בתוך המציאות הזאת, באופן גלוי ובתמיכה מופגנת של ארמון המלוכה, פועלת בבירתה, מנאמה, קהילה יהודית. ערוץ הטלוויזיה הסעודי “אל־ערבייה” הקדיש לאחרונה כתבה מקיפה לקהילה היהודית. המרואיינת המרכזית בה היא ננסי דינה כדורי, עורכת דין במקצועה, המכהנת כחברת הבית העליון של הפרלמנט. בבית העליון 40 חברים, שכולם מונו בידי המלך, חמד בן עיסא אל־ח’ליפה. תחתיו פועל הבית התחתון, שאת הרכבו קבע הציבור בקלפיות, והוא בעל מספר זהה של צירים.
“אני גאה בזכות המיוחדת שנפלה בחיקי להיות בחריינית, יהודייה, אזרחית המפרץ וערבייה”, היא מספרת למראייניה מערוץ הטלוויזיה, “אני זוכרת בגעגועים את חגי היהודים בילדותי. כבחריינים, מעולם לא נבדלנו מאזרחים אחרים בני דתות אחרות. ימי שמחה ועצב תמיד קירבו בינינו”.
כדורי מזכירה כי בחריין היא המדינה היחידה במפרץ שקיים בה בית כנסת. המבנה הוקם בשנות ה־30 בידי סוחר פנינים יהודי, שהגיע מצרפת לבחריין בנסיבות עסקיות, ונוכח כי לקהילה אין בית תפילה. בית הכנסת אינו פעיל כיום, מפאת מיעוטם של מאמינים והעובדה שרובם חילוניים. הוא נפתח לעתים בחגי ישראל, שבהם פוקדים את בחריין יהודים מאירופה וארצות הברית. בחג חנוכה האחרון פקד המלך את בית הכנסת, והדליק נר עם בני הקהילה ורבנים אמריקאים. בעקבות המחווה, הטיח בו יריבו המר חסן נסראללה ביקורת חריפה, שמעלה חשד בנוגע לקשריו לכאורה של המלך הבחרייני עם הציונות.
כדורי אומנם נולדה בבחריין, אבל את השכלתה הגבוהה רכשה בלונדון. היא בתם של אלי יוסף כדורי, מהנדס בניין, וקלודט כהן. היא בוגרת לימודי כלכלה וספרות אנגלית ובעלת תואר נוסף במשפטים, כולם מאוניברסיטאות בריטיות. ב־2010 מונתה כחברה בפרלמנט, וזמן קצר אחר כך הופקדה בידה ראשות הוועדה ליחסי חוץ, הגנה וביטחון לאומי. לפני עשור הוציאה את ספרה “מראשיתנו ועד לימים אלה” – מחקר היסטורי על יהדות בחריין. הספר יצא לאור באנגלית ובערבית, ועם פרסומו היא הוזמנה לארמון והעניקה עותק ממנו למלך. כדורי היא גם פעילה בארגוני נשים. “תהליך החקיקה בפרלמנט הוא אתגר גדול”, היא אמרה, ברמז כי בבחריין מתנהלת פעילות חקיקה למען האזרח, כמו הנעשה במדינות דמוקרטיות. מן הסתם, כל מילותיה בראיון נשקלו היטב.
כדורי איננה היהודייה הראשונה שמינה המלך לכהן בבית העליון. קדמה לה בת דודתה, הודא עזרא נונו, בת למשפחת בנקאים ידועה, שמילאה את התפקיד במשך שנתיים החל מ־2006. אבל לא שם נעצרה התקדמותה. בשנת 2008, במציאות פוליטית שבה יהודים נחשבים מוקצים וחשודים, החליט חמד בן עיסא אל־ח’ליפה למנותה לתפקיד השגרירה בוושינגטון. היא כיהנה במשרה הנכבדת חמש שנים וחצי.
"דוגמה לדו-קיום"
היהודים אינם זרים לאוכלוסיית חצי האי ערב. עד היום יש להם נוכחות בתימן, ושרידיה האחרונים של גלות בבל טרם נעלמו מבגדד. אל בחריין היגרו ראשוני היהודים בעת המודרנית בסוף המאה ה־19, בחיפוש אחר הזדמנויות מסחר. החלוצים באו מבצרה שבעיראק; אחריהם הגיעו יהודים גם מתימן ומהודו. בשיאה, ערב הקמת מדינת ישראל, מנתה הקהילה יותר מ־2000 נפש.
לאורך השנים הפכו היהודים לאבן פינה בכלכלה של בחריין. משפחת חלסצ’י, למשל, הקימה את תעשיית הממתקים. בני משפחת נונו ידועים כחלפני כספים ובנקאים. אחדים מן היהודים השתלבו בענף החינוך והיו מורים. תינוקות בחריינים רבים באו לעולם בשנות ה־50 וה־60 בסיוע המיילדת היהודייה המיתולוגית רות מוזס, ילידת טורקיה, שזכתה לכינוי “האמא של כולם”. הציבור הרחב השתמש בשירותיה של התופרת רוזה, הראשונה שהשתמשה במכונת תפירה "זינגר".
בית הכנסת במנאמה, שעבר שיפוץ לפני יותר מעשור, שוכן מאחורי מלון “סהרה”. לא הרחק ממנו פועלים מסגד לבני העדה השיעית, מסגד לסונים וכן מקדש הינדי. כולם במרחק הליכה זה מזה, ליד רחוב אל־מותנבי, הנושא את שמו של אחד מגדולי המשוררים הערבים בימי הביניים.
כדורי שופעת מחמאות למלכה על הצלחתו לשלב בין העדות השונותובייחוד על מאמציו בקידום נשים. חמד בן עיסא אל־ח’ליפה מינה בפעם הראשונה שרה בממשלתו (ד”ר אליס סמעאן, שקיבלה את תיק הבריאות), וקבע מכסה בת עשרה מושבים לנשים בפרלמנט. “אני גאה בכך שארצי משמשת דוגמה לאחרים ומהווה דו־קיום בשלום”, היללה כדורי.
קריצה לירושלים
שלא כמו שכנתה החזקה סעודיה, בחריין איננה ממלכה חזקה מבחינה צבאית. היא זקוקה לתעודות ביטוח והגנה מפני חמדנותן של שכנותיה. המלך בחר בארצות הברית לשמש לו מושיעה בשעת צרה וטיפח יחסים קרובים מאוד עמה. על אדמת הממלכה שוכן בסיס של חיל האוויר האמריקאי. אבל בכך אין די. ביודעו כי הדרך לבית הלבן עוברת פעמים רבות דרך היהודים, הוא אימץ מדיניות של התקרבות אליהם.
קיומה של קהילה יהודית בארצו הקלה עליו את המלאכה. המלך מסתייע ביהודים כדי להתקרב לאמריקאים. הוא עושה זאת על פי תוכנית סדורה, וראיונות מפרגנים כמו זה של כדורי מסייעים לו בכך.
לפני כעשור פנה חמד בן עיסא ליהודי בחריין (רובם, כ־400 נפשות, מתגוררים היום בבריטניה), וקרא להם לחזור הביתה. איש מהם אומנם לא העתיק את מגוריו מלונדון למנאמה, אבל הקריאה נעשתה כמחווה וחיממה עוד יותר את היחסים בין הממלכה ליהודיה. אחר כך החל ארמונו לקרוץ גם לירושלים.
בחריין הייתה ב־2013 המדינה הערבית הראשונה שהכריזה על חיזבאללה ארגון טרור. מאז הפתיעה פעמיים נוספות. ממשלתה גינתה את פיגוע הרצח בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים, שבו נדקרו למוות חמישה מתפללים. “מי שישלם הוא רק העם הפלסטיני”, אמר שר החוץ הבחרייני, חאלד בן אחמד, “הוא ייענש באופן קולקטיבי ויסבול עוד עוולות ותוקפנות”. לאחר מותו של שמעון פרס, פרסם בן אחמד הספד מרגש. “נוח על משכבך בשלום”, הכריז.
החשש מהתקוממות
קידום נשים, חיבוק ליהודים וסובלנות כלפי מיעוטים בכלל הן דרכה של בחריין לשדר לעולם מסר של סובלנות וכך לחזק את מגעיה עם המערב. כדורי יודעת זאת היטב, ולכן היא נרתמה להפיץ את המסרים האלה בתקשורת. אחרי הכל, היא ואחיה במנאמה זקוקים מאוד לחיבוק החם שמעניק להם השלטון.
“בורכנו במלך רחב לב, המעניק לאזרחים חירות פולחן וחופש להתפלל”, היא הוסיפה. “ממלכת בחריין רוחשת יחס חיובי לדת. סעיפים 18 ו־22 בחוקה מאפשרים לכולם לממש את הצו הדתי שלהם וליהנות מחופש פולחן. כבית יהודי, יש לנו מזוזה, והחברים המוסלמים מכבדים את קיומה”.
אף לא מילה אחת נאמרה בראיון הזה על ישראל והסכסוך הישראלי פלסטיני או לפחות על עמדתה של היהודייה־ערבייה על מדינת ישראל. כדורי, וגם מראייניה, נאלצו להתעלם מהבעיה הגדולה ביותר בממלכה – מעמדה של האוכלוסייה השיעית. הרוב השיעי בבחריין הוציא מתוכו אופוזיציה חזקה, שמאתגרת את ארמון המלוכה ובעבר אף איימה עליו. ב־2011 פרצה שם מרידה אלימה, שדוכאה רק הודות לסיוע צבאי מהיר ששלחה סעודיה. שירותי הביטחון של בחריין אוחזים באוכלוסייה השיעית ביד ברזל. הם חושדים כי המודיעין האיראני מנסה להמריד את מתנגדי הארמון וחוששים מהתקוממות. לפני חודשיים הוצאו שם להורג שלושה אזרחים שיעים, שהניחו מטען חבלה שהתפוצץ והרג שלושה שוטרים.
אין זה פלא, מדוע בנאומיו מרבה מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, לתקוף את הממלכה. “בחריין פוסעת בדרך הנורמליזציה עם היישות הציונית”, האשים נסראללה בדצמבר שעבר, “אבל העם המדוכא שלה לא שכח את פלסטין”.