אלמנות טבח הספורטאים: "רוצות שהגרמנים ייקחו אחריות על האסון"

"כמה רוע, כמה כאב, כמה דמעות וכמה ייסורים עברנו עד שהגענו לרגע הזה", אומרת בהתרגשות אילנה רומנו, אלמנתו של מרים המשקולות יוסף רומנו, שנרצח על ידי מחבלים פלסטינים מהארגון "ספטמבר השחור" באולימפיאדת מינכן ב־1972. היום יחנכו נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיא גרמניה פרנק ואלטר שטיינמאייר וראש ממשלת בוואריה, הורסט זיהופר, מרכז הנצחה לזכר י"א הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן. המרכז הוקם בלב הפארק האולימפי בעיר, במקום הסמוך לבניין בקונולי שטראסה 31 שבו התאכסנו חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה. באתר יונצח גם אנטון פליגרבאואר, שוטר גרמני שנהרג במהלך ניסיון החילוץ הכושל של בני הערובה הישראלים.

טבח הספורטאים הישראלים במינכן התרחש ב־5 בספטמבר 1972. בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר קפצו חמישה מחבלים פלסטינים מהארגון "ספטמבר השחור" מעל הגדר שסביב הכפר האולימפי וחדרו פנימה. הם לבשו בגדי ספורט והסוו את כלי נשקם בתיקים גדולים, בלי שעוררו חשד. בתוך שטח הכפר האולימפי חברו החמישה לשלושה מחבלים נוספים, שהחזיקו באישור כניסה לכפר. הם פרצו לחדרי המשלחת הישראלית, ושם לקחו תשעה בני ערובה.

שני חברי משלחת נוספים, יוסף רומנו ומשה ויינברג, נרצחו במקום. רומנו נרצח לאחר שניסה להתנגד ודקר את אחד המחבלים בסכין פירות שהייתה בידו. הוא נורה, עונה קשות, גופתו הושחתה ונותרה מתבוססת בדמה לאורך כל היום לעיני חבריו הכפותים והמבועתים. במהלך ניסיון חילוץ של ממשלת גרמניה, תוך משא ומתן עם המחבלים, נהרגו תשעת בני הערובה בנמל התעופה שאליו הובאו על פי דרישת החוטפים.

הנרצחים הישראלים בפיגוע היו דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר. במשך שנים נאבקו אילנה רומנו ואנקי שפיצר, אלמנתו של הסייף אנדרי שפיצר שנרצח במינכן, למען הנצחת יקיריהן על אדמת גרמניה. רומנו ושפיצר תבעו שלא להסתפק רק באנדרטה עם שמות הנרצחים שהוקמה במקום ודרשו להקים אתר מוזיאוני שיספר את סיפורם וינציח אותם למען הדורות הבאים. היה זה מאבק סיזיפי ארוך וקשה, שידע גם הרבה רגעים של תסכול ואכזבה, אבל למרות כל הקשיים הן לא ויתרו ולא אמרו נואש.

"מה לא אמרו לנו כדי לתרץ את ההתנגדות להנצחת הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן", אומרת רומנו, "שהמשחקים האולימפיים הם לא מקום לאבל. יעצו לנו לא לערבב פוליטיקה בספורט. היו כאלה בגרמניה שלא התביישו להאשים את ישראל שהיא בכלל הביאה את המלחמה לאולימפיאדה, כאילו אנחנו אשמים בטרור הרצחני הזה, והיו גם רבים באירופה ובגרמניה שכינו את הטרוריסטים 'לוחמי חופש'. עם כל אלה היינו צריכות להתמודד.

"המטרות שלנו היו להנציח במקום הרצח את סיפורם של הספורטאים הישראלים שנרצחו במשחקים האולימפיים, לערוך הנצחה נאותה ולהביא לחשיפה מלאה של כל השתלשלות האירועים באותו יום ארור של ספטמבר 1972, שתאפשר לכל אחד, לנוער, לכל מי שמבקר במקום, לדעת מה התרחש שם ולהכיר את הנרצחים שבאו לאולימפיאדת מינכן בשם רוח הספורט ונרצחו", אומרת רומנו.

איך היו התגובות בגרמניה בהתחלה?

"בהתחלה לא היה בכלל עם מי לדבר. במדינת בוואריה היה משטר של חושך. הם סירבו לקחת אחריות על מה שקרה וסירבו בתוקף להנציח את האירוע ואת הספורטאים שלנו. רק כשהתחלף שם הממשל, לפני כחמש שנים, התחלנו לשמוע קולות חדשים".

הכיפה וקמע המזל

רומנו ושפיצר אומרות כי את התודות לשינוי הגישה שאפשרה את הקמת מרכז ההנצחה הן חייבות לראש ממשלת בוואריה, הורסט זיהופר, ולשר התרבות והספורט הגרמני, לודוויג שפיינלה, שנרתמו וסייעו בקידום פרויקט ההנצחה.

“זיהופר נפגש איתנו לפני חמש שנים בארץ והתחייב להקים אתר הנצחה בכפר האולימפי, והוא עמד בדיבורו. אין לי מילים להביע את תודתי ואת התרגשותי", אומרת רומנו.

בחוברת שהפיקו הגרמנים לקראת האירוע היום כותב ראש ממשלת בוואריה: “לפני חמש שנים הודעתי כי יקום אתר זיכרון לזכר קורבנות הפיגוע באולימפיאדה. היום אנו נוכחים כי פרויקט זה הפך לממשי והוא יוצר חלל למידע והתכנסות עצמית. הפיגוע נגד המשלחת הישראלית זעזע את העולם כולו. 11 ספורטאים ושוטר אחד נפלו באותו יום קורבן למחבלים. הכאב מעיק עד היום הזה על המשפחות. גם ניצולי הפיגוע, חברי המשלחת, סובלים יום־יום בשל האירועים מהעבר. בשל כך הייתה זו משאלת לבי להציב סמל להשתתפות בצערם. ברצוננו להראות בבירור את מעורבותנו לבני המשפחות שאיבדו קרובים וחברים. אני תקווה כי אתר הזיכרון ימלא אחר מטרה זו".

באתר יוצגו צילומי י"א חללי מינכן וצילום השוטר הגרמני שנהרג בעת שמשטרת גרמניה ניסתה לחלץ את בני הערובה הישראלים בשדה התעופה פירסטנפלדברוק. כמו כן, יוצגו הביוגרפיות של כל אחד מהם המהוות את הנרטיב המרכזי בהנצחה. האתר בנוי כמעין חלל מוגן המשמש כלי קיבול לזיכרון ולמידע. הוא יהיה נגיש ופתוח במשך 24 שעות ביממה לאורך כל ימות השנה.

המבקר במקום יקבל מידע על 36 השעות הגורליות שהן ציר הזמן של הפיגוע וגם על ההקשר ההיסטורי. סרט שיוקרן ללא הפסקה באורך של כ־25 דקות יספר את סיפור הטרגדיה הגדולה שקרתה במקום. תצוגה דיגיטלית תציג פריטים שונים השייכים לספורטאים שנרצחו, כמו הכיפה שחבש יוסף רומנו, קמע המזל של האולימפיאדה שאנדריי שפיצר קנה לבתו אנוק וגלויה מזאב פרידמן להוריו שהגיעה רק לאחר מותו.

המיקום של אתר ההנצחה נמצא בקשר עין עם זירת ההתרחשויות ב־1972: ביתן המגורים של המשלחת הישראלית בכפר האולימפי, גבעת התקשורת, מגדל התקשורת האולימפי והאצטדיון.

בטקס היום ישתתפו גם האצנית אסתר רוט־שחמורוב, שנטלה חלק באולימפיאדת מינכן ושמאמנה האישי עמיצור שפירא נרצח בפיגוע; ראשי הוועד האולימפי בישראל; ומשלחת גדולה של 26 מבני משפחות חללי מינכן, ובהם אושרת רומנו־קנדל, שהייתה רק בת 6.5 כשאביה נרצח, ואחותה שלומית שהייתה אז בת 4.5.

“ההתרגשות שלנו מאוד גדולה", מספרת אושרת. “קשה לעכל את הרגע הזה. שנים על גבי שנים אמא שלי ואנקי שפיצר ניהלו מלחמות למען ההנצחה. דחו אותן, גירשו אותן, זרקו אותן מכל המדרגות בבתי משפט, אבל אמא שלי היא אישה מיוחדת ומדהימה שלא ויתרה אף לרגע, ועכשיו, אחרי 45 שנים, הגיע הרגע המיוחל.

“היום מתערבבות אצלי יחדיו תחושות של שמחה ועצב: שמחה על הצלחת המאבק ועצב על הטרגדיה המשפחתית. אמא שלי הייתה רק בת 26 כשמצאה עצמה לפתע אלמנה עם שלוש בנות. אבל היא החליטה להקדיש את חייה למען החיים ולמען הנצחתו של אבא".

עוד מספרת אושרת כי אתמול עברו בני המשפחות תדרוך לקראת הטקס היום. “מי שהפתיע אותנו היה שר התרבות והספורט הגרמני שהגיע לתדרוך. הוא דיבר בהתרגשות על ההנצחה, על האתר ועל הטקס. הוא סיפר לנו שהיה ילד בעת הפיגוע, והוא גר קרוב לכפר האולימפי. משהו בפנים הציק לו והטריד אותו כל השנים, ועל כן הוא נרתם לסייע לנו".

לא תם ולא נשלם

האישור להקמת אתר ההנצחה בלב הכפר האולימפי התקבל לאחר מאבקים קשים מול רשויות התכנון המקומיות, שכן הדיירים הנוכחים בכפר הגישו התנגדויות רבות. “היו שטענו שזה פוגע להם במרקם החיים. סטודנטים שגרים במקום טענו שבחורף הם גולשים שם בשלג, אבל בזכות כמה גרמנים טובים האישור הושג בסופו של דבר", מספרת רומנו וממשיכה: "היינו בנות 26 כשזה קרה. היום אנחנו כבר מעל 70. את כל חיי הקדשנו אני ואנקי למאבק למען הנצחת בעלינו ושאר הנרצחים. אני שמחה שהגענו לרגע הזה".

את דבר המשפחות תביא היום אנקי שפיצר. אתמול היא התקשתה לדבר. “הזיכרונות קשים וכואבים", היא אומרת. "קשה לי מאוד לחזור לכאן למינכן, למקום שבו נרצחו בעלי וחבריו, אבל אני שמחה שהמאבק העיקש שניהלתי במהלך השנים עם אילנה נשא פרי ושזכרם יונצח דווקא כאן, במינכן, במקום שבו נרצחו בידי מחבלים".

רומנו אומרת כי אומנם מדובר בהישג גדול, חשוב ומרגש, אבל מבחינתה הסיפור עוד לא תם. "השלב הבא יהיה לקיחת אחריות. זה מדהים, אבל עד היום אף אחד בגרמניה לא לקח אחריות על מה שהתרחש בכפר האולימפי. במשך שנים הם התחמקו מהנושא. אחת הסיבות לכך שבמשך שנים סירבו להקים בכפר האולימפי אתר הנצחה ומוזיאון ראוי שינציח את זכר הקורבנות, ויספר לדורות הבאים את אשר קרה במינכן, היא הרצון להתחמק מאחריות. רק לאחר שגרמניה תיקח אחריות רשמית על מה שקרה, אולי יהיה לנו, המשפחות,

סוף־סוף קצת שקט".

רומנו מוסיפה כי תתקשה להסתיר את דמעותיה היום, ומחשבותיה יוליכו אותה אל יוסי, יוסף רומנו, אלוף ישראל בהרמת משקולות ואהובה. "אני אשא עיניי אל השמים ואומר לו בלבי, יוסי, יוסי שלי אהובי, לא שכחתי אותך לרגע. נאבקתי כל השנים למען הזיכרון שלך ושל חבריך, שבאתם לאולימפיאדה בשם רוח הספורט ונרצחתם על ידי טרוריסטים. יוסי אהובי, זה מגיע לך ולכם שנזכור אתכם לנצח. הבטחתי לך שלא אתן להשכיח אותך וקיימתי".