גיורא (64), קיבוצניק לשעבר, סמאח (23), סטודנטית מיפו, עטרה (22), סטודנטית מגוש עציון, הדר (34), גננת מהצפון, פרומית (45) מנהריה ויותם (27), סטודנט מחבל מודיעין, הם חלק ממשלחת בת 40 מתנדבים מכל הארץ, ששבו לא מכבר מפעילות של ארגון HelpApp בבית יתומים בטנזניה.
"אנשים רבים מעוניינים להתנדב, אבל לא תמיד יודעים מאיפה להתחיל ולמי לפנות. לעתים, גם לאחר שהמתנדבים מתחילים בתהליך, הביורוקרטיה בארגונים מקשה עליהם ובסופו של דבר הם מרימים ידיים", מסבירים ב־HelpApp, שהחל לפעול ב־2015 בעקבות סקר של ארגון OECD, שהראה כי רק 7% מהישראלים עוסקים בהתנדבות, אבל יותר מ־30% מצהירים כי ויתרו רק בשל מכשולים של מיקום, שעות ואופי ההתנדבות.
מי שעומד מאחורי המיזם הוא איתי מתתיהו (33), נשוי פלוס 1 ורואה חשבון במקצועו. בגיל 25 הוא החליט להיות פעיל חברתי. בחצי השנה האחרונה הוא עובד במשרה מלאה כמנכ"ל HelpApp לאחר שהוכר כארגון לתועלת הציבור. מהחסויות והתרומות לארגון הוא מצליח להפריש לעצמו ולעוד שני עובדים משכורת בסיס קטנה, והשלושה מנהלים אופרציה מדהימה המושתתת על כ־30 מתנדבים קבועים שהם הרוח החיה של הארגון.
בתחילת השנה הושק גם היישומוןHelpApp, שבתוך חודשים ספורים כבר הספיק לחבר מאות מתנדבים חדשים לכ־170 עמותות וארגונים שפועלים בישראל.
"השקענו אלפי שעות פיתוח מתוך אמונה שבאמצעות HelpApp נעלה את המודעות לנתינה ולהתנדבות בקרב דור העתיד", מסביר מתתיהו. בארגון טוענים כי הם יודעים שפעמים רבות מדובר בכניסה לנעלי הממשלה שלא פועלת, בין אם במקלטים של נשים מוכות, בבתים מוזנחים של קשישים או בעניין עלי חיים שהוזנחו. "אנחנו רואים בעיה ומסייעים בפתרונה. אם מחר המדינה תתעורר, אז עוד יותר טוב. אם לא, לפחות גרמנו לכך שתנאי המחיה של הזקוקים לעזרה יהיו מעט יותר אנושיים".
מעבירים את זה הלאה
גולת הכותרת של מפעל ההתנדבות שהקים מתתיהו היא משלחות הסיוע לילדים יתומים בעולם השלישי. "אני מסכים שלא כולם יכולים להרשות את זה לעצמם, כי צריך לשים אוכל על השולחן, אבל יש המון ישראלים שיכולים ורוצים להתנדב", אומר מתתיהו, שהוא גם המייסד של HelpApp.
בשנתיים האחרונות הוציא הארגון לא פחות מתשע משלחות הומניטריות לגאנה, אוגנדה, טנזניה, דרום אפריקה והודו. "אנחנו מוציאים משלחות לבתי יתומים במדינות עולם שלישי, שכרוכות במימון עלות הטיסה והשהייה על ידי המתנדבים, במטרה לשלב מתנדבים מכל המגזרים בארץ ולעזור לאוכלוסיות נזקקות במקומות מוכי עוני. כל חברי המשלחות הם קרייריסטים, הורים, חיילים משוחררים וסטודנטים מרחבי הארץ, שמוציאים את מיטב כספם וזמנם על חופשה קצת פחות קונבנציונלית", מסביר מתתיהו.
"הדבר המדהים במשלחות הוא לראות את החיבורים שנוצרים, חיבורים שביום־יום לעולם לא היו מצליחים, וזו בדיוק התשובה לאותן דעות חשוכות בחברה הישראלית. כשערבייה וחילוני, או דתייה וחבר הקהילה הלהט"בית חוזרים חברים טובים, זו התשובה. מה שיותר חשוב זה שהם מעבירים את זה הלאה למעגלים הקרובים שלהם ורק ככה משתנה שיח חברתי".
סמאח מספרת: "אני מגיעה ממשפחה מסורתית. לא היה קל לשכנע את ההורים שאני רוצה לטוס לבד, אבל הם הבינו שבשבילי זה לא רק מסע וחוויה אלא הרבה מעבר. עזרה לילדים ולזולת בכלל מבחינתי זה כוח, אנרגיה ואהבה".
פרומית מוסיפה: "למשלחת הסיוע לטנזניה החלטתי לצאת יחד עם בתי שיר בת ה־22, שהרעיון לחוויה המשותפת הגיע ממנה, מה שמאוד שימח וריגש אותי. כל חיינו סובבים סביב אהבה ונתינה לזולת והמון פעמים זה בא על חשבון הנתינה לילדי. הפעם הייתה לי הזדמנות להעניק לאחרים ביחד עם בתי ולהשתתף בחוויה עוצמתית ובלתי נשכחת.
עטרה, שלומדת עבודה סוציאלית, מוסיפה: "ההתנדבות הזאת משלבת סיוע חינוכי בבית היתומים וסיוע פיזי בשיפוץ המבנים וסביבתם. חשוב שנהיה רגישים ונעזור גם לאנשים החלשים בחברה שבה אנחנו חיים, אבל גם לאוכלוסיות מוחלשות ברחבי העולם".
מרעיפים חום ואהבה
בניית המשלחת וניהולה נעשים באופן עצמאי לחלוטין על ידי המתנדבים. בניגוד לכמה דעות קדומות שעשויות להיות לציניקנים שבינינו וגם לביקורת מצד ארגוני סיוע מקצועיים, מדובר באנשים שבאמת מצליחים להביא קרן אור למקומות הכל כך עצובים וקשים האלה. די לראות את פניהם הזורחות של הילדים חסרי המזל שהם פוגשים במסעותיהם.
המשלחות מתמקדות בשיפוץ מבנים וכיתות, צביעה, ניקיון, גינון והוראה חווייתית. במקביל, נוצרים קשרים חמים בין המתנדבים לילדים, שעליהם הם מרעיפים חום ואהבה. בשנים הבאות מתכוונים בארגון לשוב לאותם אזורים כדי לשמר את הקשר שנוצר עם הילדים ותושבי הכפרים.
במקביל, בארץ, עוסקים המתנדבים בהשגת תרומות של ביגוד, מזון, ציוד בסיסי וסיוע הומניטרי, שלעתים מגיע לכמה טונות, וכן בהקמת פרויקט גיוס המונים לתרומות כספיות לטובת השינוע לאפריקה.
על מידת ההשפעה של מסעות המתנדבים על הילדים בארצות היעד, ואולי אף על הנזק הרגשי שעלול להיגרם מהיקשרותם לזרים שעוזבים אחרי זמן קצר, אומר מתתיהו: "אין יום שאני לא הולך לישון וקם עם המחשבה 'האם אני באמת עושה טוב יותר?'. אנחנו שואפים להתמקד בכפר אחד בטנזניה ולחזור אליו, ולשם כך אני עוסק בגיוס משאבים כל הזמן. רמת העוני במקומות האלה היא בלתי נתפסת. אנחנו שואפים לפתח בית ספר קבוע, בשיתוף מחנכים וראשי ערים מקומיים שאנחנו בקשר איתם, ולא לגעת וללכת. הילדים האלה קרוב לוודאי לא ייצאו לעולם מהמקום הזה, ואם מה שאנחנו עושים יצליח להוציא אפילו אחדים מהם לחיים אחרים, זאת הצלחה".
למתתיהו חשוב להדגיש: "אנחנו נוסעים בכל פעם לשבועיים עד שלושה, והפרידה היא תמיד קורעת לב גם לילדים וגם למתנדבים. אבל כשאנחנו עוזבים, אנחנו משאירים תנאים פיזיים טובים יותר ללימודים. אם מתנדבים לא יעשו את זה, אף אחד לא יעשה את זה. לראות חיוך של ילד על נדנדה, בית עץ או מגרש משחקים שהקמנו, זה שווה הכל.
"אנחנו מגייסים כ־20 אלף שקל לכל משלחת רק לצורך קניית ציוד לבית הספר וחומרים לשיפוצים. מהמקום הקטן שלנו, אנחנו מנסים לחזק יסודות נוספים אצל הילדים, שמעולם לא קיבלו חום ואהבה".
לא רק חומר מביאים עמם המתנדבים, אלא גם הרבה רוח. "אנחנו עובדים ארבעה חודשים על כל משלחת מול מנהלי בתי הספר של היתומים, ומכינים מערך לימודים משלים כדי להעשיר את הילדים בידע ובכלים שלא נמצאים בתוכנית הלימודים שלהם. אם אפשר לתת לילד כלים שהוא יישאר איתם, זה משהו. ברור שלא הכל מושלם. מדובר בבתי ספר שזקוקים לעזרה בראש ובראשונה מהמדינה שלהם, אבל זאת עזרה שלא מגיעה. אם נוכל להקים באחת המדינות מרכז קבוע ולהעסיק בו כמה עובדים מקומיים, זאת התחלה. אנחנו כל הזמן חושבים לטווח הארוך.
"הדבר הכי מרגש הוא לראות ש־300 ילדים מסתערים עליך כשאתה נכנס, אף שזו הפעם הראשונה שהם רואים מתנדב לבן. אחר כך בכיתות נוצרים הקשרים האישיים. אנחנו מצמידים מתנדבים לתלמידים שמתקשים יותר באנגלית, למשל. אומנם העוני מחפיר והתנאים הבריאותיים לקויים, אבל הגישה של הילדים היא של קבלת פנים מחממת לב. ההסתכלות שלנו על הסיטואציה מהצד היא כל דבר מלבד פטרונית. אנחנו באים ללמוד לא פחות מללמד. זאת חוויה מעצימה לשני הצדדים. אני רק מקווה שאנחנו משאירים משהו טוב מאחורינו וככל שנתמקצע ונגדל נוכל לשמור גם על ההמשכיות. לנהל מתנדבים זאת משימה שכולה לב. הם לא מחויבים אלי בשום צורה, רק למטרה".
