ראש השנה האחרון תפס את אדווין שוּכְּר, איש עסקים יהודי בריטי, במצב רוח יצירתי. כמה ימים לפני בוא החג נקרא שוכר, יליד בגדד, להשתתף במפגש ראשון ומיוחד עם משלחת בכירים מעיראק, ובהם יועצים לראש הממשלה והנשיא. במשלחת היו 16 חברים שהגיעו לביקור רשמי על אדמת בריטניה וביקשו להיפגש עם ראשי קהילת יוצאי בבל. בפגישה, הוא מספר לנו בראיון טלפוני ממשכנו בלונדון, התלוננו נציגי היהודים על הזנחת קודשי הקהילה בעיראק. קברי נביאים, בתי כנסת, מבני ציבור - כולם התיישנו, הפכו למונומנטים אסלאמיים או נמכרו לשימוש חילוני. "מישהו מכם פנה אלינו בצורה רשמית וביקש שנטפל בזה?", שאל אחד הפקידים העיראקים בתוכחה.
שוכר החליט לפעול. הוא מצא כי ביום שבו חל ראש השנה ה־5,777 למניין היהודים, יציינו גם המוסלמים את ראש השנה ה־1,438 שלהם. בעצה אחת עם מכרים עיראקים הוא הפיק סרטון וידאו, שכלל פנייה לעם העיראקי ולשלטונות בגדד באיחולי שנה טובה ובקשה לשמר את קודשי הדת. את הסרטון העלה לפייסבוק שלו. מטרתו הייתה לרתום את הרשויות לטפל בהזנחת קודשי היהודים כדי שלא יוכלו לומר יותר שלא ידעו. התוצאה: סרטון כבן שלוש דקות, שנחשף למאות אלפי גולשים, או כדברי בעליו: "בכל בוקר אני מתעורר לעוד כמה אלפי צפיות".
"עזבנו את עיראק מאונס, אבל עיראק מעולם לא יצאה מלבותינו ולו לרגע אחד", פתח את פנייתו המצולמת. "אני אומנם מביע כאן את דעתי האישית, אבל בטוחני שדברי מבטאים גם את חיבתם של בני הקהילה שלי ואת געגועיהם למולדת ולבניה. זו קהילה שחיה יותר מ־2,600 שנה על האדמה הטהורה ההיא ותרמה רבות לתרבותה. אבל קהילה זו, כאחרות, נפלה קורבן למדיניות של פילוג ועדתיות. כואב לראות את המרקם החברתי העשיר הזה, שכמוהו כשטיח צבעוני, מאוים באובדן גווניו".
הדם שבעורקינו
מאות תגובות זרמו אל שוכר ישירות בעקבות הפצת הסרטון. אנשים פרטיים וגם דמויות רשמיות, כולן מעיראק פנימה, הודו לו בחום וייחלו לחידוש היחסים עם בן עמם שבפזורה ואחָיו. אצל כולם הסתתר גם מסר מכמיר לב: אתם, היהודים, חזרו וסייעו לנו בבניית ארצנו שחרבה.
בפנייתו אליהם הזכיר שוכר את הריסת ביתו של יחזקאל ששון, שר האוצר הראשון של עיראק, דמות נערצת על העיראקים, שהלכה לעולמה לפני יותר מ־80 שנה. שוכר תהה כיצד לא טרחה עיריית בגדד לשמר את המבנה המיוחד. "האם הגיוני שגורם רשמי יפעל בשטחיות כזו?" הוא שאל וביקש: "אני מפציר בכם, בני ארצי, שמרו על כל מורשת היסטורית. שמרו על רוח הנביאים, על בתי הכנסת והכנסיות, אפילו אם הם נטושים. שמרו עליהם כדי ששמה של עיראק יינשא בפי דורות רבים אחרינו".
"אלוהים יקלל את מי שגרם לכם להגר, אתם החצי השני שלנו", כתב לו גולש מהעיר כרבלא. "הנכם הדם שהלוואי שיזרום בעורקינו. לא שכחנו אתכם, ולא נשכח. מסור את ברכותי לכל עיראקי יהודי".
איש דת שיעי כתב לו בערוץ הפרטי: "אני מעוניין מאוד ומתעקש על שיבת העיראקים, ובמיוחד היהודים, שמייצגים מגוון שמעשיר את החברה העיראקית. ברכה כנה לרוחך העיראקית הטהורה".
את המסר החשוב ביותר קיבל שוכר ממנהיגה של אחת הגדולות בפדרציות השבטים הסוניים. באיגרתו לשוכר האיץ אותו שייח' ידוע ומוכר (שמו שמור במערכת) להמשיך ולפעול, והציע לשתף עמו פעולה בהמשך המגעים עם היהודים. "אנשים גדולים הם אלה שעושים היסטוריה", כתב. "אני מבחין כי אתה הנך פטריוט היודע כבוד מהו, והאנושיות מצויה בתוכך בצורתה המעשית. קום וחולל מעשה התעוררות, והיה לאדם הגדול שההיסטוריה תזכור לנצח. אני ומועצת מנהיגי השבט, ועמם יתר השבטים המצויים תחת המועצה שלנו, מוכנים לצאת למשימה הזאת איתכם ולשגר מסר של חיבה, שיתוף פעולה, סובלנות ולחיצת יד. וזאת, ללא היסוס או פחד".
הייתה זו הצעה מפורשת, בדרג עממי בכיר, לחידוש הקשר בין יהודי בבל לארצם. שוכר התרגש מאוד. אף שב־13 השנים מאז נפילת סדאם חוסיין הוא ביקר כמה פעמים במולדתו והכיר עיראקים רבים מספור, מעודו לא קיבל מהם חיבוק כזה, שכולל קריאה מפורשת להחזיר עטרה ליושנה.
"לנגד עינינו מתרחשת מהפכה", אומר שוכר כעת בראיון ל"מעריב". "העיראקים מצהירים שיהדות עיראק הייתה ברכה עבורם ומצטערים על לכתה. חשוב שהדור הנוכחי שם ישמע את הקול היהודי, שאותו הם לא שמעו 50 שנה לפחות. כיום הם נוכחים מחדש כמה חשובה הנוכחות של היהודים בעולם הערבי. כמה מהם אומרים לנו: לו הייתם כאן, אולי הכל היה אחרת. ואנחנו? אנחנו לא באים עם דרישות להשבת זכויות, אלא אומרים: אתם האחים שלנו, והבעיה היא של כולנו, לכן בואו נפתור אותה יחד. היינו שם יותר מאלפיים שנה, שתינו יחד מהפרת והחידקל, אכלנו אורז עמברי (ביטוי עממי עיראקי), ועתה אנו מבקשים שתגנו על כל אתרי הקודש, לא רק של היהודים, אלא גם של הנוצרים, היזידים והאחרים. אני רוצה להביא את הילד שלי ואת הנכד ואת הנין לעיראק ולהראות להם איזו ציוויליזציה מפוארת התקיימה שם".
הקרח נשבר
מאז נפילתו של סדאם חוסיין ב־2003, נאלצה ממשלת עיראק לנטוש את תפקידה כמגינת הנכסים הארכיאולוגיים וההיסטוריים בשטחה. כך נבזז המוזיאון הלאומי, נגנבו חלק מאוצרות בבל ואשור והוזנחו גם נכסי היהודים. בראשם קבר יחזקאל בעיירה כִּפְל, שאליו נהגו היהודים לעלות בכל שנה בחג השבועות, והפך למסגד. כך גם קבר עזרא הסופר (אל־עוזֵייר) ליד העיר עמארה, שאומנם נשמר, אבל הפך לאתר קדוש למוסלמים. על גדת החידקל, ליד שדה התעופה הצבאי אל־מות'נא בבגדד, שוכן ללא השגחה גם קבר התנא יהושע בן יהוצדק, המכונה בפי יוצאי בבל "יהושע כהן גדול". קבר הנביא נחום בעיר אלקוש בחבל הכורדי מצוי בסכנת קריסה. ברחבי עיראק שרדו בתי כנסת ישנים, כולם ריקים מאדם; חלקם עומדים במלוא תפארתם הנושנה, כמו בית הכנסת מאיר טוויג בבגדד, ואחרים רוקנו מתפקידם הטקסי ומשרתים את בני המקום, כמו בית הכנסת בבצרה, המשמש מחסן למפעל לבנים. את כולם מבקשים יהודי המערב לשקם או לתחזק. אדווין שוכר מבקש השגחה נאותה גם לקודשיהם של בני הדתות האחרות.
"אני רואה את הקרח נשבר מול עיני. זה חלום שלא האמנתי שיקרה עוד בחיי", הוא מספר נרגש. "חשבתי שזה יבוא רק בעוד עשור או שניים".
זה עיקר ההתעניינות שלך בארץ שבה נולדת - שיקום אוצרות הדת?
"לא. העיקר הוא בניית גשר".
הממשלה העיראקית בשלה למגע פומבי עם יהודים?
"הרעיון הוא לבנות יסודות ולבוא מלמטה. אנחנו רוצים שלום של עם, לא של מנהיגים. הגיע הזמן שהמערב יתייחס לעולם הערבי אחרת מכפי שהתייחסנו אליו לפני האביב הערבי. אז ייצגו אותו בעינינו סדאם חוסיין וקדאפי. גם ישראל צריכה להבין שבתוך העמים חל שינוי עצום ולהבחין בו. העם לא רוצה מלחמות, הוא רוצה לצמוח, ובתהליך הצמיחה הזה הוא רואה מקום בתוכו ליהודים".
איך היית מייעץ לממשלות מערביות להתייחס לשינוי הזה?
"לגשת לעמים בכבוד רב יותר, להפגין רצינות ולבוא איתם במגע ישיר. הם מצפים לזה, ואם זה לא יגיע, הם יסיקו שישראל לא מעוניינת להיות שכנה ידידה. זו דלת שנפתחת. צריך להיכנס בה ולהשקיע מחשבה רבה, ואם צריך, אז גם כסף. אני לא מנשק את ידיהם בצורה עיוורת. אני אומר: הרסתם, בואו נתקן יחד".
הם מייחלים בעצם שיהודים ישובו? הרי 400 אלף יהודי עיראק מצאו שלווה במקומות אחרים.
"יש התעוררות היום בקרב ישראלים, במיוחד ממוצא עיראקי. זה חסר תקדים, במשך 70 שנה לא הייתה התעוררות כזו שמלווה בגאווה מצד הישראלים האלה. הם עצמם לא יודעים לאן זה מוביל. זה חיפוש אחר זהות וביטוי של השורשים שלך. במקביל, בצד הערבי, ובמיוחד העיראקי, יש נוסטלגיה רבה ליהודים. בתקופת סדאם איש לא העז לבטא אותה, וכעת זה יוצא החוצה. לנוכח מצבם הנורא, הם חוזרים אחורה בזמן. בשנות ה־20, ה־30 וה־40 של המאה הקודמת הייתה שם מדינת חוק, עם שרים יהודים וחיים משותפים. הם אומרים לעצמם: 'אולי היהודים האלה הם המושיע שלי, הם אלה שיחזירו אותי למה שהייתי פעם'. ואני חושב שהסרטון נופל להם על דימוי היהודי המיוחל. שלא שוכח, שאינו מאיים, כמו שמדמיינים אותו, וכמו שסבתא סיפרה עליו".
התקווה היחידה
שוכר נולד לפני 61 שנה בשכונת בתאווין, בעלת הרוב היהודי. בנערותו התחנך בתיכון לבנים ע"ש פרנק עיני. "כיום בתאווין הוא רובע פשע ונערות ליווי, והעיראקים אומרים: זה מה שקורה למקום שיהודים יוצאים ממנו", הוא מספר.
אביו שאול, עורך דין, היה נציגה בעיראק של חברה בריטית למשקאות. הוא זוכר ילדות מאושרת לצד חברים מוסלמים וארמנים, בתי קפה תוססים (שכונו "קזינו"), ושפע קולינרי. הכל השתנה בהגיעו לגיל 12, ערב מלחמת ששת הימים. "נעשה קשה להיות יהודי. החלו לסלק אותנו מבתי קפה ומקלאבים לבילוי. תלו שם כרזות: 'מהיום יהודים אינם רשאים להיות חברים'. לקחו לנו את מכשירי הטלפון מהבתים. מכל עבודה ציבורית, זרקו אותנו. אנשים פוטרו והחלו לסבול רעב. החלו להתארגן מוסדות גמ"ח. אחר כך התפתחו גם הפגנות נגד יהודים. ואז עלה סדאם (הוא מונה לסגן הנשיא ב־1969 - ג'"ח), והחלו לעצור אנשים ברחוב, לענות אותם עד מוות, והחיים הפכו להיות גיהינום".
ב־1971, ערב ראש השנה תשל"ב, החליט האב שאול לארוז את חפציו, לקחת עמו את רעייתו ויקטוריה, את אמה ויולט ואת שלושת ילדיהם - הבכור אדווין, והבנות ריטה ולינדה - ולהגר לבריטניה. ערוץ הבריחה המנוסה הפעיל ביותר בשנים ההן נוהל על ידי הכורדים, אנשיו של המולא מוסטפא ברזאני, בתיאום הדוק עם מדינת ישראל.
באחד מלילות אוגוסט באותה שנה הצטופפו ששת בני משפחת שוכר יחד עם אחרים בתוך משאית גדולה ועשו את דרכם לגבול האיראני. בסך הכל 22 יהודים מפוחדים מן המציאות שדחקה בהם להיקרע ממולדתם, מסכנות הדרך ומהעתיד המעורפל. אדווין הצעיר ישב לצדו של הנהג הכורדי המיומן, וכמו כולם חיכה לרגע שבו יגיעו לחוף מבטחים. זו הייתה איראן של השאה, ידיד ישראל, שבה שכנה שגרירות ישראלית וגם קהילה יהודית חמה. בשקט חצו את הגבול, ובהגיעם למחוז חפצם, עיירה קטנה בשטח איראן, פנה אליו הנהג. "שמי מסעוד ברזאני. אני הבן של המולא מוסטפא. הבטח לי שבכל פעם שתספר את סיפור המסע שלך, לא תשכח את העזרה שקיבלתם מהעם הכורדי".
מאז הלך המולא לעולמו, ובנו, הנהג המבריח, ירש את מקומו וכיום משמש נשיאה היציב של האוטונומיה הכורדית. הוא בוודאי שכח את מילות הפרידה שהשמיע באוזני הנער היהודי מבגדד, אבל המילים הדהדו באוזני הנער עשרות שנים אחר כך. שוכר התבסס מאז היטב בממלכה המאוחדת. הוא אזרח בריטי, איש עסקים, בעל נכסים בבריטניה ובמדינות המפרץ. זה שני עשורים ויותר פעיל במסגרות שונות של עסקנות יהודית. כיום הוא מכהן כסגן יו"ר האגף הבינלאומי של Board of Deputies, ארגון הגג של יהודי בריטניה. הוא ממנהיגי הקהילה היהודית־עיראקית בלונדון וסגן נשיא הקונגרס היהודי־אירופי.
אחרי נפילת סדאם חוסיין חזר שוכר למולדתו בפעם הראשונה, הפעם כאדם חופשי וכאורח רצוי. באחד הביקורים האלה, בשנת 2005, הוא שימש מלווהו האישי של חבר הקונגרס האמריקאי הדמוקרטי סטיפן סולארז בביקורו בעיראק. תוכנית המסע כללה גם ביקור בבית נשיא החבל הכורדי.
שוכר מתאר את אירועי הפגישה ההיא בקול רועד מהתרגשות. "השיחה הרשמית הסתיימה, והנשיא ברזאני היה צריך ללכת, אז סולארז עצר אותו ואמר: 'תן לי עוד דקה בבקשה, אתה פגשת בעבר את האדם הזה, ואני רוצה שהוא יספר לך איך ומתי'". ברזאני כרה את אוזנו, ושוכר החל להעלות את זיכרון מסע הבריחה. בחדר נכח גם נציג מטעם ברזאני, אחד משריו, שתרגם את דברי שוכר מערבית לכורדית. "סיפרתי שאני יליד בגדד, ובאותן שנים היו החיים והמוות אותו דבר עבורנו", הוא מספר כעת. "התקווה היחידה שלנו הייתה לברוח מעיראק, ורק בעזרת העם הכורדי יכולנו לברוח. ואז הגעתי לסוף ואמרתי: 'הנהג אמר לי: 'שמי מסעוד ברזאני, ואני הבן של מוסטפא ברזאני''. כשאמרתי את המילים האלה, מהעיניים של השר הכורדי התחילו לרדת דמעות. וכשהוא בכה, גם אני התחלתי לבכות, ואחריו הנשיא וחבר הקונגרס החלו לדמוע. לדקה אחת לא אמרנו מילה. כולנו הבטנו זה בזה בשתיקה. זו הייתה הזדמנות נדירה להגיד לו תודה בשמי ובשם קהילתי".
מציאות קוטבית
מאיראן המשיכו בני משפחת שוכר במסלול הידוע מראש לישראל. שבוע לאחר עלייתם לארץ, שבמהלכו חגגו עם בן משפחה את חתונתו, עזבו השוכרים ללונדון כמתוכנן. שם קיבלו מעמד של פליט מידי האו"ם, ולימים גם אזרחות מקומית. אחרי כמה שנים חזר אדווין ולמד שנה בישיבה בירושלים, שם רכש את העברית שבפיו. הוא בוגר אוניברסיטת לידס בלימודי מתמטיקה, אב לשני בנים ובת, נשוי לאסתר, יהודייה מפורטוגל.
שוכר אינו היהודי היחיד שמצוי במגעים עם עיראקים. שני גורמים חברו יחד כדי להפוך את הקשר בין הצדדים לרציף ומתחזק. הטכנולוגיה, שהולידה את הרשתות החברתיות, והפוליטיקה בעידן שאחרי סדאם. בעיראק של היום מתקיימת מציאות קוטבית מאוד. מצד אחד, המשך מעשי הרצח והטרור, ומצד שני, חירות ביטוי שלעומתה יכולים האזרחים במדינות השכנות רק לקנא. עיראק היא כיום המדינה הערבית בעלת העיתונות החופשית ביותר. ערוץ הקשר הפעיל ביותר בין יהודים לעיראקים הוא פייסבוק, בין היתר הודות לעמוד הפופולרי "משמרים את השפה העיראקית", שאותו הקימה זהבה ברכה מתל אביב.
לינדה מנוחין, עיתונאית ילידת בגדד, שנמלטה משם אף היא בשנת 1971, התרגשה למראה הסרטון. "זהו עידן היוזמות הפרטיות והישירות", היא אומרת. "הן הכי משפיעות וחודרות ללב, במיוחד בזמן שבו מעמד העיתונות הערבית בירידה, והרושם הוא שהיא נקנתה בכסף. המסר של שוכר נפל על אוזניים כרויות, בזמן שעיראקים רבים שקועים בחשבון נפש. הם עסוקים בזיהוי נקודת המפנה בהידרדרות, ולפי קולות שעולים מהם, הנקודה הזאת קשורה גם לעוול שנעשה ליהודים".
מנוחין חשה כי היחס החיובי כלפי יהודים מצדם של עיראקים אט־אט משליך גם על ישראלים. "המצב שונה לטובה מכפי שהיה לפני עשור", מסכים שוכר. "אז יכולת לצפות להתנגדות מיידית כלפי ישראל. היום יש כאלה שאומרים וכותבים בגלוי: 'אני מקדם ישראלים בברכה'. אין ספק שעדיין קל להם יותר לקבל יהודי על פני ישראלי, ולא צריך ללחוץ אותם בעניין הזה, אבל אני לא רואה בכך מחסום עתידי".