נושא נפיץ: הנישואים המעורבים שוב מסעירים את היהודים בארה"ב

הנימוקים שהציגה הקהילה להחלטתה אינם חדשים. "אם לא נביא אותם פנימה, נאבד אותם", כלשונו של מטלון. המציאות הדמוגרפית מוכרת, והוצגה לפני שבועיים בלבד בנייר מפורט שחיברו שני מומחים מובילים ליהדות אמריקה, הפרופסורים סילביה ברק פישמן וסטיבן כהן (גילוי נאות: הנייר פורסם על ידי המכון למדיניות העם היהודי, שאני משמש בו עמית בכיר). גילויים דרמטיים? כבר קשה למצוא גילויים דרמטיים בשדה הפעילות הזה, ובכל זאת, הטבלאות של פישמן וכהן מטלטלות בחדותן. היהודים באמריקה - למעט החרדים, שהם כ־7% מכלל הקהילה - ממעטים להינשא, ואם הם נישאים, הם עושים זאת מאוחר. כאשר הם נישאים, מדובר בדרך כלל בבני זוג לא יהודים, וכאשר יש ילדים - יש רק מעט. בחלק ניכר מן המקרים, הילדים הללו אינם גדלים כיהודים. 

מספרים? רק מחצית מהיהודים הלא־חרדים בין גיל 25 לגיל 54 נשואים. עוד 10% חיים עם "פרטנר", כלומר, 40% חיים לבד. כמעט 30% מעולם לא היו נשואים. כמה מכל אלה נשואים לבני זוג יהודים? התשובה היא 21%; כחמישית מכלל היהודים הלא חרדים בין גיל 25 לבין גיל 54, כלומר הגיל שבו לנישואים יש משמעות דמוגרפית, הגיל שבו ליהודים עשויים להיות ילדים. הביטו בטבלה וראו: אלה מספרים שקשה לראות כיצד צומחת מהם קהילה יהודית.

על השאלה מדוע כל זה קורה אפשר לתת תשובה מפורטת, שגם היא כבר נדונה בהרחבה: היהודים מצליחים ומוצלחים, עסוקים בקריירה, עירוניים ומשכילים. אלה מאפיינים שמהם נגזר כל השאר - גיל הנישואים המאוחר, מיעוט הילדים, החיבור הפשוט, הנינוח, ללא יהודים. כדי להימנע מבן הזוג או מבת הזוג שהרקע שלהם שונה, צריך סיבה חזקה. ליהודים אין סיבה חזקה. לא חזקה מספיק. שיקולים דמוגרפיים של כלל העם היהודי ועתידו ודאי אינם מנחים אותו בבחירת דרכו בחייו הפרטיים, במציאת האהוב או האהובה או בהחלטה לוותר על אהוב או אהובה ולחיות לבד. 

אז מה לעשות? שבוע לפני החלטת בית הכנסת בניו יורק קיבל רב מוכר נוסף, עמיחי לאו־לביא, החלטה דומה. למעשה, הוא הקדים את "בני ישורון" בהחזרת הדיון על הנישואים המעורבים לחזית היהודית־אמריקאית. לאו־לביא, אחיינו של הרב הראשי לישראל ומי שמשמש כבר שנים רבות באמריקה כרב חדשני ופורץ דרך, הודיע שהאהבה חזקה מהשבטיות, ושיערוך מעתה טקסי נישואים מעורבים. 

גם הוא בא מהתנועה הקונסרבטיבית, וגם הוא עושה צעד שירחיק אותו ממנה, לפחות בינתיים. "קרועים בין הנאמנות למסורת ובין האחריות לבני אדם אמיתיים, משפחה וחברים, במציאות המשתנה במהירות, יותר רבנים קונסרבטיבים מחפשים פתרונות שיכבדו, יחגגו, וימשיכו את היהדות, תוך שאנו פותחים את הדלתות ואת הלבבות באהבה לבני האדם שדרכם מצטלבת מתוך מודעות עם זו שלנו", כתב לקהילתו, גם היא בניו יורק. 

כמו בית הכנסת "בני ישורון", גם על לאו־לביא עברה שנה של לימוד בטרם קיבל את החלטתו. צריך לומר ביושר: בשני המקרים, ההחלטה בסיומה של שנת הלימוד הזו אינה מפתיעה מאוד. מטרתו של הלימוד, אם לומר זאת בפשטות מעט בוטה, הייתה לשרטט את הדרך הרעיונית אל המטרה הידועה מראש. לא שצריך לחשוד שהלימוד לא היה רציני. הוא היה. לא שצריך לקבוע שלא הייתה התלבטות. הייתה. ובכל זאת, הניסיון מלמד שהתלבטויות מן הסוג הזה מובילות כמעט תמיד למוצא המובן והידוע מראש. לפני עשר שנים הייתה התלבטות בתנועה הקונסרבטיבית אם להתיר נישואי הומואים ולסביות - התלבטות אמיתית שלוותה בוויכוח סוער. אבל גם אז התוצאה הייתה זו שכולם ציפו לה מראש: היתר ולא איסור. מציאות החיים האמריקאית מקלה מאוד על גלישה לכיוון ההיתר, ומקשה מאוד על גלישה לכיוון האיסור. 

וכמובן, לא מדובר במהפכה שעוד לא הייתה כמוה. חלק מרבניה של התנועה הרפורמית משמשים בטקסי נישואים מעורבים כבר שנים ארוכות. ובכל זאת, מדובר בשינוי שראוי לבחון בעניין: הנה, רבנים הבאים מזרמים שמרניים יותר בהגדרתם, כמו זה הקונסרבטיבי, בוחנים גם הם את המשמעות ארוכת הטווח של התנגדות לנישואים מעורבים ודחייתם של הזוגות המעורבים. אפילו בקרב האורתודוקסים אפשר לזהות פה ושם הרהור של כפירה אידיאולוגית. הרב אברם מלוטק, שמזוהה עם הזרם "אורתודוקסיה פתוחה" - כלומר ליברלית - פרסם לפני שבוע מאמר בשבועון "ג׳ואיש וויק" שבו ביקש "לבחון מחדש את הגישה השבטית שלנו ביחס לנישואים מעורבים ואת מנהגי הגיור הפלגניים מאוד שלנו". 

הרהורי הכפירה של מלוטק, כך סיפר, באו בעקבות נסיעה לישראל עם קבוצה של זוגות מעורבים, יהודים ולא יהודים, ובהם רייצ׳ל היהודייה שנישאה לערבי, ואשר הוריה ניתקו איתה כל קשר. "האם עדיין יש לי מקום בתוך היהדות?" שאלה אותו רייצ׳ל. את התשובה סיפק כנראה במאמר הזה, שבו הוא מציע "פתיחת זרועות רדיקלית ואהבה", "כדרך היחידה להבטיח שיהודים יישארו יהודים ושלהיות יהודי יישאר משהו שיש בו טעם".

מה מציעים כל אלה שהודיעו על שינוי במדיניותם? "בני ישורון" יסכים להשיא זוגות אם יתחייבו לקיים בית יהודי. לאו־לביא מציע לייסד מעמד מחודש של "גר תושב" - שיהיה מעמדו של הלא יהודי הנישא ליהודי. הרב סימור רוזנבלום, שנדרש לעזוב את התנועה הקונסרבטיבית כאשר התברר שהוא עורך טקסי נישואים מעורבים, סבור שהתנאים מיותרים, ושמה שמציע לאו־לביא הוא "מעט מדי ומאוחר מדי". גם הביטוי "נישואים מעורבים" לא מקובל עליו. הוא נשמע לו מעליב. אלה פשוט "נישואים", מחה לפני שבוע. הוא כועס על תנועתו לשעבר המסרבת להתאים את עצמה למציאות. 

התנועה הקונסרבטיבית אכן מסרבת, בינתיים. הכל בינתיים, כי יש רבים הסבורים שהלחץ הגובר עליה לשנות את דרכה יכריע לבסוף את ראשיה. אך לא כך סבורה, בינתיים, הרבה ג'ולי שונפלד, העומדת בראש ועד הרבנים של התנועה הקונסרבטיבית. בנסותה לדחות את טענותיהם של מי שתובעים שינוי, הכרה ואהבה, בחרה שונפלד להציג דווקא את גישת התנועה הקונסרבטיבית כזו הראויה לתואר חדשנית ופורצת דרך. הגישה הקונסרבטיבית היא זו שהולכת נגד כיוון התנועה, נגד האופנה המתחלפת. "שמירה והערכה של גבולות", כתבה, היא זו המאפשרת על פי היהדות "צמיחה ערכית ורוחנית". רבני התנועה אינם משיאים זוגות מעורבים לא משום שאינם אוהבים אותם, אלא משום שעריכת טקס נישואים יהודי למי שאינו יהודי פשוט לא עומדת בכללי ההלכה. 

לאן מוביל התהליך הזה? כמובן להרבה דרכים - שונות זו מזו. החרדים ימשיכו להתקדם בדרכם הלא מתפשרת, האורתודוקסים הליברלים יותר ימשיכו להתחבט בדרכם, והקונסרבטיבים, שמיקומם על מפת היהודים מציב אותם בלב הוויכוח - בין הרפורמים המתירנים יותר לבין האורתודוקסים הנוקשים יותר - עלולים בהחלט להיקלע למצב של פיצול, במעשה או במחדל. 

מה שברור: יהודים באמריקה ימשיכו להינשא ללא יהודים במספרים גדולים - את התהליך הזה אין דרך לשנות. רק הזמן יאפשר לזהות לאן מוביל התהליך הזה: האם להתבוללות ולשחיקה במעמדה, גודלה ומסירותה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם לצד ישראל, או שמא לכניסה של דם חדש, להמצאה של רעיונות חדשים ולעיצוב של משמעות חדשה עבור הקהילה הזו?.