוף המזרחי, שימשו את בנות הברית - בריטניה, צרפת ורוסיה - במאמץ המלחמתי מול מדינות הציר - גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העותמאנית, בעוד הבריטים הטילו מצור ימי הדוק על גרמניה.
השלטונות הגרמניים לא היו מוכנים לראות איך יריביהם נהנים מאספקה שוטפת של תחמושת וציוד על אף הנייטרליות האמריקאית, ובנוסף הם רצו לגרום לממשל האמריקאי לשנות את עמדתו ולהצטרף למלחמה לצד בנות הברית. על כן, הוחלט לפתוח בקמפיין של טרור וחבלה בתוך ארה"ב, שכוון במיוחד נגד מטרות שמסייעות למאמץ המלחמתי.
ההוראות הועברו לשגרירות הגרמנית בוושינגטון בראשותו של השגריר יוהאן היינריך פון ברנסטרוף, שיחד עם הנספח הצבאי פרנץ פון פאפן החלו להוציא לפועל את התוכנית שהצליחה לפגוע במספר מפעלים, אבל עדיין לא השיגה את התוצאה הדרושה.
מי שנשלח לנהל את התוכנית החשאית היה פרנץ פון רינטלן, קצין מנוסה במודיעין חיל הים הגרמני שגם ידע ליהנות מהחיים הטובים. עם הגיעו באפריל 1915, הוא התמקם במועדון היאכטות של ניו יורק ומשם הפעיל את רשת הריגול והטרור. לרשותו עמדו כ-20 פעילים נאמנים, אבל הוא נעזר גם במאות מלחים גרמנים שנשארו בארה"ב בשל המצור הימי בארצם, בגרמנים-אמריקאים שעדיין החזיקו בנאמנות למולדת הישנה, וגם בלאומנים אירים שקיוו לנצל את המלחמה לנקמה בבריטניה.
בזה אחר זה החלו להתפוצץ מפעלים כימיים, טחנות קמח ומסילות רכבת, מרביתם באזור ניו יורק. כימאי גרמני סייע לאנשיו של פון רינטלן להרכיב מטעני חבלה קטנים דמויי סיגר, שהוסתרו על אוניות של בנות הברית שיצאו עם חומרי נפץ ותחמושת מניו יורק והתפוצצו בלב ים. לא פחות מ-36 כלי שיט הושמדו כך.
הפעילות כללה גם לוחמה ביולוגית: אנתרקס הוזרק לסוסים שיועדו להגיע לחילות הפרשים של בנות הברית. בנוסף, כמה מחברי הרשת אף עמדו מאחורי פיצוץ בגבעת הקפיטול ומאחורי תקיפתו של הבנקאי הידוע ג'יי־פי מורגן בלונג איילנד. לפי ההערכות, הנזק הכולל מקמפיין החבלה עמד על 150 מיליון דולר. מאות בני אדם נספו בפיצוצים.
קפטן טאני, בנו של מהגר מאירלנד שמונה למפקד יחידת החבלה של משטרת ניו יורק, הוא שהוביל את המאבק בתא הטרור. במשך חודשים הלכו טאני ואנשיו אחרי קצות חוטים של רמזים, אולם שוב ושוב נתקלו במבוי סתום. פריצת הדרך הושגה בזכות המודיעין הצרפתי, שגילה ארבעה "סיגרי נפץ" על ספינה שהגיעה מארה"ב והוסתרו בתוך שקי סוכר. כאשר הבלשים הניו יורקים עברו על רשימות התכולה של האוניות שנפגעו, הם גילו כי גם בהן היו שקי סוכר, וכי כל האוניות היו בדרכן לבנות הברית. אז חלחלה ההבנה שאולי מדובר בפיצוצים שקשורים למלחמה.
החשד נפל על הגרמנים, שבינתיים המשיכו לפגוע באוניות. במאי 1915 הטביעה צוללת גרמנית את ספינת הנוסעים הבריטית "לוסיטניה" וכ-1,200 בני אדם נספו, בהם 128 אמריקאים. בעקבות זאת, הורה הנשיא ווילסון לשירות החשאי להתחיל במעקב אחרי הדיפלומטים הגרמנים המוצבים בארה"ב. באחד המעקבים זיהה סוכן של השירות כי הנספח הכלכלי הגרמני שכח את המזוודה שלו ברכבת התחתית. בתוכה התגלו מסמכים שהצביעו על העברות כספים מהשגרירות לפרויקט הפיצוצים, לצד קמפיין תעמולה שנועד להטמיע כתבות פרו-גרמניות בתקשורת האמריקאית.
במקביל, החל טאני להציב שוטרים דוברי גרמנית בפאבים בניו יורק שבהם נהגו להסתובב מלחים גרמנים. אחד השוטרים יצר קשר עם קברניט של אונייה גרמנית, קפטן צ'רלס פון קלייסט, והציג את עצמו כסוכן חשאי. הקברניט הראה לו כמה "סיגרי נפץ" שהוסתרו ברשותו על מנת להוכיח כי גם הוא חבר במזימה, אולם להפתעתו השוטר הסמוי הצליח להביאו למטה המשטרה בלב מנהטן ושם הוא נעצר. אף שפון קלייסט נמנע מלגלות פרטים, הצליח טאני להטעות אותו שוב באמצעות שוטר שהתחזה לשרת דובר גרמנית, ופון קלייסט העביר לו מסר שיועד לחבר נוסף ברשת. בעקבות זאת החלו להיקשר הקצוות, ובזה אחר זה נעצרו חברים ברשת הטרור.
"איזה רציף נהדר להרוס"
טאני לא הצליח להגיע לראש הרשת, פון רינטלן, אבל היו אחרים שכן שמו את ידיהם על המבוקש. בסוף יולי 1915 קיבל הסוכן הגרמני מברק שדרש ממנו לשוב לברלין כדי לקבל הנחיות חדשות. הוא עלה על ספינה שעשתה דרכה לרוטרדם, אולם מה שהוא לא ידע זה שמדובר במברק מזויף של המודיעין הבריטי. כאשר הספינה עגנה לבדיקה באנגליה ופון רינטלן נדרש לרדת ממנה, הוא גילה לתדהמתו כי הבריטים יודעים מהי זהותו האמיתית. אחרי שהוחזק בחקירות במשך קרוב לשנתיים הוא הוסגר לארה"ב, שם הועמד לדין עם חברים נוספים ברשת ונידון למאסר של שלוש שנים.
אבל גם כאשר הסוכן הגרמני הוחזק באנגליה, התוכניות הזדוניות שלו המשיכו להתגלגל. "איזה רציף נהדר להרוס", אמר פון רינטלן בעת שעקב אחרי הפעילות במאגר התחמושת של האי בלאק טום במהלך 1915. אולם רק שנה אחרי שפון רינטלן עזב את רשת הטרור, ביצעו יורשיו את המזימה שזעזעה את החוף המזרחי של ארה"ב.
זמן קצר אחרי הפיצוץ נעצר מייקל קריסטוף, מהגר סלובקי בן 23 שעבד בבית זיקוק בסמוך לאי, אולם אף על פי שהוא קשר את עצמו לאירוע, שוחרר בטענה של "לא שפוי, אבל גם לא מסוכן", ואף גויס לצבא האמריקאי. בשנת 1922, בעת שריצה עונש מאסר על גניבה, הוא נחקר שוב והודה שפעל במשך תקופה קצרה בשירות הגרמנים, ואף חשף כי שניים מהשומרים בליל הפיצוץ גם היו ברשימת המשכורות של הרשת הגרמנית. עם זאת, הוא שוב שוחרר ולא התגלה עד שגופתו נמצאה שש שנים מאוחר יותר.
לותק ויטצקה היה סוכן גרמני שפעל בעיקר בחוף המערבי של ארה"ב, וריצה חמש שנות מאסר עד שגורש לארצו בשנת 1923. לאחר מכן הוא המשיך לדרום אמריקה ולסין, שם חשף לראשונה כי הוא וסוכן נוסף בשם קורט יאנקה הם שגרמו לפיצוץ בבלאק טום, ואף כמעט טבעו כתוצאה מהגלים הגבוהים שנוצרו. מאחר שהוא כבר היה רחוק מתחום השיפוט האמריקאי, הוא לא נעצר ולא ריצה עונש מאסר על הפיגוע. רק בשנת 1939, אחרי שנים של דיונים, קבעה ועדה שטיפלה בפיצויים על גל פעולות החבלה כי הגרמנים אכן עמדו מאחורי הפיגוע בבלאק טום, אולם המשטר הנאצי ששלט בגרמניה ונערך למלחמת העולם השנייה סירב לשלם את הפיצויים, בגובה 95 מיליון דולר.
הפיגוע בבלאק טום לא היה האחרון בפעולות החבלה של הרשת הגרמנית. בינואר 1917 אירע עוד פיצוץ אדיר, הפעם במפעל למילוי פגזים בניו ג'רזי, ושלושה חודשים לאחר מכן נשרף מפעל בפנסילבניה ויותר ממאה בני אדם נהרגו. במקביל, הגרמנים האיצו גם את המתקפות בים וצוללות גרמניות איימו על כלי שיט אמריקאיים.
הנשיא ווילסון עדיין היסס לוותר על הנייטרליות, אבל שני אירועים שינו את דעתו. תחילה היה מדובר במזכר שעוזרו שלח לו ובו הזהיר אותו כי "עליך לדאוג מכך שגשרים עומדים להתפוצץ, גורדי שחקים יותקפו, והרכבת התחתית של ניו יורק תתמלא בחיידקים". לאחר מכן עדכנו הבריטים כי יירטו מברק משר החוץ הגרמני, ארתור זימרמן, שמבטיח למקסיקו כי הגרמנים יסייעו להם להשיב את "השטחים האבודים בטקסס, אריזונה וניו מקסיקו" אם יפתחו במלחמה נגד ארה"ב.
ב-2 באפריל 1917 התייצב ווילסון מול הקונגרס וביקש את אישורו לפתוח במלחמה, בקשה שקיבלה אור ירוק באופן מיידי. "הם תכננו להרוס את התעשיות שלנו ולעצור את המסחר שלנו באמצעות אלימות", אמר הנשיא בנאום חודש לאחר מכן, "איזו אומה אדירה בנסיבות האלה לא תיקח לידיה את כלי הנשק?".
"העבר לא מת"
עם פרוץ המלחמה גויסו תומס טאני ואנשיו ליחידה לריגול נגדי של הצבא. בזכות פעילותו מול רשת הטרור הגרמנית, נחשב קצין המשטרה הניו יורקי - שדמותו צפויה לזכות לסרט קולנוע בכיכובו של בראדלי קופר - לאחד מאבות הגנת המולדת בארה"ב. אבל העובדה שכמה בלשים במשטרת ניו יורק הם שהיו צריכים להוביל את המאמץ הלאומי מול קמפיין של טרור שפגע קשות בארה"ב האירה את בעיית המודיעין האמריקאי באותה תקופה.
"הבולשת, השירות החשאי, המודיעין הצבאי - כל הארגונים שהיו אמורים לעמוד על המשמר ואשר הרפובליקה הקימה על מנת להגן על הערים והעיירות שלה - היו עסוקים במריבות, היו בלתי מאורגנים ובלתי יעילים", כתב הווארד בלום. "הם לא אספו מידע לגבי סוכני האויב שבשקט מילאו את רחובות האומה. הם התעלמו מהשאיפות הנבזיות של הכוחות שנערכו להתקפה ומכלי הנשק המפחידים שלהם".
בשנת 1919 פרסם טאני את ספרו "חנוק! איתורם של זוממי הפצצות הגרמנים והאנרכיסטים", שתיאר את פעילותו במסגרת יחידת החבלה. בהקדמה התייחס מפקד משטרת ניו יורק, ארתור וודס, לסוגיית המודיעין: "הלקחים לאמריקה ברורים כשמש. אסור לנו שוב להיתפס ישנים בלי ארגון מודיעין לאומי ראוי. הסוכנויות הפדרליות השונות חייבות להיות מולחמות זו לזו, והסוכנות הזו צריכה להיות ערנית לנצח ובאופן מקיף".
חלפו 72 שנה מאז שוודס כתב את הדברים, ואמריקה שוב התגלתה במערומיה ב-11 בספטמבר 2001, כאשר מחבלי אל-קאעידה חטפו ארבעה מטוסי נוסעים והצליחו להפיל את מגדלי התאומים ולפגוע בפנטגון. ועדת החקירה מצאה כי מאבקי הכוח בין סוכנויות הביון, ובמיוחד בין ה-FBI לבין ה-CIA, מנעו שיתוף במידע שהיה יכול לסכל מראש את פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, ובעקבות זאת מונה מנהל מודיעין שאחראי על התיאום בין כל הגופים.
אבל הלקח של וודס נכון גם להיום, 100 שנה אחרי הפיגוע בבלאק טום, לנוכח אירועי הטרור האחרונים באירופה. הפיגוע בכנסייה בנורמנדי, שבו אחד המחבלים היה מוכר לשירותי הביטחון ואף ענד צמיד אלקטרוני שנועד להקל על איתורו, הראה שוב את המחדל המודיעיני בצרפת, שהופיע גם בדוח חמור של הפרלמנט הצרפתי בתחילת החודש, אשר קרא לרפורמה מקיפה במערך המודיעין. גם בגרמניה, הפעם בצד המותקף, פיגועי הטרור ומתקפת הירי במינכן ביום שישי שעבר סיפקו עדות לחולשתם של שירותי הביטחון לזהות מראש את הסכנה ואת ההקצנה, אפילו בפעמים שבהן הכתובת רשומה על הקיר.
"העבר לא מת ונקבר. למעשה, זה אפילו לא עבר", כתב הסופר האמריקאי הגדול, וויליאם פוקנר, בספר "רקוויאם לנזירה", וביקש לומר כי גם מה שהתרחש בעבר מלווה אותנו בהווה. לכן מאבקו הנחוש של תומס טאני, שלא ויתר גם מול רשת טרור מדינתי מרובת אמצעים, צריך לשמש מודל גם למי שכיום נאבקים בטרור האכזרי, שממשיך להשתולל מדי יום ולעתים נראה כחסר מעצורים. אם מקבלי ההחלטות ישננו את הלקחים של האירועים מלפני 100 שנה, זה יקדם בצעד נוסף לעבר הניצחון במלחמה הקשה מול הטרור.