מפאת הנימוס, אולי גם הזהירות, ראוי היה להמתין קצת. אבל הפוליטיקה איננה מקצוע לאנשים מנומסים. על כן, ד״ר קלי וורד, שהתמודדה והפסידה לג׳ון מקיין בבחירות הפנימיות של המפלגה הרפובליקנית לפני שנה, מיהרה להמליץ לסנאטור מאריזונה לפרוש מתפקידו. ויש לה כמובן גם רעיון למחליפה ראויה. אשרי הפורש, שיודע שיש לו יורש.
ג׳ון מקיין. מפאת הנימוס, אולי גם הזהירות, עוד לא ראוי להספיד אותו. אבל גם העיתונות איננה מקצוע לאנשים מנומסים. ״זה לא הספד למקיין״, זעקה כותרת למאמר במגזין "פוריין פוליסי" – שהיה כמובן הספד. "אריזונה דיילי סטאר", אחד מעיתוני המדינה שמקיין מכהן כסנאטור מטעמה כבר 30 שנה, פרסם רשימה של 12 מועמדים להחליף את מקיין ״אם יפרוש״. גם זה כמובן לא הספד.
מקיין היה בן 80 כאשר נבחר לפני כמה חודשים לקדנציה שישית כסנאטור, כל קדנציה בת שש שנים. החשבון פשוט: אם יישאר בתפקידו, יהיה בן 86 ביום הבחירות הבא. אם יפרוש באמצע הקדנציה, יאפשר למושל אריזונה למנות לו מחליף או מחליפה. עד לפני כמה ימים נדמה היה שההחלטה בידו. עכשיו היא בידיים אחרות. מקיין – כך נודע בשבוע שעבר – אובחן כלוקה בסרטן מוח מסוג אגרסיבי, והוא אומנם הבטיח ״אחזור בקרוב״ לאחר ההודעה. אבל מבול הלא־הספדים עליו מעיד שיש כמה קטני אמונה שנותנים לתסריט הזה סיכוי לא גבוה.
לא כל סנאטור חולה היה מושך כמות כזו של תשומת לב. לא כל סנאטור הוא מקיין. הנשיא לשעבר ג׳ורג׳ בוש הבן צלצל לאחל החלמה מהירה. הנשיא לשעבר ברק אובמה מיהר להוציא הודעה המשבחת את היריב שהפסיד לו בבחירות 2008. הנשיא דונלד טראמפ, שמקיין לא תמיד חס עליו (ואמר בעבר דברים גסי רוח, כדרכו, על מקיין), הצליח גם הוא להישאר ממלכתי. לכולם קשה לדמיין את הפוליטיקה האמריקאית בלי קולו החורק של מקיין. לכולם קשה לדמיין אותה בלי נוכחותו הלעומתית, המאתגרת, המיוחדת.
אריסטוקרט אמריקאי
מקיין רצה להיות נשיא ארצות הברית ולא עלה בידו. בשנת 2000 התמודד מול בוש בפריימריז, ונוצח על ידי יריב ערמומי ממנו, שלא בחל בקמפיין השמצות ארסי. לימים ישתפרו יחסי השניים, והם יהפכו לשותפים בסירובם להכיר בתבוסה בעיראק, בהתעקשותם על תגבור כוחות ועל שינוי קו, עד להרגעת המדינה לאחר כיבושה. ב־2008 מקיין התמודד שוב, הפעם בתמיכתו של בוש, אך רוח הזמן היתה נגדו. בוש לקח ממנו באכזריות את בחירות 2000, הקדנציה של בוש – שמונה שנים שעייפו את אמריקה – לקחו ממנו כל סיכוי לנצח בבחירות 2008 את ברק אובמה. מקיין נלחם, בדרך כלל בהגינות, בלי לשבור את הכלים. הוא ביקר, לעתים בחריפות, את אובמה. אך יחס של כבוד הדדי נשמר, לפחות בפומבי.
אם יש אריסטוקרטיה באמריקה, מקיין הוא אריסטוקרט. אם יש מי שעוד מאמין בכוחה של אריסטוקרטיה להציב על הבמה הציבורית משרתי ציבור שיש להם קסם ייחודי ומעמד ייחודי, מקיין הוא הוכחה נוספת לטענה הזו. סבו היה אדמירל בצי האמריקאי, והוביל כמה מהמבצעים הגדולים נגד יפן במלחמת העולם השנייה – הוא מת ארבעה ימים לאחר כניעת היפנים מהתקף לב המיוחס בעיקר לתשישות. אביו היה מפקד צוללת במלחמת העולם השנייה, והתקדם גם הוא עד לדרגת אדמירל. במלחמת וייטנאם היה מפקד הזירה הפסיפית. זו המלחמה וזו הזירה שבה נפל בנו – הסנאטור מקיין – בשבי. ספינת
קרב אמריקאית נקראה על שמם של שני האדמירלים האלה, ובסיס האם שלה הוא יפן.
את ידו של מקיין לחצתי בפעם הראשונה לפני עשר שנים בערך, בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית. צילום לא נשאר לי מלחיצת היד – הצטלמתי רק עם מי שליווה את מקיין, הסנאטור לינדזי גרהאם מדרום קרוליינה, שילווה את מקיין עוד שנים ארוכות. אני יצאתי לסיגריה, גרהם יצא להתאוורר. בחוץ היה קר, והמדרכה מושלגת. בפנים עמד מקיין מול קהל קטן, וניסה לשכנע שהוא המועמד המתאים להיות נשיא ארצות הברית.
אלה היו הימים הקשים והיפים של מקיין כאיש פוליטי, שהולמים את אישיותו ואת מזגו. מראש נחשב למועמד שיש לו סיכוי, אבל אז קרס דימויו בסקרים.
מדוע קרס? משום שמקיין, בניגוד לשאר מועמדי המפלגה, סירב לוותר בשאלת המלחמה בעיראק. אסור להיכנע, אמר לבוחרים. אסור לסגת, הפציר בהם.
יש להוסיף כוחות, לא לדלל כוחות. הנה מועמד המבקש להיות נשיא, אך מסרב להתיישר לפי מצפן דעת הקהל והסקרים. הנה מועמד המנסה לשכנע את הבוחרים שהוא צודק – והם טועים, שעליהם לעשות את הבחירה הקשה והנכונה, ולא לפנות אל הנתיב המפתה של פתרונות קלים. מקיין הפסיד באותו שבוע באיווה, אך סימני התאוששות ראשונים ניכרו. הוא לא נכנע, הוא לא מתכוון לרדת מהבמה. כמה ימים אחר כך, כבר ניצח בניו המפשייר, ואחר כך, ניצחון מתוק עוד יותר בדרום קרוליינה – המדינה שלקחה לו את המועמדות שמונה שנים קודם לכן.
גם כשבאו הבחירות הכלליות, מול אובמה, סירב לשנות את הטון. אובמה היה מועמד הנסיגה – מקיין היה מועמד המשך הלחימה. המועמד שהפסיד. אבל באירוע בחירות אחד, כאשר אישה מהקהל זעקה שאינה יכולה לבטוח באובמה משום שהוא ערבי, חטף מקיין את המיקרופון מידה ומיהר להבהיר שלא יקבל סוג כזה של אמירות בקמפיין שלו. ״הוא איש משפחה הגון, אזרח שיש לי מחלוקות עמוקות איתו... על זה הקמפיין הזה״, אמר לקהלו. ואומנם קשה לדמיין מועמד כזה אחרי בחירות 2016 – אחרי טראמפ נגד קלינטון – אבל מקיין היה בדיוק מועמד כזה.
בדיוק מה שחסר
מטוסו של מקיין הופל מעל האנוי ב־1967. שוביו התעללו בו, אך גילו שהוא בנו של אדמירל, מה שכנראה הציל את חייו. חלק ניכר מזמן השבי שלו בילה בבידוד. כשאביו התמנה למפקד הכוחות בזירה הפסיפית, הציעו הוייטנאמים לשחרר את מקיין, אך הוא סירב להצעה כל עוד מי שנשבו לפניו לא שוחררו. קצב העינויים הוגבר, עד שמקיין נשבר וצילם סרטון אנטי־אמריקאי קצר. ״לכל אדם יש את נקודת השבירה שלו״, כך למד בשבי. חמש וחצי שנים שהה בכלא, עד ששוחרר במרץ 1973.
את הקריירה הפוליטית החל בבית הנבחרים, שבו כיהן שתי קדנציות. באמצע שנות ה־80 החליט להתמודד על המושב בסנאט מטעם אריזונה, שהתפנה. לא סתם מושב – מושבו של בארי גולדווטר, מי שבעצמו היה מהפוליטיקאים הבולטים של הימין האמריקאי, ובעצמו היה מועמד לנשיאות במערכת בחירות חסרת סיכוי, שנה לאחר רצח הנשיא ג׳ון קנדי.
במהרה הפך לסנאטור בולט, בעיקר בעצמאותו. הוא היה חבר במפלגה הרפובליקנית, אך לא תמיד הקפיד על נאמנות לקו המפלגתי. מקיין, שנכלא ועונה בשבי, שירת בוועדה שסייעה להכשיר את חידוש יחסי ארצות הברית עם וייטנאם. הוא גם הצביע, למורת רוחם של רבים מחבריו, בעד כמה ממועמדיו של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון לבית המשפט העליון, ובעיקר ניהל מערכה ארוכה לריסון השפעתן של תרומות על הפוליטיקה האמריקאית, ששיאה בחקיקת חוק מקיין־פיינגולד – הסנאטור מקיין, רפובליקני, הסנאטור ראס פייגולד, דמוקרטי. בשנת 2010 ביטל הרוב השמרני של בית המשפט העליון כמה מסעיפיו המרכזיים של החוק הזה.
זו תמצית מורשתו של מקיין. תמיד פטריוט אמריקאי, תמיד נחוש מול קשיים. לעתים עיקש מדי, לעתים בוטה – זכור לרעה הפזמון ״הפצץ, הפצץ, הפצץ את איראן״, שפיזם במהלך מסע הבחירות, מה שלא הוסיף לו בוחרים רבים. לעתים פרוע מדי בניסיונו להיות מקורי – כך קרה שבחר במושלת אלסקה, שרה פיילין, להיות סגנית הנשיא שלו כאשר התמודד מול אובמה (מי שרצה באמת היה ידידו הסנאטור היהודי ג׳ו ליברמן, אבל היועצים חשבו שזו תהיה התאבדות פוליטית).
אבל בכל זאת היה ממלכתי, בדיוק מה שחסר בפוליטיקה המקוטבת של אמריקה, ותמיד מעניין. מה שלעתים קרובות חסר למועמדים מקופסה, שמתיישרים לפי סטריאוטיפ קבוע (ראו קלינטון, רומני, קרי – ורבים אחרים). תמיד מנהיגותי וסמכותי – בנושאים שבהם עסק הוא גילה בקיאות בפרטים, שמאחוריה השקפת עולם, ותמיד עצמאי. מקיין לא עובד אצל אף אחד, מלבד הציבור האמריקאי (וכמובן, קצת גם אצל עצמו. מדובר, בסופו של דבר, בפוליטיקאי). כבר 50 שנה, מאז שכיכבה נפילתו בשבי בעמודים הראשונים של כמה עיתונים, נוכחותו מורגשת. כשיגיע זמן ההספד – וכולם מקווים שזה יקרה רק בעוד הרבה שנים – חסרונו יורגש.