"הגיע הזמן שיהיה כאן נשיא שלא מפחד": מסע הבחירות המטורף בארה"ב

הבוקר שאחרי (9 בנובמבר, ניו יורק): מגלגל את הלילה לאחור: שעתיים שינה. לפניהן לילה ארוך של בחירות, רובו על המרפסת המשמשת כאולפן מאולתר של חדשות ערוץ 2 בטיימס סקוור. זוכר שהיה קר. זוכר שאפשרו לי ללבוש מעיל לא ממש ייצוגי. זוכר את הגיסה המצטיינת מהרי ירושלים מתריעה בוואטסאפ המשפחתי: "ישראל מתעוררת לנשיא חדש ולפרשן במעיל יוניקלו. תדהמה". זוכר את האחות הצעירה מצטרפת לשיח הוואטסאפ: "אל תשכח לתת קרדיט לאדיר כהן, המציל בבריכה של מושב צופר".

המציל בבריכה? ברור. בסוכות התארחנו בצופר, והמציל הצטרף לארוחת הערב. השיחה התגלגלה לבחירות באמריקה. אני אמרתי, בסמכותיות של פרשנים, שהילרי קלינטון כנראה תנצח - הוא אמר, בביטחון של מצילים, שדווקא דונלד טראמפ ינצח. המציל צדק. והבוקר נדמה שכל המצילים - וכל הנהגים וכל הפקידות וכל המוכרים בקיוסקים וכל הקוראות בקפה וכל מקבצי הנדבות וכל הפרופסוריות לספרות יפה - כולם–כולם צדקו. רק הפרשנים טעו. יש טעם בכלל לכתוב על הבחירות האלה? יש טעם לעמוד בדד–ליין ולשלוח כתבה למוסף? אני מדפדף ב"מעריב" וקורא את מה שכותב דורון כהן, עורכו של העיתון הזה, שהזמין ממני את הכתבה. הוא מלגלג על אנשים כמוני, שטעו והטעו: "הממסד התקשורתי המנותק", הוא כותב, "יישאר מנותק גם אחרי ניצחונו ה׳בלתי נתפס׳ של דונלד טראמפ".

מסתבר שלא רק המציל כהן ידע, גם העורך כהן ידע. רק אני לא ידעתי. וזה לא מפני שלא ניסיתי לדעת. לא מפני שלא נסעתי בדרכים. לא מפני שלא נכנסתי לשכונות של שחורים ושל היספנים ושל יהודים, לא מפני שלא הייתי באירועי קמפיין של טראמפ ושל קלינטון, לא מפני שלא באתי לוועידות, לא מפני שלא עמדתי בגשם של ניו המפשייר בפריימריז, לא מפני שלא דיברתי עם בוחרים עד שהגרון ניחר, ועם נבחרים עד שהאוזניים צרבו.

9 בנובמבר, השעות שאחרי הבחירות, ערפול של בוקר לאחר לילה ללא שינה, ואיתו הספק המטושטש - היה או לא היה? התשובה מגיעה מהר. קלינטון נושאת את נאום התבוסה. הנשיא ברק אובמה נושא את נאום ההכרה במציאות. שניהם חטפו מכה הלילה. שניהם נושאים באחריות מסוימת לנסיקה של טראמפ. שניהם הופתעו. אולי משום שלא עברו קורס מצילים. אולי גם הם מנותקים.

שישה ימים קודם
(3 בנובמבר, ג׳קסונוויל)

יום חמישי, חמישה ימים לפני הבחירות. המקום: ג׳קסונוויל, פלורידה. וליתר דיוק: האוניברסיטה של צפון פלורידה. וליתר–יתר דיוק: התור לאירוע הקמפיין בכיכובו של הנשיא ברק אובמה. וליתר-יתר-יתר דיוק: בערך שני שלישים התור, אחרי שעתיים של המתנה, ולפני שעה וחצי נוספות, שבסופן יתברר שרוב מי שעומד בתור כבר לא יזכה לראות את הנשיא, כי אין יותר מקום באולם (עיתונאים מיוחסים יזכו להשתחל פנימה בחסות כניסת התקשורת).

לפנַי בתור: בערך עשרת אלפים אישה ואיש שבאו לראות את הנשיא אובמה, ולהביע תמיכה במועמדת לנשיאות הילרי קלינטון. מאחורי בתור: עוד בערך 5,000. ולפתע, ארבעה–חמישה מטרים לפני, קורה משהו. רחש קל בשורת הממתינים. חב"דניק נושא שלט - איור של יד המעוטרת בתפילין - מנסה את מזלו לאורך התור. יש יהודי בקהל? יש מישהו שעוד לא הניח תפילין הבוקר? שמו של החב"דניק אלי וילנסקי. הרב אלי וילנסקי. עינו לוכדת בחור צעיר מלווה בשתי קרובות משפחה. הם מהססים, אבל מודים: יהודים. מה עם תפילין? ג׳וזף גרוס מודה שלא הניח הבוקר, ולא הניח גם אתמול בבוקר. למעשה, לא הניח מעולם.

מיעוטים הצביעו לקלינטון פחות מלאובמה. צעדה בבוינטון ביץ' במחוז פאלם ביץ', פלורידה. צילום: שמואל רוזנר

החב"דניק מזהה הזדמנות: מעולם? ומה עם הבר מצווה? גרוס, בן 18, משפיל מבט: לא הייתה בר מצווה. מאוחר יותר יספר שהוא בן למשפחה יהודית שלא ממש שומרת על המסורת. אחותו ואחיו הגדולים קיבלו מעט חינוך יהודי. אותו כבר לא שלחו. כשהגיע לגיל המתאים שאלו אם ירצה בר מצווה. "הבנתי שזה כרוך בעוד עבודה מבחינתי, אז אמרתי שלא", הוא מספר. בדיעבד, הוא אומר, הוא ואחיו הצטערו על ההחלטה הזאת. זאת מן הסתם הסיבה שהסכים להצעתו של הרב וילנסקי: אז בוא נעשה בר מצווה עכשיו.

עכשיו? כן, עכשיו. באמצע התור שבאמצע האוניברסיטה שבאמצע היום שבאמצע מסע הבחירות. הרב לא מתמהמה. הוא ממהר להניח על ראשו של גרוס כיפה גדולה, כחולה. התור זז קדימה, וילנסקי וגרוס זזים איתו. יד שמאל מושטת, והתפילין עולות עליה, הראש מושפל, התפילין מעטרות אותו. התור שוב זז קדימה. טלפונים נשלפים ומתקתקים תצלום ועוד אחד. וילנסקי מברך וגרוס חוזר על המילים. אחר כך קורא "שמע ישראל", וגרוס אחריו.

"מה זה היה הדבר הזה שהוא אמר לי להגיד?", גרוס שואל אותי אחר כך. זו הייתה קריאת שמע, אני משיב. הוא מהנהן, כנראה שנשמע לו מוכר. או שאולי הוא פשוט מעדיף שלא לחשוף עד כמה אינו יודע.

התור שוב זז קדימה. ואז נעצר. וילנסקי מחייך, מברך והולך. יישר כוח. מזל טוב. אחר כך באה מכונית המשטרה עם הרמקול כדי להודיע שאין עוד מקום באולם, שאפשר להתפזר. למה הסכמת, אני שואל את גרוס לפני שגם הוא מתפזר. הוא משיב בלי להסס: "זאת הייתה תפילה שלא נגמור את הבחירות עם דונלד טראמפ".

יום קודם
(2 בנובמבר, אורלנדו)

כבר שנה ויותר שדונלד טראמפ הוא ההצגה הכי טובה בכל עיר שהוא בא אליה. והיום אני צופה בו יחסית מקרוב, בפעם החמישית. כמו כולם, מחכה לזיקוקים, לסטייה מהנאום המתוסרט, לעקיצה שוודאי תבוא. ראיתי אותו במדינת איווה, כשרק החל את המרוץ הארוך למועמדות הרפובליקנית. ראיתי אותו בניו המפשייר, כשהתברר שאין לו כוונה להיעצר. ראיתי אותו נואם בוועידת איפא"ק, בחודש מרץ, וקובע שהנשיא אובמה "הוא אולי הדבר הגרוע ביותר שקרה אי פעם לישראל, ואתם יודעים את זה". ראיתי אותו בוועידה הרפובליקנית בקיץ.

הקהל שלו מתורגל. טראמפ אומר: "הילרי הנוכלת", והקהל משיב: "לכלוא אותה". טראמפ אומר: "נעצור את ההגירה הלא חוקית". הקהל צועק: "לבנות את החומה". טראמפ מזכיר את וושינגטון. הקהל קורא: "לייבש את הביצה". טראמפ מצביע על במת התקשורת העוינת. הקהל מסתובב וקורא: "בוזזזזזז". אבא שלי מצטרף אלי לאירוע הזה. גם הוא סקרן לראות את הפלא. הוא יהודי קטן, עם זקן לבן, גילו 80. אבל בכניסה, בלי טקס, מדביקים עליו סטיקר אדום: "אני נוצרי - אני מצביע". אחר כך הוא נבלע בסבך שלטי ה"היספנים למען טראמפ" ו"נשים למען טראמפ" ו"לעשות את אמריקה שוב גדולה".

לא כולם הצליחו להיכנס בסוף. בתור האינסופי לעצרת של אובמה. צילום: שמואל רוזנר

מי בקהל? צעירים ומבוגרים, לבנים אך גם היספנים ומעט שחורים. חלקם באו כדי להציץ בטראמפ. רובם באו לאחר שכבר הצביעו לו בבחירה המוקדמת. ולא, אין להם קצף על השפתיים, ולא מבט מטורף בעיניים. אנדרה שלפר, אחד הנוכחים, הוא מורה בבית ספר. על השאלה למה טראמפ הוא משיב בפשטות: "כי הגיע הזמן לשנות כיוון". מאין ולאן, אני שואל אותו: "ממה שקורה בוושינגטון למשהו חדש. וושינגטון מנותקת ממה שקורה בשטח". וטראמפ, העשיר הניו יורקי, נראה לך מחובר לשטח? "נראה לי שהוא היחיד שיש לו ביצים להגיד את האמת". מה האמת? "שוושינגטון מושחתת. שהפוליטיקאים דואגים רק לתחת שלהם. שהמוסר שלהם עקום". וטראמפ נראה לך מוסרי? "טראמפ באמת בוטה, אבל יודע להבדיל בין טוב לרע. הוא לא מתבייש להגיד מה צריך לעשות, כמו לבנות חומה, כי אי אפשר שהגבולות יהיו פרוצים. לכל האחרים לא נעים לומר את האמת, או שהם מפחדים מהקולות של ההיספנים, טראמפ לא מפחד מאף אחד. הגיע הזמן שיהיה כאן נשיא שלא מפחד מאף אחד".

טראמפ ניצח בפלורידה בפער של 1.3%. הוא קיבל קצת יותר מ–4.6 מיליון קולות. קלינטון קיבלה כאן קצת פחות מ–4.5 מיליון. במחוז אורנג', שבו נמצאת אורלנדו, טראמפ הפסיד, ובפער ניכר. 60% מהקולות הלכו לקלינטון. הוא הפסיד גם במיאמי, ובמחוזות שלצפונה, ברוורד ופאלם ביץ׳. שם גרים הרבה היספנים והרבה יהודים.

בר מצווה בהפתעה בדרך לעצרת בחירות. ג'קסונוויל, פלורידה. צילום: שמואל רוזנר

יומיים קודם
(31 באוקטובר, סנפורד)

יש בו משהו, בטים קיין, שאמור היה להיות סגן הנשיא של קלינטון, אך נשאר סתם סנאטור מווירג'יניה, אחד ממאה. יש בו משהו, בישירות הלא מתנשאת שלו, בטון הענייני, הלא מתלהם, הלא מצטעצע. המועמדת של קלינטון משדרת זיוף מחושב. קיין משדר פשטות נעימה. ובכל זאת, ההופעה שלו במחוז לי, בעיר סנפורד שבקרוליינה הצפונית, לא השיגה את התוצאה הרצויה. הקהל שהתפזר הביתה היה מרוצה. הוא עוד לא ידע מה מחכה לו. הקהל שהתפזר מרוצה הביתה, היה עיוור. כמו הפרשנים שבאו לצפות בו. עובדה: טראמפ קיבל במחוז הזה יותר מ–13 אלף קולות. קלינטון קיבלה קצת יותר מעשרת אלפים.

קרוליינה הצפונית הופיעה על כל המסכים כמדינה מתנדנדת, שלכל אחד מהמועמדים יש בה סיכוי לנצח. הסקר האחרון שנערך בה, יומיים לפני הבחירות, זיהה שוויון - 44% לקלינטון, 44% לטראמפ. שני הסקרים שלפניו זיהו יתרון של 1%־3% לקלינטון, שני אלה שלפניהם יתרון של 5%־7% לטראמפ. ממוצע הסקרים של ערב הבחירות קבע יתרון של 0.8% לטראמפ, ובסופו של דבר, טראמפ ניצח בפער של 3.8%. כלומר - הסקרים, בממוצע, החטיאו את מטרתם ב־3%.

מדוע נרשמה הפתעה בליל הבחירות? בגלל שני גורמים. הגורם האחד - הסקרים הצביעו על ניצחון, גם אם לא בקלות, של הילרי קלינטון. מפת האלקטורים הסופית של האתר הנחשב "ריל קליר פוליטיקס" חזתה ביום שלפני הבחירות תוצאה של 272 אלקטורים לקלינטון, 266 אלקטורים לטראמפ. הבדל שיכול להימחק בקלות על ידי מדינה אחת.

הגורם השני - הדמיון התקשה לשער ניצחון של טראמפ. לא משום שהוא איש ימין, רפובליקני. לא בגלל עמדותיו - אם אפשר לייחס לו עמדות כלשהן - אלא בגלל סגנונו. קשה היה לשער שהאמריקאים יצביעו למי שנתפס בהתבטאויות גסות כל כך כלפי נשים. קשה היה לשער שיצביעו למי שהעליב גיבורי מלחמה.
ביום שאחרי הבחירות החלו להישמע הטענות הקבועות על חוסר הדיוק של הסקרים, על הפרשנות המוטה של התקשורת, על כך שהיא מתקשה להבין בוחרים שאינם מקרב האליטות, על כך שאינה יורדת לשטח. עורכו של העיתון הנפוץ בישראל נתן ביטוי לטענות האלה בכותבו שהוא ועיתונו ידעו מי ינצח משום שהם עשו את העבודה "בשיטה הישנה והפשוטה: לכתת את רגלינו ברחובות. לדבר עם אנשים. לחוש את העם. לדבר עם השוער ועם המוכר בחנות. עם הבחור בבר ועם המלצרית במסעדה, עם פועל הניקיון ועם נהג המשאית. עם אמריקאים פשוטים, קשי יום. למי תצביעו, שאלנו, והם אמרו, כמעט כולם, לבנים ושחורים והיספנים: טראמפ".

אלה כמובן דברי הבל. קודם כל משום שעובדתית אינם נכונים. לא "כמעט כולם" הצביעו לטראמפ. למעשה, יותר אמריקאים הצביעו לקלינטון. ועוד: ודאי שלא כמעט כל השחורים וההיספנים הצביעו לטראמפ. הם הצביעו לקלינטון. וחשוב מזה: במדינה של יותר מ–300 מיליון אזרחים אין דרך לדעת לאן אמריקה הולכת באמצעות שיחה עם "הבחור בבר ועם המלצרית במסעדה, עם פועל הניקיון ועם נהג המשאית". העיתון הנפוץ בישראל זיהה שטראמפ ינצח בבחירות 2016 בדיוק כפי שזיהה שמיט רומני ינצח בבחירות 2012 - הוא לא הבחין בין משאלת לב לבין עיתונאות. בפעם הקודמת, כשרומני הפסיד, זה לא עלה יפה. הפעם כן.

וכמובן, כל העיתונים וכל העיתונאים ירדו לשטח, כולם שוחחו עם בוחרים, הביאו את הקולות, שמעו את הנימוקים. כל העיתונים, ועוד יותר מהם רשתות הטלוויזיה, ייחלו למוצא פיו של טראמפ, הבליטו את מועמדותו. הוא נבנה מהם והם נבנו ממנו. אפילו הסקרים עשו עבודה סבירה: הם חזו נכונה שקלינטון תקבל את מרב הקולות. למעשה, דייקו בכמה עניינים יותר מכפי שדייקו לפני ארבע שנים, בבחירות של 2012. הם לא יכולים, ולא התיימרו, לחזות ברמת דיוק מוחלטת. הטעות הממוצעת של הסקרים בבחירות 2012 הייתה 2.7%. הטעות הממוצעת של הסקרים בבחירות 2016 הייתה זהה: 2.7%.

היו מדינות שבהן נרשמה טעות משמעותית. ניצחונו של טראמפ בוויסקונסין, לדוגמה, היה מפתיע, משום שהסקרים העניקו לקלינטון במדינה הזאת יתרון של יותר מ־6% ערב הבחירות. הוא היה מפתיע גם משום שבשבע מערכות הבחירות הקודמות, המדינה הזאת הצביעה למועמדים הדמוקרטים. זו מדינה שהצביעה אפילו למייקל דוקאקיס, המפסיד הגדול של 1988. זו מדינה שהצביעה לקלינטון, לגור, לקרי ולאובמה. ההערכה שתצביע לקלינטון הייתה יותר מסבירה. כאמור - בעיה של סקרים, ובעיה של דמיון.

תאמרו: אם טעויות כאלה הן דבר בלתי נמנע, למה לתת תחזית? התשובה פשוטה: כי אתם רוצים תחזית. בחודשים שלפני הבחירות הייתי עד לזה בכל ראיון טלוויזיה ורדיו, בכל הרצאה ומפגש. "אז מה ההימור שלך?", שאלו אברי גלעד וקלמן ליבסקינד וירון דקל ועמית סגל ואראל סג"ל וניב רסקין ויואב לימור וכל שאר המראיינים המצוינים שקראו לי לשידור. על השאלה הזאת אפשר להשיב בשלוש דרכים. האחת - להסתמך על המידע שיש, חסר ובלתי מהימן ככל שיהיה. השנייה - להסתמך על תחושת בטן, שהיא, בדרך כלל, ביטוי של אהדה למישהו או חרדה מפני משהו. השלישית - להתעקש שאינך מוכן להמר ולצאת קצת פוץ. הנה לקח מבחירות 2016: אולי מוטב לצאת פוץ.

ארבעה ימים אחר כך
(6 בנובמבר, בוינטון ביץ׳)

בערך באחת בצהריים נגמרה התפילה - תפילת יום א' - בכנסייה היפה סיינט ג׳ון מיסיונרי בפטיסט צ׳רץ׳. זו כנסייה שכל מתפלליה שחורים, כמו גם רוב תושביה של בוינטון ביץ׳, עיר קטנה במחוז פאלם ביץ׳ שיש לה לאן להתקדם. רוב התושבים הנודעים שיצאו ממנה הם ספורטאים, כוכבי פוטבול ובייסבול, אך אחד אינו ספורטאי: הווארד וסדין הוא צלף, לשעבר חבר ביחידת העילית "צוות 6 של אריות הים". זו היחידה שחיסלה את אוסמה בן לאדן, ושעל אודותיה כתב רב מכר גדול. וסדין מספר ברב המכר שלו גם על ילדות קשה. אמו ילדה אותו כשהייתה בת 16. אביו החורג, נהג משאית, הכה אותו באכזריות.

מיד לאחר התפילה אמורה להתחיל הצעדה לכיוון הקלפי, מרחק שלושה ק"מ לערך, כדי להצביע יחדיו הצבעה מוקדמת. אבל המתפללים, שבאו במיטב מחלצותיהם, מבקשים להתעכב. הם קופצים הביתה להחליף בגדי תפילה בבגדי צעדה, חליפות ועניבות בטי־שירטס שעליהן כיתובים כמו: "שומר אחי אנוכי", או "קולות שחורים נחשבים".

הצעדה היא לכאורה לא מפלגתית. מטרתה להעלות את אחוזי ההצבעה, לעורר אדישים מרבצם. אבל ברור למי יצביעו המתייצבים כאן. ברור להם, וברור לדוברת הקמפיין המחוזית של קלינטון שבאה לצעוד איתם. לטישיה פארקר, צעירה "תרשום בתחילת שנות ה־30 לחייה", צוחקת בקול כשהילדה שלידה שואלת את אביה: "מה נעשה אם מישהו כאן יחליט להצביע לטראמפ?". היא לא מעלה על דעתה שכך יהיה, אבל, כמובן, אין לדעת. המספרים מעידים על כך שבבחירות 2012, שבהן ניצח אובמה את רומני, השחורים היו כ–13% מכלל המצביעים, ו–93% מהם הצביעו לאובמה.

בבחירות 2016 השחורים היו 12% מכלל המצביעים, ו–88% מהם הצביעו לקלינטון. רוב מוחץ, אך לא מספיק. בקרוליינה הצפונית הפער הזה מסביר את ההפסד של קלינטון. טראמפ ניצח ב–177 אלף קולות. אם השחורים היו מצביעים לקלינטון באותו מספר ובאותה רמת תמיכה שהצביעו לאובמה, היא הייתה מקבלת עוד 191 אלף קולות.

התהלוכה יוצאת מהכנסייה אל הכביש הראשי, השמש נעימה, אופנוענים עם מבט מאיים מלווים את השיירה ועוצרים את התנועה - לא ברור באיזו רשות ובאיזו סמכות. אולי ראש העיר אמר להם שזה בסדר. שהרי גם הוא כאן, מחזיק את כלבו ברצועה וצועד עם בוחריו. שמו סטיבן גרנט, והוא ראש העיר הכי צעיר בפלורידה.

הוא נראה כמו גולש גלים שטעה בדרך לחוף, או כמו נער בר מצווה פרוע שיער שנכנס לנעליים גדולות. אך מסתבר שאת בר המצווה שלו עשה כבר לפני 20 שנה, בבית הכנסת "בני ישראל" ברוקוויל, מרילנד. זה בית כנסת שהתגוררתי לא רחוק ממנו למשך כמה שנים, ואנחנו מחליפים זיכרונות מהשכונה, ורכילות על הקהילה היהודית. גרנט רשום כרפובליקני אך התמודד כעצמאי על רשות העיר. ההחלטה להתמודד, כך סיפר לי, כמעט נכפתה עליו. הוא רצה לפעול כדי לשנות דברים בעיר, אך גילה שאין לו במי לתמוך, אין מי שרוצה לשנות. בסיבוב הראשון של הבחירות הגיע במקום השני. אך מכיוון שאף מתמודד אחר לא הצליח לגייס 50% מהקולות, נערך סיבוב שני, שבו גרנט ניצח.

הוא צועד עם כולם עד לנקודת הסיום, שם מחכה במה קטנה, ועליה גיטרה בס, תופים - וזמר שמביא את הקהל לנענוע ירכיים. יש הרבה "איימן" והרבה "הללויה" והרבה "ג׳יזס" בשירים ובדברי הקישור שלו. אך המידע החשוב נוגע לתור המתארך ליד שולחן סמוך. התור לטופס הרישום המקנה זכות להמבורגר בלחמנייה - למי שמתכוון להצביע. כלומר, לעבור מהתור הזה לתור שמעבר לכביש, בכניסה לקלפי.

חמישה ימים אחר כך
(10 בנובמבר, תל אביב)

על השידה, ליד המיטה, מונח ספר. כבר קראתי פעם אחת, ועוד חצי פעם. לקראת הבחירות, חשבתי, כדאי לרענן את הזיכרון. כותרת הספר: "אישה בשליטה". המחבר: קרל ברנסטין, לשעבר עיתונאי ה"וושינגטון פוסט", חבר הצוות וודוורד וברנסטין שחשף את פרשת ווטרגייט. הספר הזה הוא הביוגרפיה הטובה ביותר בנמצא של הילרי קלינטון. אבל ברור שכבר אין טעם להשלים את הקריאה החוזרת, ועל כן אני מדפדף לפסקה האחרונה: "הילרי, כמעט תמיד, לחמה למען דברים טובים. אך לעתים קרובות יש נתק בין האמונות שלה למילים שלה. זה המקום שבו היא מאכזבת. אבל חבר המושבעים עדיין לא הכריע. עדיין יש לה זמן להוכיח את צדקתה, להוציא לפועל את הדברים שעושים אותה מיוחדת, לא לפחד מהם או להסתיר אותם".

ברנסטין הוציא את ספרו בשנת 2007, לפני המרוץ הראשון של קלינטון לנשיאות, שבו הפסידה לברק אובמה. נדמה שעכשיו, אחרי כישלון שני להיכנס לבית הלבן, חבר המושבעים אמר את דברו. אזרחיה של אמריקה בחרו בטראמפ. אזרח ישראלי מחזיר ספר מעניין למדף.