חמישי בבוקר, לובי בית מלון בניו יורק. רבה צעירה מספרת על חברי קהילה שמתלבטים אם להשאיר את ילדיהם בבית הספר היהודי ״בגלל האיומים״. אבל שמעת את החדשות? אני שואל. ״שמעתי״, היא אומרת. ״מדהים״. מתברר שצעיר ישראלי מאשקלון אחראי לאיומים הטלפוניים על בתי כנסת ומרכזים קהילתיים באמריקה. החדשות מהדהדות בקהילות היהודיות, נישאות בציוצי הטוויטר. אז עכשיו יפסיקו להתלבט? אני שואל אותה. היא מהרהרת. ״לא יודעת, יש תחושה של חוסר ביטחון״. אפשר לזהות אותה. גם בטוויטר, הנושא את החדשות ואיתן גם את טעם הלוואי של שמחה לאיד, של שנאה. ליהודים של אמריקה, זה יום מבלבל. לאנטישמים של אמריקה – אין ספק שיש כאלה – זה יום חג.
שבוע קודם, והרב של קהילת בית ישראל ביוסטון, דויד ליאון, דוחק בחברי הקהילה שלו ״להכיר בכך שאולי עוד לא ראינו את הגרוע ביותר״. הרבה רייצ׳ל איין מניו יורק כותבת לקהילה שלה, כדי ״להבטיח שההנהגה והצוות של בית הכנסת מוכנים להגיב למקרי חירום, ושהבטיחות של החברים שלנו היא בראש סדר העדיפויות שלנו״.
שבועיים קודם, ו־100 סנאטורים – כל חברי הסנאט האמריקאי – תובעים מממשלו של הנשיא הנכנס דונלד טראמפ ״פעולה מהירה״ נגד האיומים על קהילות יהודיות. הסנאטורים מרקו רוביו מפלורידה וגארי פטרס ממישיגן מארגנים את המכתב.
עוד שבוע קודם, והליגה נגד השמצה, ארגון יהודי רב־מוניטין, קובעת בנחרצות כי ״ללא קשר למספרים הסופיים״ של התקריות שעוד לא נספרו, ״אנחנו רואים בבירור קפיצה בדיווח... מאז הבחירות אנחנו רואים קפיצה״. היהודים באמריקה מדווחים על יותר תקריות אנטישמיות.
ומאז יום חמישי דממה. כמעט דממה. אחר הצהריים אני מבקר בקהילה היהודית של מדינת דלאוור. ״איזה טירוף״, אומר המארח. גם הוא שמע את החדשות לא מזמן. אבל ממהר לציין: מישהו חילל את בית הקברות היהודי בעיר סנט לואיס – והמישהו הזה כנראה לא היה מאשקלון. סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס, בא לבית הקברות הזה, כדי להפשיל שרוולים ולעזור בשיפוץ למול מצלמות מתקתקות. ספק אם היה עושה זאת אלמלא התחושה – מפחידה, מוזרה – שאמריקה אכן חווה גל של אנטישמיות שלא היה כמוהו כבר שנים רבות, אולי מעולם. ספק אם היה עושה זאת אלמלא ידע שאצבעות מאשימות מכוונות לממשל שהוא חלק ממנו – שישנם יהודים המשוכנעים שאת הגל המכוער הזה חולל לא אחר מהנשיא דונלד טראמפ. ״טראמפ עזר ליצור את האווירה של העוינות ושל האלימות, שהתוצאה שלהן היא האיומים המסוכנים על מוסדות ואישים יהודים״, קבע הארגון היהודי־ליברלי ״בנד דה ארק״.
הקהילה בפאניקה
מה אומרים עכשיו כל המאשימים הללו? לאן הם מכוונים את האצבעות? הוועד היהודי־אמריקאי הוציא הודעה הקובעת כי מאסרו של הצעיר מאשקלון אמור ללמד אותנו לקח: ״לא לקפוץ למסקנות על קשרים סבוכים בין פוליטיקה מקוטבת לפעולות אנטישמיות. אך הוא איננו מבטל את המציאות ארוכת השנים של אנטישמיות״. זו צפירת הרגעה הנדמית כמכוונת גם להרגעת הרוחות, אך לא פחות מזה לעקיצת ארגונים יהודים מתחרים, שמיהרו לעשות הון ציבורי מפחדם של היהודים.
היו גם בוטים יותר בתביעתם לא רק לזהירות מצד ארגונים בעתיד, אלא גם להתנצלות מצד ארגונים בהווה. אחד מהם הוא דיוויד ברנסטין, שבטור שלו בוושינגטון פוסט הזהיר כל העת מפני השימוש הפוליטי שארגונים מסוימים וכותבים מסוימים עושים בתקריות אנטישמיות, כדי לנגח את ממשל טראמפ. ״הקרבות נגד אנטישמיות אמיתית ונגד צורות אחרות של גזענות חטפו כנראה מכה בגלל קבוצות כמו הליגה נגד השמצה, שבחרו להדגיש את האיומים ולעשות בהם שימוש פוליטי, בלי שהיה להם מושג על מקורם האמיתי״, כתב. ברנסטין נכנס לקרב מאמרים מול עורכו של העיתון היהודי “ג׳ואיש ג׳ורנל”, רוב אשמן (גילוי נאות: אני עובד בג׳ואיש ג׳ורנל).
ברנסטין כתב שהקהילה היהודית ממהרת להיכנס ל״פאניקה״. אשמן כתב שברנסטין מגן על אנטישמים. אבל ברנסטין לא היה היחיד שהתריע מפני הגזמות. הרב אבי שפרן הציע עוד לפני המעצר ״לשמור דברים בפרספקטיבה. להזכיר לעצמנו שעד כמה שאיומי הפצצות הם עניין מטריד, כל מה שצריך כדי לעשות דבר כזה בלי להתגלות הוא טלפון סלולרי עם כרטיס סים ששולם מראש״. שפרן, כמו ברנסטין, כמו עוד רבים מקרב הזהירים יותר שבין היהודים, משתייך למחנה פוליטי מסוים – שמרני. הזהירות שנקטו רק הדגישה את אופייה הפוליטי של ההתייחסות לגל – האמיתי או הדמיוני – של האנטישמיות שפקד את אמריקה. השמאל היהודי מיהר להזדעק וגם לזהות את האשם. הימין היהודי לא שמח, כמובן, על האיומים, אבל ביקש שלא להגזים בהתרעות, לא לחמם את גזרת האנטישמיות, לא לקלקל את היחסים עם הממשל החדש ואוהדיו. הימין הזה תבע עכשיו את עלבונו של הנשיא, שכבר הוכיח שהוא אכן נעלב מהטענות שהוא אנטישמי. קלי רידל מהוושינגטון טיימס דרשה התנצלות. מהתקשורת ומארגוני שמאל. ״תיקון הטעות צריך להתחיל בהתנצלות״, כתב ג׳ונתן טובין במגזין נשיונל רוויו. אבל הוא צריך לכלול גם ״את ההכרה של ליברלים בכך שהפרדיגמה כל־מי־שאני־לא־אוהב־הוא־היטלר לא רק שאיננה מסייעת להילחם באנטישמיות, אלא תקשה בעתיד על גיוס דעת קהל בפעם הבאה, כאשר איום אמיתי יגיע״.
אשר על כן, ספק עד כמה היה איום אמיתי בחודשים האחרונים. ביום חמישי התברר שחלק ניכר מהתקריות האנטישמיות לא היו ולא נבראו. לא כולן כמובן: בית הקברות חולל, וקללות בטוויטר היו, וצלבי קרס צוירו. אלא שכל אלה, אם מנכים מהרשימה עשרות רבות של איומים, לא היו הרבה יותר מאשר שגרה, אולי קצת מתוחה, של אמריקה שאיננה אנטישמית, אך שיש בה פה ושם אנטישמים. כל אלה, אם מנכים את מעשי ההבל וההרס של הצעיר מאשקלון, לא היו מצדיקים את ההתגייסות הנמרצת לבלימת אופנה חדשה ומסוכנת המאיימת על היהודים.
בסך הכל אקט פוליטי
בשבת החלו להתכנס בוושינגטון הבירה הצירים – 18 אלף במספרם – שבאו לוועידת השדולה הפרו ישראלית אייפא”ק. אם היו באים לפני שבוע, האנטישמיות הייתה הופכת מן הסתם לנושא חשוב על סדר יומם. אמצעי האבטחה הנרחבים, הננקטים בכל פעם שהוועידה הזאת מתכנסת, היו רק מדגישים את מה שהיהודים מהרהרים בו. אך מכיוון שבאו השבוע, אחרי שהתברר שהאנטישמיות הייתה במקרה הטוב שמועה מופרכת ובמקרה הרע שמועה מוגזמת, היא טואטאה במהרה הצדה, מפנה מקום לסתם עוינות שגרתית, אנטי־ישראלית, שהופנתה לאייפא”ק דווקא מפי מפגינים יהודים. ״אני מוטרד הרבה יותר מהאנטישמיות משמאל מאשר מהאנטישמיות מימין״, אמר אחד הצירים בדיון, שנושאו ״כיצד לדבר על ישראל בצורה תרבותית״. האנטישמיות מימין – זאת שבאה כביכול מהצד של טראמפ בעקבות הבחירות – הייתה העניין המרכזי של החודשים האחרונים. האנטישמיות משמאל – זאת שאפשר לזהות בתנועת ה־BDS ובהפגנות הדה־לגיטימציה – מוכרת לפעילים של איפא”ק הרבה יותר. מתיישבת עם סדר היום שלהם, בעד ישראל ונגד מי שנגדה, בנינוחות של שגרה.
וכל זה בלי שיש נתונים ברורים. לא על מספר התקריות שהיו עד עכשיו. לא על מספר התקריות המיוחסות לצעיר האשקלוני. לא על מספר התקריות השנה לעומת תקופות מקבילות בשנים קודמות. לא על השאלה אם יש עלייה במספר התקריות או רק עלייה במספר הדיווחים על תקריות שבאופן רגיל לא היו מדווחות. גל האנטישמיות, כתב ג׳ואל פולק באתר ברייטברט ניוז – זה האתר שהקים סטיבן בנון, יועצו של טראמפ, שגם הוא מואשם לעתים תכופות באנטישמיות - היה לא יותר מאשר ״אקט פוליטי״. במסדרונות של ועידת אייפא”ק, בשיחות שקטות, לא לציטוט, לא מעט מנהיגים יהודים הודו ש״הייתה כנראה הגזמה״. הנה, אירוניה נהדרת: מה שעד לפני כמה ימים שירת את היהודים המתכחשים לגל השנאה – היעדרם של מספרים מדויקים – משרת עכשיו את מי שמסרבים להכיר בכך שלא היה גל שנאה. לפני שבוע היו מי שאמרו: מכיוון שאין מספרים מדויקים, איך אפשר לדעת שיש? היום יש מי שאומר: מכיוון שאין מספרים מדויקים, איך אפשר לדעת שאין?