אלף דולר היה גובה הקנס שקיבל חבר הקונגרס מתיו ליון ממדינת ורמונט. קנס זעום על פי ערכי היום, קנס דרמטי על פי ערכי שנת 1798, שבה נפסק דינו: קנס ועוד ארבעה חודשי מאסר. חטאו של ליון היה שעבר על חוק שקובע שאסור לאמריקאי "לכתוב, להדפיס, להשמיע או לפרסם... כתבים שקריים, מחוללי סקנדל, מרושעים, או כתבים נגד ממשלת ארצות הברית". המשבר החוקתי שעורר החוק הזה, שנחתם בידי הנשיא השני, ג׳ון אדמס, מזכיר במשהו את המשבר שמתחולל היום ביחסי הממשל האמריקאי והעיתונות. וגם הנסיבות דומות: מערכת בחירות אכזרית, בין אדמס ליריבו, תומס ג׳פרסון, שאחריה פתחו כוחות האופוזיציה, שהיו מאוכזבים מן התוצאה (אדמס ניצח), במערכת מקיפה של השמצות, שמטרתן לכרסם בלגיטימציה של הנשיא המכהן.
אדמס היה נשיא עם עור דק. כיורשו של ג׳ורג׳ וושינגטון הוא עמד בצלו של ענק. הוא קיווה לקבל כבוד כפי שקיבל וושינגטון – אבל כבוד לא מקבלים רק בזכות תואר. ואדמס, שתמיד הייתה לו נטייה לגינוני מלכות – הוא רצה שהנשיא יזכה בתואר הוד מלכותו - גילה שאיננו מקבל כבוד. לאכזבתו, למרמורו, חיפש מוצא בחתימה על חוק דרקוני שאיים לחסל את חופש הביטוי באמריקה הצעירה, שרק החלה לעצב את דמותה.
אמריקה היום כבר אינה צעירה כפי שהייתה אז. ודונלד טראמפ עוד לא הרחיק עד לניסיון לחוקק חוקים שמגבילים את חופש הביטוי וחופש העיתונות. מצד שני, טראמפ איננו אדמס. ודאי שאיננו חש חובה למסורות של אצילות ונימוסים מהסוג שאדמס לא היה מעז לחרוג מהן. הוא איש בוטה, גס רוח, שזיהה את חולשתה של העיתונות המבקרת אותו בלא רחמים: היא צריכה אותו יותר משהוא צריך אותה. בעידן הרשתות החברתיות, הנשיא יכול לתקשר עם בוחריו בציוצים, ועל כן איננו נדרש לניהול זהיר של יחסיו עם האימפריה השביעית. גם אם יפסיקו לדווח על מעשיו – והם לא יכולים להפסיק – לטראמפ יש דרכים אחרות לדווח.
מה יש לו להפסיד, אמר לי אוהד של טראמפ, עורך דין וושינגטוני מכובד, שאומנם לא הרגיש לגמרי בנוח עם האופן שבו הודרו עיתונאים של כמה כלי תקשורת מתדרוך של הבית הלבן ועוד פחות הרגיש נוח עם טענתו של טראמפ שהעיתונות היא האויבת של אמריקה. ומצד שני, מה באמת יש לו להפסיד? כשהעיתונות כל כך נגדו, כשתחושתו היא שכל בוקר היא מפיצה סקנדל חדש, בוחרת פטיש חדש כדי להלום בו, לטראמפ באמת אין הרבה מה להפסיד. מה כבר הניו יורק טיימס יעשה – יכתוב עוד מאמר נגד הנשיא? יגיד שוב, בפעם ה־100, שטראמפ הוא נשיא לא ראוי שעושה מעשים לא ראויים? מה כבר הסי.אן.אן יעשה – שוב יזמן לאולפן פרשנים שיקבעו שטראמפ הוא שערורייה וכל מעשיו שערורייה?
שקי חבטות
מערכת היחסים בין הנשיא לבין העיתונות הגיעה השבוע לשפל. אתמול נודע שטראמפ מתכוון לוותר על המסורת של הסעודה השנתית עם כתבי הבית הלבן. הוא לא חפץ בחברתם, ולהגנתו אפשר לומר שגם הם לא ממש רצו בחברתו. ממילא, זו מסורת חנפנית שאולי מוטב לבטל. כמותה, גם התדרוך היומי של הבית הלבן, שאת רוב המידע שהוא מספק אפשר באמת לפרסם בטוויטר או בתשובות ישירות לשאלות עיתונאים בטלפון או במייל. התדרוך היומי הוא סוג של הצגה. כבר שנים שהוא בעיקר הצגה. וטראמפ לא אוהב הצגות מלבד ההצגה שלו.
להחלטה של טראמפ לנקוט צעד הפגנתי של הרחקה מתדרוך או ביטול ארוחה לא תהיה השפעה ממשית על העיתונות ועל האופן שבו היא מסקרת את הבית הלבן, גם לא תהיה לה השפעה ממשית על האופן שבו פועל הבית הלבן. זו החלטה סמלית – שחשיבותה בסמליותה. יותר מכל דבר אחר, היא מסמלת את קריסתו של השיח הפוליטי האמריקאי. את הקיטוב שהביא לבחירתו של טראמפ אין כרגע מי שמנסה לרפא. העיתונות חובטת בנשיא מיומו הראשון – לעתים קרובות בצדק, לעתים גם בהגזמה. הנשיא חובט בעיתונות – לעתים בצדק, כמעט תמיד בהגזמה. לא בעיתונות כעיתונות, אלא בעיתונות כדגל של כל מה שאיננו מקבל בהכנעה את נסיקתו לשלטון של הנשיא הבלתי סביר ביותר בתולדותיה של אמריקה. הוא לא חושב על עיתונות כמי שמדווחת, מפרשנת, מביעה דעה – הוא חושב עליה כמו שחושבים על אופוזיציה.
מבחינה פוליטית, ספק אם ועד כמה המהלך הזה יגרום לו נזק. טראמפ מזהה טוב מרוב האחרים את הסנטימנט האמריקאי. כמו שזיהה בוחרים שאחרים לא זיהו, ושהלכו לקלפי בוויסקונסין ובמישיגן והעלו אותו לשלטון, כך הוא מזהה גם את תחושת הניכור של הציבור מהעיתונות. בעצרות הבחירות שלו נהג להפנות מעת לעת אצבעות מאיימות לבימת העיתונות שהוצבה מולו ולהטיח בעומדים עליה האשמות כאלה ואחרות. הקהל לא הגיב בהשתאות או בחרדה או בתמיהה, הקהל הגיב בהתלהבות. הקהל הסתובב והצביע גם הוא לעבר העיתונאים, הסתובב וקרא קריאות גנאי, ומעת לעת היה גם מי שהשמיע איום. לפחות בקרב הקהל שלו, המלחמה של טראמפ נגד העיתונות היא מלחמה של חכם על חלשים.
“כל יום הוא מלחמה"
טראמפ איננו הנשיא הראשון ששונא את התקשורת, כמובן. נשיאים, בדרך כלל, מחבבים את העיתונאים רק בעת שהם משבחים אותם. ריצ׳רד ניקסון תיעב את וושינגטון פוסט בגלל ווטרגייט ואת העיתונות באופן כללי. ביל קלינטון, ועוד יותר ממנו הילרי קלינטון, חשדו בתקשורת, חששו ממנה, ושיקרו את נציגיה בלי למצמץ בכל עת שנדרשו לעשות זאת. רונלד רייגן למד לתמרן אותה, להתעלל בה בעת הצורך, לזלזל בה כשמתאים. גם היא לא תמיד שיבחה אותו. הנשיא הוצג כמנותק, כקיצוני, המורשת שלו הוצגה כנטולת הישגים כמעט. שנתיים לפני סיום כהונתו, בספר שעסק גם ביחסיו עם העיתונות, התלונן המחבר מרק הטסגרד על סיקור ״שנכשל להבהיר את ההשלכות בעולם האמיתי של חוסר היכולת או חוסר הרצון של רייגן להבחין בין מציאות לבין דמיון״. משפט שנשמע כנראה סביר ב־1988, אך נראה בעצמו מנותק מהמציאות של ימי רייגן כאשר מביטים בו 30 שנה מאוחר יותר.
טראמפ חושב שגם הוא, כמו רייגן, מחובר לציבור ומשוחרר מהצורך לרקוד על פי התסריט שנכתב עבורו בעיתונות, בעיקר הליברלית. הוא חושב שגם הוא, כמו רייגן, בא כדי לנפץ מסורות, לשבור כלים ישנים. אולי הוא חושב שיש לו גם קסם אישי כמו של רייגן – שכמובן, אין לו. אולי הוא חושב שיש לו גם הומור כמו של רייגן – כמובן, אין לו. את מה שרייגן עשה בריחוף של פרפר, עושה טראמפ בצעדי קרנף. כך ביחסו למדיניות האמריקאית בנושאים רבים, כך גם ביחסו לעיתונות. במקום לנטרל אותה ברכות, הוא בוחר בהתנגשות. אולי זה האופי שלו, אולי חישוב פוליטי קר של יועציו, הסבורים שלעומתיות מן הסוג הזה תסייע לפופולריות של נשיא מדשדש בדעת הקהל.
כך או כך, חשוב בהרבה מהצעד נגד העיתונות היה נאומו של היועץ הבכיר לנשיא, סטיבן באנון, לפני כמה ימים. באנון הוא בדרך כלל איש צללים, שאיננו מרבה להתבטא בציבור, אך ברור שהוא אחד מהמנועים העיקריים של נושאת המטוסים טראמפ. אולי גם ההגה. בשבוע שעבר הופיע על במה לזמן קצר,וחלק עם מאזיניו השמרנים את משנתו המהפכנית. כל יום הוא מלחמה, אמר להם. אנחנו ננסה לשנות, והם ינסו להפריע לנו. לכן, באנון בא לעבודה כל יום חמוש לקרב. וטראמפ בא בכל יום לעבודה חמוש לקרב. היד על הקת – או במקרה של טראמפ, המקלדת – הניצרה פתוחה, האישונים רחבים, הנחיריים רוטטים. ברור שיבואו צרורות. ברור שיישפך דם. לעיתונאים בקו האש אין חסינות.
