ללא תמיכה: 8 מנחות במצרים שהתבקשו לפצוח בדיאטה, לבד במאבקן נגד האפליה

נתחיל במבט ישיר אל המראה שמול הפרצוף. האם צופי הטלוויזיה בישראל יקבלו בברכה מינוי של מגישה מלאת גוף לתכנית טלוויזיה נצפית? בפסקאות הבאות נספר על סערה מהסוג הזה שהתחוללה באחרונה במצרים. סערה בוטה ומעליבה, מהסוג שגורם לנו לגחך על שכנינו. אבל אם להיות גלויים, כלל לא בטוח שכאן בישראל היו השחקנים הראשיים בעלילה נוהגים אחרת.

שם, בקהיר, זה קרה דווקא אצל המעסיק הממשלתי. נשיאת הרשות לרדיו וטלוויזיה, ספפא אל־חגאזי, הורתה לשמונה מנחות טלוויזיה, שמשקלן הרב בולט היטב, לפתוח בדיאטה. על פי עדותן, דרשה מהן הנשיאה לשוב אליה בתוך חודש רזות יותר. נוסף על כך, תבעה מהן להופיע מול המצלמה בלבוש אופנתי יותר, להפחית מכמויות האיפור שלהן ולטרוח ששיערן יהיה מעוצב ברוח צעירה יותר. בקיצור, כמעט בן לילה נדרשו השמונה - בהוראה פסקנית - לאמץ מראה עדכני, חף מן הפומפוזיות שאפיינה את מגישות הטלוויזיה בשנות ה־70 וה־80.

רוב המגישות שאליהן כיוונה חגאזי עובדות בערוץ 1 ובערוץ 2 של הטלוויזיה הממלכתית, המובילים בערוצי השידור הממשלתיים. הן מוכרות לכל צופה טלוויזיה במצרים, ומתמחות בהגשת תוכניות "לייף סטייל", העוסקות בנושאים מעולם הבריאות, המטבח והיחסים במשפחה. אחרות מנחות תוכניות אירוח, המבוססות על ראיון אולפן עם מומחה כלשהו בסוגיות השעה ועל פניות טלפוניות של צופים.

תמיכה בקרב הצעירים

ספאא חגאזי, בעברה עיתונאית ומגישת חדשות ידועה, לא פעלה בחלל ריק. בציבור המצרי יש לה תומכים רבים. צופים צעירים הקימו לפני כמה שנים קבוצת פייסבוק הקוראת להרחיק מן המסך מגישות עבות בשר, בתואנה שצעירות ורזות מיטיבות לעשות את המלאכה. במאמר באחד השבועונים כונה ערוץ 2 הממלכתי "ערוץ הדאבּות", בשל ריבוי המגישות המלאות על מסכיו. בדיווחים העיתונאיים על הפרשה עלה רבות שמה של מנחת הטלוויזיה הלבנונית ניקול ברדוויל כמודל שאותו הן מחקות. ברדוויל, מלכת היופי של לבנון לשנת 1994, עבתה מעט עם השנים והפכה לאשת טלוויזיה מוכרת. דמותה היתה שם נרדף לאיפור כבד ולעיצוב שיער צעקני. מבקריה המצריים גייסו אותה כדי להצביע על "פלישה לבנונית" אל מסכי הערוצים הממלכתיים.

נשיאת הרשות לרדיו וטלוויזיה לא הייתה הראשונה שניסתה לפעול נגד מגישות מלאות ומסורקות שלא לפי צו האופנה. לפני 14 שנה התקבלו ב"מַסְפֶּרו" - כינויו של בניין הטלוויזיה והרדיו המוכר על גדת הנילוס - תלונות מצופים על המראה החיצוני של כמה מן המגישות. בעקבות זאת פרסמה נשיאת איגוד הרדיו והטלוויזיה דאז, זיינב סווידאן, הנחייה דומה. רוב המנחות בעלות המשקל העודף הורחקו - וחזרו לאחר כמה חודשים במשקל מופחת. רק בערוץ השני נותרו ארבע מהן, בעלות מידות גוף מלאות, מה שהעניק לו את התואר המפוקפק והמזלזל שלעיל. לאחר שלוש שנים, בשנת 2002, חזרה הנחיית הבוסים, וגם הפעם דלפה לעיתונות וביישה את המגישות. אז הייתה המטרה דווקא ערוץ 1 הממלכתי. בעיתונות נולדו כינויים מעליבים נוספים למנחות הערוץ: "מפלגת עץ השקמה", על שום גזעו הרחב, ו"חבורת אקסטרה לארג'".

"זכותו של הצופה לראות על המסך מגישה מתורבתת, יפה, הלבושה באופן שעולה בקנה אחד עם המנהגים", נימקו אז מקורביה של הנשיאה סווידאן. "לא חובה ללבוש ביגוד שהוא בשיא האופנה, אבל מוטב שהוא ישתלב באורחות החברה ומנהגיה".

יש להניח כי לאורך השנים חזרו קברניטי רשות השידור המצרית והטיפו למגישות על המראה שלהן, אבל לרוב היה זה בישיבות פנימיות ובחדרי חדרים. במקרה הטרי עשתה הנשיאה שימוש פומבי בתקשורת, ומה שעורר - בצדק - את זעמן של המגישות. כמה מהן תהו מדוע מצאה לנכון כבוד הנשיאה לעשות פומבי לצעד שנקטה.

ביזוי פומבי

הודעת הרשות לרדיו וטלוויזיה חוללה הד תקשורתי. "זו החלטה מבישה", טען המרכז להכוונה ולהתנדבות משפטנית, אחד מארגוני הנשים במצרים. "היא רואה באישה חפץ ומבזה את העובדות". שמונה המנחות פתחו בקמפיין ציבורי להגנה על עמדתן (וחזותן החיצונית). הן טענו כי החשיפה שניתנה לעמדת הנשיאה והדלפת שמותיהן גורמות לביזוי שמן הטוב ומביישות אותן. את המסע להגנתן הנהיגה חדיגה חטאב, מגישת תוכנית אירוח בענייני חברה, המשודרת בערבי שבת בערוץ השני.

"הופתעתי לראות את שמי מתנוסס ברשימה", אמרה חטאב בתגובה, "אני חושבת שהמראה שלי בהחלט ראוי, ואין כל סיבה שהיא תמנע ממני להופיע על המסך. בערוצי הטלוויזיה הערביים יש נשים שמופיעות אפילו כשהן הרות".

בסדרת התבטאויות בעיתוני מצרים ובערוצי הטלוויזיה הפרטיים לא היססה חטאב לתקוף את הבוסית שלה ואת הרוח המקצועית שליוותה את החלטתה. היא דרשה להקים ועד מנהל ליד הנשיאה, שיבטיח כי החלטות ניהוליות כאלה יתקבלו לאחר שיקול דעת ובדיקה, ולא בשליפה.

"היא בכלל צפתה בי? על איזה יסוד היא קיבלה את ההחלטה?", תהתה המנחה הוותיקה, "אני מחשיבה את עצמי אישה רגילה לגמרי. יש גם מגישות רזות אבל נטולות נוכחות טלוויזיונית. הבעיה העיקרית איננה אנחנו, המגישות. הבעיה היא הביזוי של שמנו".

באחד ההופעות שלה תראיינה חטאב לערוץ הטלוויזיה הפרטי ONTV אצל אחת המנחות הצעירות, כנהוג בערוץ זה, שישבה מול המצלמה ורגליה מונחות זו על זו.

"אני חושבת שאני מבוגרת מכדי שיגידו לי שהמשקל שלי כזה או אחר", נחלצה חטאב להגן על מעמדה, "אני אישה מצרייה, בגיל מסוים, במעמד מקצועי מסוים. חצאית קצרה איננה בשבילי, וגם לא עיצוב שיער עדכני. אני גם לא אשב רגל על רגל באולפן. אם ככה הם חושבים להביא את הקדמה, שיביאו אותה בלעדַי".

חטאב הוסיפה וטענה כי המהלך נוגד את סעיף 11 בחוקה. סעיף זה קובע כי המדינה תבטיח שוויון זכויות בין גברים לנשים בכל שטחי החיים, ובהם גם התחום החברתי, התחום הכלכלי והתחום התרבותי. כן מחויבת המדינה להגן על האישה מפני גילויי אלימות ואפליה במקום עבודתה. בין השורות רומזת חטאב כי קברניטי הרשות לא היו נוקטים צעד כזה כלפי מגישים ממין זכר.

מגישה אחרת אמרה בעילום שם לעיתון "היום השביעי": "הנשיאה שכחה שיש לנו משפחות ובעלים שנפגעים מההחלטה. זו החלטה פנימית, והיה אפשר להותירה בתוך הבניין. איני יודעת מה הסיבה שהניעה אותה לצאת עם זה החוצה ולהפוך אותנו נושא לשיחה בפי כל".

נכון לעכשיו, אף לא אחת מן השמונה נשלחה לביתה, אבל יש להניח כי הרוחות סערו בשבוע שעבר במסדרונות בניין "מספרו". את תגובתה של הנשיאה חגאזי איש לא השיג, אבל גורם המקורב לה אמר לאחד העיתונים כי כמה מן המנחות אכן פתחו בדיאטה. "אנו מאשרים כי ניתנה להם תקופת של חודש להגיע למשקל נאות, שתאפשר להן לשבת מול המצלמות", אמר הגורם והוסיף: "בטלוויזיה המצרית יש קני מידה להופעה של מנחות, אבל הם אינם מיושמים. מטרתנו להביא לידי כך שמגישות התוכניות אצלנו ייראו כמו עמיתיהן בערוצים הערביים והבינלאומיים".

הפרשה הזו תחלוף בקרוב, ורבים סיכוייה שתעבור בשלום וללא פיטורי גיבורותיה. אבל המסר שרצתה להנחיל הנהלת הרשות לרדיו וטלוויזיה עבר. מצרים של היום משדרת לעולם - ובמיוחד לעצמה - חזות צעירה, עדכנית ובעיקר מערבית. לא עוד מראה עקרת הבית המלאה, אלא מראה צעיר, חטוב וטבעי. מאבקן של מגישות הטלוויזיה הוותיקות אינו אופייני רק לענף הטלוויזיה. זוהי מערכה בין־דורית על עמדת ההובלה: הדור הוותיק נדחק הצדה, והניסיון הרב ואהדת הקהל המבוגר אינם עומדים עוד לזכותו.

מה שמפתיע הוא שמעטים מקרב גופי החברה האזרחית מחו על הלינץ' שנעשה בשמונה המגישות. לא נשמע דיו קולם של ארגוני הנשים, ולא של שרי הממשלה הרלוונטיים, כמו שר התרבות ועמיתתו מחזיקת תיק הרווחה (המכונה שם "המשרד לסולידריות חברתית"). גם בעיתונות לא זכה הסיפור לדיון עמוק, בעיקר לא מפי מושכים בעט ופובליציסטים למיניהם, המרבים לעסוק בבעיות השעה. כל זאת, על אף שאפליה על רקע גיל או חזות עלולה להתקיים בכל מקום עבודה. אם התגלתה במגזר הממשלתי, ודאי תימצא לה אחיזה גם בשוק הפרטי.