תתארו לעצמכם כי בשדה התעופה הבינלאומי של בגדאד ינחתו בבוקר בהיר של אביב כמה עשרות ישראלים ממוצא עיראקי. על הקרקע יחכו להם מכוניות שרד, והם יתקבלו בחביבות בידי פקידיו הרשמיים של הנשיא סדאם חוסיין. משם יילקחו לארמונו, לפגישה נרחבת עם הראיס. בשיחה ידברו על הכל: יספרו לו על ילדותם בארצו, ישאלו לדעתו בסוגיות בוערות שעל סדר יומו של המזרח התיכון, ופה ושם יתבדחו גם על ימי הסקאדים.
למחרת, יוצע לכל אחד מהם ביקור שורשים בכור מחצבתו. בזה אחר זה הם יפקדו את בתי ההורים, ויתאכזבו לגלות שהשכונות השתנו ללא הכר. בישראל יחכו להם פוליטיקאים בפרצוף חמוץ, אבל למי אכפת. "הוא דווקא נחמד, הסדאם הזה", יגיד אחד מהם בשובו.
עתה מתברר כי לא חלום הוא ולא אגדה, אלא תוכנית שקרמה עור וגידים לפני 14 שנה, וכמעט יצאה לפועל, אלמלא סיכול ממוקד שביצע בה נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, שסימן את סדאם כאויב האנושות, ויצא להדיחו. הכוחות האמריקאים פתחו במלחמה ב־20 במרץ 2003, ובתום שלושה שבועות בלבד כבשו את בגדאד והבריחו ממנה את הנשיא הכל־יכול. היום לפני עשר שנים, ב־30 בדצמבר 2006, הוצא סדאם להורג בתום משפט ארוך ומתוקשר.
במלאות עשור לתלייתו מספר איש השמאל לטיף דורי לראשונה את פרטי התוכנית, שאותה רקם בתיווכו של יאסר ערפאת ובהסכמה נלהבת של כמה עשרות ישראלים יוצאי עיראק. דורי, תושב רמת גן, מקיים זה עשרות שנים מגעים עם בכירים באש"ף. הוא יהודי יליד בגדאד, חבר תנועת מרצ, מאלה שיאמרו עליהם כי הם שמאל סהרורי, ואילו הם יעידו על עצמם, שתמיד הקדימו את זמנם.
מזגוף על החידקל
ערב המלחמה היה מצבה ההומניטרי של עיראק בכי רע בשל סדרת סנקציות בינלאומיות שכפתה עליה מועצת הביטחון של האו"ם מאז פלש סדאם לכווית, 13 שנה לפני כן. רוחות המלחמה כבר החלו לנשב, ודורי חשב כיצד יוכל לסייע לעיראקים בלי לעורר את זעם האומות מצד אחד, ואת סירובה של בגדאד מצד שני. הוא החליט לקבץ מזון ותרופות.
בתוך כמה שבועות נאסף משלוח במשקל כמה מאות קילוגרמים. "כולם תרמו, גם אנשי ימין. זה הרי עניין אנושי. הכרתי את ערפאת, היינו ידידים טובים. כל שבוע, עשרה ימים, ביקרתי אצלו במשרד. הוא חיבב אותי מאוד. לפעמים הפסיק ישיבות ממשלה כשהגעתי. לא בשבילי, בשביל השלום. אז הלכתי אליו באחד מימי דצמבר 2002, אמרתי לו, 'אדוני, אני מבקש שתפנה לסדאם ותבקש ממנו שייתן לנו להכניס את הסיוע, ביחד עם משלחת של יהודים מעיראק'. היו לו קשרים טובים עם סדאם. הוא ענה: 'אין בעיה'. יכולתי להוציא כמה אנשים שרציתי, לא הייתה מגבלה".
יש שסירבו?
"מעטים. למה שיסרבו? היינו בעיראק 2,700 שנה. היו יחסים נהדרים. איפה לא השתלבנו? בתרבות, בפוליטיקה, בפיננסים, בבניין. מבין הקומוניסטים, רבים היו יהודים. לכן הנפילה עבורנו הייתה מאוד חזקה. בתוך כמה ימים, מבאב אל־שרגי אתה מגיע ללוד. חושך מצרים".
ב־20 בינואר 2003, מספר דורי, פנה ערפאת לסדאם עם הבקשה. ב־5 במרץ התקבל ברמאללה אור ירוק מבגדאד. "התחלתי לעבוד על הקמת המשלחת. סמי מיכאל, פרופ' ששון סומך, רוני סומק, שמעון בלאס. כל האינטליגנציה מספר אחת. רצינו שזה יהיה משהו מכובד".
אבל בינתיים, בבית הלבן נרקמו תוכניות אחרות. ממשל הנשיא ג'ורג' בוש היה נבוך מאירועי 11 בספטמבר ומן ההסתבכות באפגניסטן, ונזקק להצלחה מהירה. בהליך חפוז וחובבני החליטה המעצמה החזקה בעולם לצאת למבצע צבאי להפלת סדאם כחלק מן המערכה העולמית נגד טרור, אף על פי שלא היו לו יד ורגל באירועי 11 בספטמבר. "ואז בא 20 במרץ", נזכר דורי, "והמנוולים האלה פלשו לעיראק וגמרו עם העסק".
בגדאד תיאלץ לחכות.
"התוכנית ירדה לטמיון. נשאר לנו רק להפגין. למחרת הפגינו 3,000 בתל אביב נגד המלחמה, רובם יהודים. אחרי כמה ימים הפגנו שוב מול שגרירות ארה"ב. ראיינו אותי עיתונאים ערבים. אמרתי להם: 'אני נולדתי שם, והפלישה האמריקאית מונעת ממני לבקר בעיראק'".
אז ג'ורג' בוש הרס לך ביקור מולדת.
"הדא אל־כלב (הכלב הזה). מילא הביקור. הוא הרס את העם העיראקי".
מה עלה בגורל המשלוח?
"מסרתי אותו לערפאת, הוא העביר אותו למחנות הפליטים. הוא מאוד הצטער וקילל את האמריקאים ואת אבא שלהם. לו התוכנית הייתה מתבצעת, תאר לך איזה הד היה נוצר".
המשורר רוני סומק זוכר היטב את הפנייה של דורי. סומק נולד בבגדאד בדצמבר 1951, ועד היום הוא שומר את תעודת הלידה שהנפיקו בעבורו פקידי הממלכה. "היה דיון סוער בבית", מספר לנו סומק השבוע, "אשתי ליאורה הייתה בפאניקה, כי אני כבר תכננתי לצאת. הפיתוי היה גדול, מבחינתי זו הזמנה להכיר את חדר הלידה שלי. מה עוד שסמי מיכאל אמר לי: 'בשבוע הבא אנחנו הולכים לאכול מזגוף (דג) על החידקל'. אמרתי לעצמי, עכשיו גם אני הולך להוציא את העצמות שסבא שלי וסבתא שלי הוציאו מהדגים האלה".
כמה שנים אחרי הביקור שנמנע, הוזמן סומק לעיראק בידי מכרים מצבא ארה"ב ששירתו בבגדאד. הוא בחר לסרב. "החלטתי שאני לא חוזר בחסות הצבא האמריקאי. אני רוצה לנחות בבגדאד, להציג את הדרכון העיראקי שלי, לקבל את החותמת ולהרגיש כמו יליד אמיתי".
הפסדת נסיעה, אבל הרווחת מפגשים עם משוררים עיראקים, שלא היו מתקיימים אלמלא הפלת המשטר.
"העובדה שמשוררים ברחו מעיראק קצת אחרי שסדאם עלה לשלטון עזרה לי להכיר אותם בפריז. עם אחד מהם, צלאח אל־חמדאני, יצא ספר שירים משותף בצרפת. כשאני שומע מהם על סדאם, אני מתחיל להבין שלמילה 'גיהינום' יש משמעות מעשית".
אני מקווה שהיום אתה רגוע. כבר עשר שנים שהנשיא שלך לא איתנו.
"צריך היה לסלק אותו, כי הוא עשה פשעים נגד האנושות. כשאני פוגש משוררים עיראקים ואומר להם 'סדאם', זה כמעט כמו להזכיר את היטלר באוזני ניצול שואה".
גם הסופר אלי עמיר קיבל מדורי הצעה להצטרף למסע, אבל סירב. "נועצתי במכר, בכיר מאוד במערכת הביטחונית, והוא הסתייג. לימים, בזמן המלחמה שם, הציע לי במאי ישראלי שוב לנסוע לשם, למסע בין תחנות הרומן שלי, 'מפריח היונים'. שוב שאלתי חברים, והם ענו: שב בבית, תמשיך לכתוב ספרים. אתה עלול להיהרג אפילו בשוגג".
עמיר מספר כי "מפריח היונים" מתורגם בימים אלה לערבית ואף נלמד באוניברסיטה של בגדאד. נוסף על כך, חוקר עיראקי עושה את עבודת הדוקטור שלו על כתיבתו של הסופר העברי יליד בגדאד. ועוד נודע לו מפי עיתונאי עיראקי, כי סדאם חוסיין הורה בשעתו לתרגם את "מפריח היונים" לערבית ולהדפיסו, מתוך סקרנות לקרוא את שכתב היהודי עמיר.
"יש לי געגועים עזים לחידקל, לרחוב אל־רשיד, לראות מה בנו על חורבות בית העלמין היהודי שהם הרסו. אבל אני מבין שהחזרה שלנו לעיראק, בימים אלה, איננה פיזית. היא תרבותית. וגם זו הרגשה יוצאת מן הכלל".
תה ודבש עם ערפאת
לטיף דורי מספר כי המעשה הראשון שלו, לו נחת בבגדאד, היה חיפוש בית העסק של אביו על החידקל, "למרות שכבר אינו קיים. והייתי הולך לאכול קֵיימַר, המאכל העממי הפופולרי בעיראק. עשוי מחלב ג'מוס".
הוא צעיר נמרץ בן 82, בעל זיכרון טוב ואהבת אדם. נולד בבגדאד לששון וצאלחה, הבכור מבין שבעת אחיו. אביו היה בעליו של בית ממכר למשקאות חריפים בשכונת באב אל־שרגי. את שמו הפרטי, שמשמעותו בערבית חביב, נעים הליכות, בחר דורי לעצמו בהגיעו לישראל בגיל 17, במאי 1951. הוא מספרי כי פקידי ההגירה דרשו לרשום אותו תחת השם "מנשה", אבל הוא התעקש על לטיף. שש שנים אחרי הגיעו לארץ שמע מפי מכרים בכפר קאסם על הטבח שביצעה בכפרם יחידה של משמר הגבול. הוא יצא לאסוף עדויות, וכך נחשף דבר הטבח לציבור.
באוקטובר השנה, במלאות 60 שנה לטבח, התראיין בגלי צה"ל וסיפר את סיפורו. המראיין חשב בטעות כי הוא ערבי, וכך התייחס אליו בשאלות. דורי אינו מתקן את הפונים. "הם לא טועים", הוא אומר, "אני יהודי ערבי".
הוא מדבר בגעגוע על ידידותו עם ערפאת, כאילו לא היה אויב מר של הישראלים. "אני לא רוצה להגזים ולומר, שהיינו כמו אחים".
גם הוא חשב ככה?
"אני חושב שאולי יותר. ערפאת נהג להתחבק עם האורחים שלו. אותי הוא נישק על שתי הלחיים, ועוד אחת במצח. הייתי בן בית אצל כל החבורה, גם אצל רימונדה (אמא של הרעיה סוהא ערפאת). הכרתי את המשפחה לפני 30 שנה, וזה נמשך עד היום הזה. אני נוסע למלטה כדי לפגוש אותן שם ולראות מה שלומן. זה לא פוליטי. זה קשר אישי. לא תן וקח, אלא תן ותן".
למה דווקא במלטה? ואיך הם חיים שם?
"שגריר פלסטין במלטה הוא אח של סוהא. יש להם שם חיים רגילים, לא מי יודע מה. סוהא דואגת לבת שלה זהווה, שהיא סטודנטית. רימונדה כותבת ספר אישי, שחלקו עוסק ביחסים בין יהודים לפלסטינים. הרשות מקציבה להם דמי קיום, וכך מכבדים את זכר ערפאת".
אומרים שהוא השאיר הרבה כסף.
"המספרים הענקיים חסרי שחר. אני רואה איך הם חיים שם. אין לזה עדות באורח חייהם".
ואכן, אין דבר שדורי אוהב יותר מזיכרונות משותפים עם אבו עמאר. "הוא אהב תה, אבל לא שתה אותו עם סוכר. רק עם דבש", מספר דורי. "הבאתי לו דבש מכוורות יד מרדכי. פעם אחר פעם. יום אחד אמרתי לו: 'אדוני, אתה מסכן את עצמך. תקרא, בבקשה, למפקד האבטחה שלך, קפטן עבד'. אמרתי לו: 'איך אתה נותן לי להיכנס לאבו עמאר עם תיק, ואתה לא בודק מה יש בו?', ענה לי: 'אנחנו מכירים אותך'. אמרתי לו: 'אין דבר כזה! אולי מישהו יחליף לי את התיק ויכניס לשם פצצה?'. ביקשתי מהם לבדוק כל פעם שהדבש הוא באמת דבש".
רוב הישראלים סולדים ממנו.
"אתה מספר לי? הציבור לא רוצה שבצד השני יקום מנהיג ערבי ויגיד לו: אנחנו רוצים שלום ומוכנים לוויתורים, ואתם לא".
הוא נתן פקודות לאנשים שלו להרוג ישראלים.
"באיזה עולם, באיזה משטר, באיזו התקוממות לא היו דברים כאלה, שנתנו הוראות לפגוע בחפים מפשע? אצלנו זה לא קרה? ב'קינג דיוויד' לא הרגו חפים מפשע? בדיר יאסין? בכפר קאסם? שני הצדדים לא בחלו בשימוש בכוח ובנשק ודחו כל אפשרות להתקרבות בין הצדדים".
אז הלכת דווקא לראש הפירמידה?
"ודאי. כשהמצב חמור, אתה צריך ללכת דווקא לראש הפירמידה. חובתי לעשות דבר כזה. להגיע אליו ולעשות ככל שביכולתי".
אמרת לו: תפסיק את הפיגועים?
"בוודאי. והוא ענה לי דבר נכון: 'אני מוכן, בתנאי שהם יפסיקו'. הוא לא הסכים להיות סמרטוט".
אלמלא המלחמה בעיראק, היינו מגיעים לבגדאד?
"איזו שאלה. בוודאי. והביקור היה יוצר הדים".
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה חתר לטיף דורי לביקור מעבר לחומות. הקריירה הפוליטית שלו החלה בגיל 14, עת ערך בבית הספר עיתון פנימי בשם "אל־באכורה" (ביכורים). לימים הרבה להיפגש עם מנהיגים ערבים ופלסטינים. ברשימת מכריו גם אבו מאזן, נאיף חוואתמה, ג'בריל רג'וב ואחרים. עד היום הוא נוהג לנסוע באוטובוסים לרמאללה ולבקר ידידים.
בנובמבר 1986 היה ממארגניה של משלחת אנשי שמאל ישראלים שיצאה לרומניה ונפגשה שם עם בכירים באש"ף. בשובם, הוגשו כתבי אישום נגד 24 מהם. בדיון בכנסת אמר יוסי שריד, אחד מחברי המשלחת: "אם אדם יודע שמחכה לו בשורה של שלום בקצה העולם והוא איננו יוצא להביא את הבשורה, אין הוא אדם שמכבד את צלמו. הוא כופר בעיקר, ואין עיקר מבלעדי השלום".
"המשפט נסחב", סיפר דורי, "וכאשר מרצ הצטרפה לממשלה ב־93', היא התנתה את הצטרפותה בביטול החוק האוסר מפגשים עם אנשי אש"ף. בית המשפט הטיל עלינו קנס כספי וארבעה חודשים על תנאי".
מצב השלום אומלל. אולי השמאל נכשל במשימה שלו?
"כולם נכשלו. למה רק השמאל? אדוני, עצם העובדה שאחרי 50 שנה, לא הגענו לשלום, האחריות מוטלת על שני הצדדים".
איפה הטעות?
"הטעות הראשונה הייתה שכל צד חשב שהוא יכול לסדר את השני. להוציא ממנו את המקסימום. השנייה, שלא התפתח מחנה שלום אמיתי ורחב. אז כשאין מחנה שלום, הלאומנות מרימה ראש. וזה מה שקרה בשני הצדדים".