ליבת התפוח: החינוך החרדי בארה"ב נע בין שינוי לכיסוי

אולי הלקח המרכזי מהסיפור על החינוך החרדי בניו יורק הוא שהשינוי מוכרח לבוא מבפנים. שהדרך הנכונה לאתגר את החברה החרדית היא בפעילות של חרדים שמאסו בסל ההוראה הרזה מדי, שאינו מכין אותם לחיים בעולם מודרני, ושתוצאתו לעתים קרובות היא חיים של דלות. שהרי הארגון “יפד" (YAFFED), העומד כעת במרכזו של עימות מתעצם על מצבו של החינוך החרדי, בעיר היהודית הגדולה בעולם, הוא ארגון שנולד מתוך החברה החרדית. נולד בראשו של אחד, נפתולי מוסטר, אחד מ־17 אחים ואחיות במשפחה חסידית מברוקלין. תלמיד במוסדות של חסידות בעלז, שהתעורר יום אחד וגילה שאינו יודע הרבה. אינו יודע מספיק כדי להגשים את שאיפותיו וללמוד פסיכולוגיה.

בשנת 2012 הקים מוסטר את הארגון הקטן שלו למען “חינוך הוגן". מאז הופיע כבר בכמה רשימות של מנהיגים בעיתונות היהודית אמריקאית, למשל רשימת “50 הרבנים המשפיעים" של העיתון היהודי “פורוורד" ורשימת “36 המנהיגים מתחת לגיל 36" של העיתון “ג'ואיש וויק" של ניו יורק. מוסטר הוא בן 29. ואם יתמיד במאבקו, יש לו עוד דרך ארוכה לעשות. אולי חיים שלמים של פעילות.

יש הרבה יהודים אורתודוקסים בניו יורק. הם בסך הכל 10% מכלל יהודי אמריקה, אבל העיר הזאת היא סיפור אחר. במחקר שנעשה בה לפני כמה שנים נספרו כמעט 130 אלף בתי אב יהודיים אורתודוקסיים, ובהם כמעט חצי מיליון בני אדם. כשליש מכלל היהודים בניו יורק. הזרם הדתי הגדול ביותר בניו יורק (שיש בה 18% רפורמים, 20% קונסרבטיבים ו־30% “אחרים"). בין המחקר של 2002 למחקר של 2011 צמחה הקהילה האורתודוקסית בעיר בכ־30%. כלל הקהילה היהודית צמחה רק ב־9% – כלומר בעוד האורתודוקסים מתרבים, שאר היהודים מידלדלים.

מתוך אותם 30% וקצת של אורתודוקסים, כ־22% הם חרדים. 16% המוגדרים “חסידיים", ועוד 6% שהוגדרו במחקר “ישיבתים" – ליטאים, מתנגדים, לא חסידים. בבית היהודי הלא חרדי יש בממוצע 1.8 נפשות – בבית החרדי יש 4.1 נפשות (לא חסידים) או 4.8 נפשות (חסידים). כלומר, משפחות גדולות, ריבוי טבעי גבוה. ולא מעט עוני. המשפחות גדולות, אך ההכנסה – במיוחד בקרב המשפחות החסידיות, כמו זו של נפתולי מוסטר – נמוכה. כ־70% מהמשפחות החסידיות הן כאלה החיות על פחות מ־50 אלף דולר לשנה. בקרב שאר היהודים רק 40% משתכרים שכר נמוך כל כך. ועוד: ליותר מ־60% מהחסידים יש “השכלה תיכונית או פחות". כלומר, שלא כמו שאר היהודים באמריקה, הם קבוצה שהשכלתה הפורמלית דלה. בקרב היהודים שאינם אורתודוקסים רק ל־18% מכלל היהודים יש השכלה תיכונית ומטה. ועוד: רק ל־5% מהחסידים תואר שני ומעלה, לעומת 35% מקרב היהודים שאינם אורתודוקסים (או 31% בקרב גברים אורתודוקסים מודרניים, ו־47% בקרב נשים אורתודוקסיות מודרניות).

כלומר, יש סיבה לתקן – הכנסה נמוכה למשפחות גדולות. ויש גם מה לתקן – חינוך לקוי בגיל צעיר המוביל להשכלה נמוכה בגיל המבוגר. על כן, בשנת 2014 החליט הארגון של מוסטר ללכת לבית המשפט, לאחר שלא זכה למענה מספק מרשויות השלטון של ניו יורק. טענתו פשוטה: בתי ספר וישיבות חרדיות אינם מספקים לתלמידים מנה מספיקה של לימודי חול. בניו יורק מקובל אומנם לתת חינוך כללי, גם לחרדים, הרבה יותר מאשר בישראל. אך הארגון סבור שזה לא מספיק, ומסתבר שגם מערכת החינוך של ניו יורק סבורה כך. בשנה שעברה הודיעה שתחקור 39 ישיבות בגלל לימודי חסר. לפני שבוע קיבלה הבטחה ממערכת הישיבות שלימודי החול יחוזקו. הישיבות החסידיות “התחייבו להתחיל להתאים את מערכת הלימודים שלהן כך שתכלול יותר לימודי חול, ברמה גבוהה יותר, החל מתחילת השנה הבאה", כפי שנאמר בהודעת מחלקת החינוך של העיר.

להוטים להשתכנע

סוף טוב? עוד לא סוף, וגם לא בטוח שטוב (שלא לדבר על השאלה טוב למי). מוסטר בטוח שההודעה על שינוי היא לא יותר מאשר טיוח. החסידים החליטו להבטיח משהו כדי להוריד מגבם את החקירות ובתי המשפט. העיר ניו יורק, שאין לה כוח ועניין להתעמת עם החרדים שלה יותר ממה שלמדינת ישראל יש כוח ועניין להתעמת עם החרדים שלה, החליטה להסתפק בהבטחות המעורפלות לשינוי. כלומר – אולי מה שאפשר ללמוד מניו יורק אינו הלקח שהוצג לפני כמה פסקאות (השינוי יבוא מבפנים), אלא משהו אחר לגמרי: גם בניו יורק הפוליטיקה החרדית מנצחת.

מוסטר זיהה את חוסר ההתלהבות של העיר מעימות עם החרדים, שהם כוח הצבעה מאורגן, וגם כוח התנגדות שקשה לשבור אותו, עוד בימים שבהם ביקש פגישות וכתב מכתבים – לפני שפנה לאפיקים משפטיים. פגישות לא נקבעו, המכתבים לא נענו. פוליטיקאי חכם לא נכנס למריבה שאין לו סיכוי להרוויח ממנה פוליטית. פקיד חכם לא נכנס למריבה שלא יקבל עליה גיבוי מהפוליטיקאי החכם.

והעסקנים החסידיים עשו עוד משהו כדי לבלום את התנופה של מוסטר. הם הקימו ארגון משלהם, PEARLS - Parents for Educational and Religious Liberty in Schools, ראשי תיבות של “הורים למען חופש חינוך ודת בבתי ספר". עורך הדין שמייצג את הארגון, וגם את הישיבות שנחקרו, טען שמטרתו של הארגון הזה “לתמוך בשיפורים למערכת הלימודים הכללית (בבתי הספר החרדיים) תוך הבטחה שהחינוך הישיבתי ימשיך להיות המוסד העיקרי של לימוד יהודי". מה זה אומר? העיר ניו יורק השתכנעה – כנראה הייתה להוטה למדי להשתכנע – שזה אומר הסכמה על שיפורים ניכרים בהוראה של נושאים כלליים לתלמידים חרדים, בשלב זה בעיקר בבתי הספר היסודיים. מוסטר ועוד רבים כמותו משוכנעים שזה שווה בערך כמו שהיו שוות הבטחות של מוסדות חרדיים בישראל ללמד לימודי ליבה. כלומר, מעט מאוד אם בכלל.

כוח ואחריות

כמה מראשי החרדים מודים ש"פרלס" הוקם לא כדי לסייע במשימה שבה החל הארגון “יפד" אלא כדי לבלום אותה. דיוויד זוויבל, המנהיג העוצמתי של “אגודת ישראל" באמריקה, אמר לעיתון “המודיע" ש"יש בכל העולם נטייה מעוררת חשש של ממשלות להתעקש שכל בתי הספר הלא ממלכתיים יעמדו בדרישות של מערכת החינוך הציבורית, במקרים רבים תוך כפיית מחויבויות הסותרות אמונות דתיות". ובתרגום לעברית מדוברת: כמו בישראל, גם כאן, אין לנו עניין בהתערבות ממשלתית בחומר הלימוד. כמו בישראל, גם כאן, נטען שהתערבות כזאת פוגעת בחופש הדת שלנו. כמו בישראל, גם כאן, אנחנו סבורים ש"את הדברים האלה ההורים והישיבות צריכים להחליט".

זוויבל עצמו לא הזכיר את החלטת בית המשפט העליון המוכרת כ"ויסקונסין נגד יודר", אך תומכים אחרים בזכותם של החסידים להתנגד להכנסת מערכת לימודים כללית לבתי הספר שלהם עשו זאת. בהחלטת בית המשפט ההיא, משנת 1972, הוכרה זכותם של הורים מכת האמיש להוציא את ילדיהם מבתי הספר הכלליים, משום שהאינטרס של ההורים בחינוך הילדים על פי ערכי הבית גובר על האינטרס של המדינה לחינוכם על פי ערכי מערכת החינוך הכללית. וכמובן, זה לא בדיוק אותו עניין, אך יש בו כדי ללמד על הלכי הרוח בקרב החרדים, המבקשים להגן על הדור הצעיר שלהם מפני ההשפעה הבלתי נמנעת של חינוך כללי, המאפשר מאוחר יותר לימודים גבוהים, ואת היכולת להתנתק מהחברה החרדית.

בכתבות שהופיעו על הסוגיה הזאת בעיתונות האמריקאית הכללית הטון שונה מזה שננקט בעיתונות החרדית, ואחד היועצים לתהליך השינוי הבטיח בעיתון “וול סטריט ג'ורנל" שמערכת הלימודים המתחדשת תעמוד בכל הדרישות המקובלות במערכת החינוך הציבורית של ניו יורק. ובכל זאת, נדמה שהשאלה חוזרת למה יחליטו הרבנים, המחנכים וההורים. האם יחליטו למרוח את העיר בהבטחות, ולא ללמד את הצעירים את מקצועות החול, או שמא הלחץ הגובר מתוך החברה החרדית יגרום להם לשנות בהדרגה את מסגרת ההוראה, רק בקצב ובאופן הנראה להם נכון. את מה שישראל לא מצליחה לכפות ביעילות, גם ניו יורק לא מצליחה לכפות ביעילות. ומצד אחר, כמו שבישראל נדמה שהחברה החרדית משתנה לאטה, גם בניו יורק אפשר לזהות סימנים כאלה. כך שאפשר לחזור לשורה הפותחת את הכתבה הזאת: אפשר ללחוץ, אפשר לאיים, אפשר – וגם רצוי – להפעיל מנופי השפעה כלכליים ואחרים. אבל בסופו של דבר השינוי מוכרח לבוא מבפנים. מה שאומר שלחרדים יש הרבה כוח, אבל לא פחות מזה יש להם גם אחריות.