33 שנים אחרי: אחת התעלומות הגדולות שידעה צרפת נפתחה מחדש

33 שנים לאחר גילוי גופתו בנהר וולון בהרי הווז’, רוחו של גרגורי וילמן, שהיה בן 4 במותו, אינה מניחה לצרפת. בימים אלה היא הפילה קורבן שלישי - השופט ז’אן מישל למבר, שלא היה יכול להמשיך לחיות עוד עם תחושת הכישלון בחקירה שניהל לפני יותר משלושה עשורים, ועם האחריות שייחס לעצמו למותו האלים של דודו של גרגורי, ושם קץ לחייו.  
 

בשנת 1984 נמצאה גופתו של הפעוט גרגורי בנהר וולון. פרקי ידיו וקרסוליו, כמו גם צווארו, היו קשורים בשרוכים. הכובע שחבש היה משוך על פניו. לא ברור אם מת בטביעה או הומת לפני שהושלך אל הנהר. למרות שרשרת האירועים שהתרחשו מאז מציאת הגופה ושמות החשודים שעלו, נשארה תעלומת הרצח בלתי פתורה. בשל התקדמות מסוימת בחקירה, החליטה משטרת צרפת לאחרונה לפתוח שוב את התיק.  
 

חידושה של פרשת הרצח הלא מפוענח מצביעה על כך שלא מדובר רק באחת התעלומות הפליליות הגדולות של צרפת בסוף המאה שעברה, אלא בטראומה לאומית של ממש, שיש בה הרבה מעבר לסיפור מעביר צמרמורת. הפרשה טומנת בחובה גם מרכיבים מעוררי ספקות חמורים לגבי התנהלותם הן של מוסדות חברתיים כמו המשפחה והקהילה, והן לאומיים, כדוגמת מערכת המשפט והמשטרה ואף אמצעי התקשורת.

צלוחית אינסולין ומזרק 

החמולה של המשפחות זק’וב ווילמן, שהתגוררה בשנות ה־80 באזור ההררי שמעל נהר וולון, הייתה עבור שכניה ומכיריה מעין "דאלאס לעניים". שני ענפיה: אלבר וילמן, אשתו מוניק לבית ז’קוב ובנם ז’אן מרי וילמן מצד אחד; ומן הצד השני - מרסל ז’קוב, אחיה של מוניק, אשתו ז’קלין, גיסם ברנאר לרוש, מישל אחיו של ז’אן מרי ואחרים. הסופר פרנסואה קאויליולי הגדיר אותה כ"חמולה ארכאית המורכבת מאם שתלטנית, מוניק ז’קוב, וממבוגרים אינפנטיליים. איכרים סוטים שעברו מהר מדי מהיער לשולי העולם המתועש.

שתקנים, קשי יום, אלימים ובלתי צפויים, עם סודות מוחבאים בזיכרון השבט, חטאים שנושאים איתם טעם מבהיל של גילוי עריות ושל מוות... איש לא דיבר על גסטון הזקן, אביו של אלבר, שתלה את עצמו לאחר שהיכה עד מוות את בנו אטיין בסיוע אשתו, ולא על אביה של מוניק שעשה ילד לאחת מבנותיו".
 

 ביולי 1981 עוברים ז’אן מרי וילמן ואשתו כריסטין עם בנם התינוק גרגורי לבית שבנו בעיירה לפאנז’ על נהר וולון. הם יכלו להרשות זאת לעצמם, עם עלייתו של וילמן לדרגת מפקח ראשי בבית החרושת שבו עבד. מהר מאוד הם נופלים קורבן לקנאה בתוך המשפחה. שיחות טלפון אנונימיות מתחילות להגיע אליהם ממי שכונו בחקירה בהמשך "העורבים".

תחילה הסתפקו העורבים שמעבר לקו בשתיקה, אחר כך החלו להשמיע איומים בקול מעוות. איומים בעל פה ובכתב מגיעים גם לאביו של ז’אן מרי, אלבר. ערב אחד, כשכריסטין נמצאת לבדה עם גרגורי, מישהו שובר את שמשת הבית. צמיגי מכוניתו של וילמן מנוקבים לעתים תכופות. ב־4 במרץ 1983, דוחף מישהו מתחת דלתם את הראשון מחמשת מכתבי האיום שמגיעים אליהם, ושמיטב הגרפולוגים ייכשלו אחר כך בפענוח הכתב שלהם.

שני המכתבים הבאים מגיעים באפריל ובמאי. ב־8 באוקטובר מקבלים בני הזוג וילמן אשראי שמאפשר להם לרכוש ריהוט עור לסלון, ובכך לנקר את עיני הקנאים. ב־16 בחודש בשעה 17:00 סיימה כריסטין וילמן את עבודתה ואספה את גרגורי מהאומנת הביתה. הילד רצה לשחק בגינה. היא נכנסה פנימה לגהץ כמה בגדים. ב־17:30 יצאה כדי לומר לו להיכנס פנימה, אך לא מצאה אותו.

היא יצאה לחפש אותו במכוניתה. איש לא ראה אותו. המשטרה הוזעקה ב־17:50. באותו הזמן הכניסה יד אלמונית מכתב לתא הדואר. החותמת על הבול הראתה את השעה 17:15. במכתב שהגיע למחרת נכתב הטקסט שכבר נכנס למיתולוגיה של פרשת גרגורי: "אני מקווה שתמות מצער, שף. הכסף שלך לא יחזיר לך את בנך. זאת הנקמה שלי, טיפש עלוב".

ב־17:32 קיבל מישל, אחיו של ז’אן מרי, שיחת טלפון מ"העורב": "נקמתי בשף וחטפתי את בנו. חנקתי והשלכתי אותו לוולון. אמא שלו מחפשת אחריו, אבל היא לא תמצא אותו. נקמתי את נקמתי".
 

גופתו של גרגורי הקטן נמצאה כמה שעות אחר כך, ב־21:15, שבעה קילומטרים משם בנהר וולון. הוא ישב, לבוש מעיל וחבוש כובע עם פונפון על ראשו, כשגבו שעון על סכר. ידיו, רגליו וצווארו היו קשורים בחבל. הוא נראה כמי שנרדם בישיבה. כל העולם היה יכול לצפות בתצלומים המזעזעים, מאחר שמשיית הגופה נעשתה בנוכחות צוות של העיתון המקומי.  

 

ב־17 באוקטובר מונה השופט החוקר ז’אן מישל למבר בן ה־32 מהעיר אפינל לחקור את הפרשה. זוהי החקירה הפלילית הראשונה שלו. הניתוח שלאחר המוות שביצעה המשטרה מצביע על מוות מחנק, אך לא ברור אם מדובר בטביעה או בחניקה שביצע גורם כלשהו. לא נעשתה בדיקה שתצביע אם לילד הוזרק חומר כלשהו, או שבלע כזה. במקום הפשע נמצאו סימני צמיגים ועקבות נעל של אישה. המשטרה עוצרת לחקירה את הגיס ברנאר לרוש ואת אשתו מרי אנז’. מומחה גרפולוג אומר כי כתב היד של "העורב" עשוי להיות שלו.

ב־2 בנובמבר 1984, מצהירה בת דודתו של לרוש, מוריאל בול, ילדה מנומשת בת 15, כי היא נסעה ברכב של לרוש עם בנו הצעיר עד לבית בלפאנז’, שם הוא עצר הכניס למכונית ילד בגילו של הבן, שאותו היא זיהתה אחר כך כגרגורי - שאותו לא הכירה - והם המשיכו לנסוע עד שפת הנהר, שם יצא לרוש בחברת הילד וחזר בלעדיו. השופט למבר מורה לעצור את לרוש, ובעמודי השער של העיתונים מופיעים תצלומי מעצרו של "הרוצח לרוש". בנוסף, השוטרים מוצאים במקום שתואר על ידי מוריאל צלוחית אינסולין ומזרק, שבעזרתם, כך משערים החוקרים, עלול היה הרוצח לגרום לגרגורי לאבד את הכרתו לפני שזרק אותו לנהר.

אבל למחרת האישום הרשמי נגד לרוש, מכנסת משפחתה של בול את העיתונאים והילדה חוזרת בה מכל האשמותיה. השופט למבר אומר כי ציפה להתפתחות זו בלחץ המשפחה, אך טען כי בידיו הוכחות אחרות לאשמתו של לרוש. אך על מכתב ההודאה ברצח שעליו מופיעה, לפי המומחים, חתימתו של לרוש, נשפך דיו והיא לא תוכל לשמש כראייה. ארוש זוכה, אגב, להגנת איגוד העובדים המקורב למפלגה הקומוניסטית, שאליו סירב להצטרף וילמן. ב־4 בפברואר, השופט למבר נאלץ לשחרר את לרוש. ז’אן מרי וילמן מאיים בפני עיתונאים כי יהרוג אותו. אשתו של לרוש מבקשת את הגנת השוטרים במקום מגוריהם, אך הם מסרבים, משום שאינם עוסקים בפרשה.
 

 ב־28 במרץ 1985, יורה וילמן בלרוש ברובה והורג אותו ליד ביתו, כשהוא בחברת אשתו וילדיו. בתחילת אפריל, כריסטין וילמן עוברת לגור אצל אמה באזור מרט־א־מוזל, והמשטרה מסכימה להעביר את בעלה שנאסר לכלא סמוך. אז מגיעות לידי השופט למבר עדויות חברותיה לעבודה של כריסטין שראו אותה, לדבריהן, בסניף הדואר בערך בשעה שבה נשלח המכתב שלקח את האחריות לרצח גרגורי. ב־5 ביולי 1985 עצר השופט למבר את כריסטין וילמן באשמת רצח בנה.

הוא מוסיף כראיות עדות של הגרפולוג שטוען שחתימתה של כריסטין עשויה להיות זאת שמופיעה על המכתב, וכן מציין שחבל דומה לזה שבו נקשר הילד נמצא בבית הזוג וילמן. 11 יום אחר כך, מורה בית המשפט לשחרר אותה מהמעצר מחוסר ראיות מספיקות, אך לא מבטל את כתב האישום. מעצרה של האם גורם לוויכוח ציבורי בצרפת ומצית את דמיונה של התקשורת וגם של אינטלקטואלים בולטים, כמו הסופרת הנודעת מרגריט דיראס, שטקסט שפרסמה תחת הכותרת "כריסטין וי המופלאה" מנסה להבין את מניעיה של הרוצחת לכאורה.

ב־30 בספטמבר ילדה וילמן את בנה ז’וליאן. ההורים כותבים לנשיא דאז פרנסואה מיטראן בקשה לקחת את החקירה מידיו של השופט למבר. הם תובעים לדין את מוריאל בול ומאשימים אותה כי היא הזריקה את האינסולין שבו משתמשת אמה לגרגורי. בית המשפט דוחה גם האשמות אלה. ז’אן מרי וילמן משתחרר בדצמבר 1987, ובינתיים כריסטין יולדת לו שני ילדים נוספים. 

גרסת “רצח בקבוצה" 

מערכת המשפט הצרפתית טוחנת לאט בעקבות החקירה המבולבלת. רק בפברואר 1993 קובע בית המשפט לערעורים בדיז’ון כי אין מקום לשפוט את כריסטין, בשל "היעדר מוחלט של האשמות" נגדה. ז’אן מרי וילמן עומד לדין על רצח לרוש רק בנובמבר 1993, ונשפט לחמש שנות מאסר, מתוכן אחת על תנאי ומשתחרר מיד, כי כבר ריצה אותן במעצרו המונע. משפחת וילמן עוברת לגור באזור פריז ומעבירה לשם את שרידיו של גרגורי, שגופתו הוצאה מקברה על פי בקשתם ונשרפה, כדי לא להישאר באדמה המקוללת.

כל הגורמים מאשימים את השופט למבר בכישלון המהדהד, אך יורשיו שמנסים לחדש את החקירה בשנות האלפיים, בעזרת שיטות חדשות של בדיקות דנ"א, אינם מגיעים לשום תוצאות. מערכת המשפט איננה מוותרת על חידושים תקופתיים של הפרשה, שהופכת עבורה למבחן של כבוד.

כך למשל, מוצאות הבדיקות, שהשתכללו בינתיים, שרידי דנ"א של גבר ואישה על מכתבי "העורב", וגם בהקלטות האיומים נמצאו קולות של גבר ואישה. מדובר אפוא בשני עורבים, אך לא ניתן לזהותם. רשויות החקירה נוטות עם השנים לתמוך בגרסה של "רצח בקבוצה".

לדעתם, כמה מבני המשפחה היו שותפים למעשה. כך ברנאר לרוש היה יכול למסור את גרגורי לידי אחרים, ובינתיים עסקו בני משפחה נוספים בשיגור מכתבים ובהודעות הקוליות. אגתה כריסטי לא הייתה כותבת את זה טוב יותר, ללא ספק.
 

ב־14 ביוני 2017 עצרה המשטרה בהוראת התובע הכללי ז’אן ז’אק בוסק את הדודים מרסל וז’קלין ז’קוב, היום בני 73 ו־72, ואת הסבתא מוניק וילמן בת ה־85 באשמת "שותפות לחטיפה" שהביאה למוות. מרסל, אומרים החוקרים, נהג לכנות את ז’אן מרי בשם "שף" שבו השתמש "העורב".

מוריאל בול, כבר לא ילדה מנומשת, נעצרה אף היא, לאחר שאחד מבני דודיה העיד כי בלילה שאחרי עדותה נגד לרוש היא חטפה מכות רצח כדי לשנות את עדותה. בסוף השבוע שעבר נערך עימות בין השניים, שלא העלה, לדברי התביעה, דבר. החקירה שהתקדמה שוב תקועה.

אבל בינתיים תבעה הפרשה קורבן נוסף. ב־11 ביולי נמצא השופט ז’אן מישל למבר בן ה־65 , שמאז הפרשה מילא רק תפקידים מינהליים, מת בביתו כשראשו נתון בשקית פלסטיק שנקשרה בעזרת עניבה. הוא השאיר אחריו מכתב שבו האשים את עמיתו ואמר, בין השאר, כי חידוש הפרשה הוא "נתעב" וכי המכונה המשפטית הופעלה שוב כדי להרוס את חייהם של חפים מפשע רק כדי לנקום את נקמתם של מי שחשו שכבודם נפגע.

הוא טוען שבול לא הייתה יכולה להיות במכונית בן דודה ביום הרצח וכי הוא עדיין משוכנע בחפותו של לרוש. "אבל אין לי יותר כוח להילחם", סיכם השופט למבר את מכתבו בטרם שלח יד בנפשו. פרשת גרגורי עוד לא אמרה את מילתה האחרונה.