שעות אחדות אחרי שעזבנו את ביתו שבמודיעין, אלכסנדר פריצקי צלצל. "רק רציתי להוסיף עוד דבר שאולי שכחתי לומר", הוא ביקש. "הכי חשוב שתכתוב שקומוניזם זה שקר. שקר ועוד פעם שקר. שכולם יידעו שרק ככה זה יכול לעבוד".
פריצקי אומנם נולד במקום ובזמן הכי פחות נכונים עבור יהודי - ב–1938, למשפחה מרובת ילדים וענייה למדי בעיר חרקוב, אוקראינה, שלוש שנים לפני שהנאצים פלשו אליה - אבל גם היום, ממרום שנותיו, הוא חושב שניצל דווקא מציפורני הקומוניזם.
"חזרנו לחרקוב אחרי שהגרמנים נסוגו משם בשנת 1944", הוא מספר. "הייתי בן 6 אבל אני זוכר עד כמה נוראה הייתה התקופה הזו. ילדים בני גילי ואנשים מבוגרים הסתכלו עלי כאויב גרוע יותר מהנאצים. חלקם השתתפו בהרג של יהודים ובכל מקרה התרגלו שהלשנה עלינו היא ביזנס. מי שמצא יהודים הלך להלשין עליהם וקיבל סחורה בתמורה".
לא תמיד הדברים היו ברורים כל כך לפריצקי. אביו נולד ב–1897 והפך יתום מאב כבר בגיל שנתיים. למשפחה לא נותר מקור פרנסה. "אבא הצמיח לעצמו אופי לא פשוט", הוא אומר. "הוא היה איש של דווקא, אופי מרדני. לכן המשפחה שמחה לנדב אותו כחייל בצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה. הוא שירת כתותחן, נפצע וטופל בבית חולים צבאי, ושם הגיעו אליו סוכנים של הרעיון הקומוניסטי ושכנעו אותו להצטרף אליהם. זה מיד קרץ לו. כבן למשפחה ענייה זו הייתה הזדמנות לשפר את המעמד הכלכלי. כבחור דחוי שהפך מחוזר כל כך, האידיאולוגיה הזו קסמה לו. הוא אפילו לא היה צריך להחליף מקצוע, הוא כבר היה חייל".
אביו של אלכסנדר נעצר ב–1938, זמן קצר אחרי הולדת בנו, בידי קומוניסטים. בתקופת הטרור במדינה דווקא נאמני המפלגה היו הראשונים שנעצרו. הוא ישב שנה וחצי בבית הסוהר ועונה. בחקירות נדרש להודות שאינו קומוניסט.
"חוקרי הקג"ב רצו שיודה. הם היו מקבלים קרדיט על כל הודאה שהצליחו לחלץ", מספר אלכסנדר. "אבא מעולם לא הודה בחקירות שהוא לא קומוניסט. הוא לא חתם על המסמך שהוגש לו, וזה היה דבר נדיר. בדיעבד, זה מה שזיכה אותו בחופש מאוחר יותר - כמובן בכפוף לחתימה שאסור לו לספר מה קרה לו במאסר. אבא היה מספר על החוויות שלו רק לאמא. לא לי ולא לאחים. מבחינתו היה בדיבור אפס תועלת והרבה סיכונים שיכולים להוביל למוות. אמא הייתה מסכנה. בקושי מצאה לחם כדי להאכיל אותי, בזמן שאבא בקושי שרד את השחפת שלקה בה. זו המציאות שנותרה מגן העדן הקומוניסטי שהבטיחו לו 25 שנים קודם לכן".
עולם ישן נחריבה
מאה שנים בדיוק חלפו מאז מהפכת אוקטובר, שביטאה שינוי קיצוני באופי המשטר ברוסיה והייתה גם הסנונית הראשונה למהפכות דומות במדינות נוספות. אחרי המהפכה הבולשביקית ב–1917 פרשה רוסיה ממלחמת העולם הראשונה וביקשה לסחוף לשורות התנועה צעירים מרחבי העולם. תנועות נוער נשאו אליה עיניים בהערצה, פועלים קיוו לשיפור מעמדם, מיעוטים שיוועו להשוואת זכויותיהם, ובחלק מהקיבוצים אצלנו ראו בה ובמנהיגיה שמש העמים. הרעיון של "עולם ישן נחריבה" לטובת עולם שיתופי, שוויוני וצודק יותר, ללא הבדלי מעמדות, ללא ניצול, נראה לרבים אפשרי מתמיד.
חבר הכנסת מטעם הרשימה המשותפת, דב חנין, גדל בבית קומוניסטי מובהק. "חונכתי במשפחה אידיאליסטית של אנשים שמסרו את הכל למען שינוי ותיקון עולם", הוא מספר. "אמא הייתה גננת בשכונת התקווה בתל אביב ואבא היה במשך שנים פעיל פוליטי כמעט בהתנדבות. אחד הדברים הכי חשובים שלקחתי מהם הוא העובדה שהיו לנו המון חברים ערבים. לבקר חברים ערבים היה דבר מאוד בסיסי בחיים שלי. מתוך הסולידריות ההיא, גם היום אני לא מתבייש להגדיר את עצמי קומוניסט, אפילו שלחלק מהקוראים זה עשוי להזכיר את סטלין או את קוריאה הצפונית. אלה מבטאים את ההפך מהאידיאלים שאני מאמין בהם. דב חנין הוא אדם שמתנגד לסוציאל–דמוקרטיה, משום שהיא מחפשת רק לבצע תיקונים קלים בתוך השיטה הקפיטליסטית. לדעתי, קומוניזם אמיתי יכול ללכת רק עם דמוקרטיה".
גם לד"ר אפרים דוידי מאוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון אין בעיה להגדיר את עצמו מרקסיסט. הוא גדל בבית דתי בארגנטינה ועלה לארץ בגיל 20. הוא נזכר בערגה בתקופה המהפכנית של סוף שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70. "האווירה הייתה של שינוי חברתי מהיסוד. אני זוכר שהמורה להיסטוריה אמרה לנו לשכוח מנשיאים וגנרלים כי העמים, ובמיוחד האנשים העובדים, הם אלה שעושים את ההיסטוריה. בשבילי, בגיל 13, זה היה מדהים שהיא אומרת לנו לשכוח את כל מי שאמור להיות חשוב".
במשך כל השיחה נשמע דוידי ההפך מהפרופסור עמוס החשיבות העצמית שכולנו זוכרים מהאוניברסיטה. אדם נחמד וסבלני שנשמע כמו אחרון הפועלים. "אני חבר בחד"ש, במפלגה שבה רוב החברים הם ערבים, וזו אכן האוכלוסייה הענייה ביותר בישראל", הוא אומר. "אם רק רבע מהיהודים עובדים בעבודות כפיים, אצל הערבים מדובר במחצית. זה שונה לגמרי מהבסיס החברתי של מרצ והעבודה. אין אצלנו אנשים עשירים או מסודרים".
אתה איש אקדמיה בכיר, לא המקופח האולטימטיבי.
"זו טעות. אתה לא באמת יכול לשאת את האידיאולוגיה שלך ולהתקדם בישראל. זו הדרך לרשימות השחורות. למשל בחינוך, בקידום באוניברסיטה, מספיקות רק כמה מילים שמישהו לוחש. האוניברסיטה היא מוסד שמרני. נכון שיש בה הרבה אנשי שמאל, אבל הם לא מעוז הפרולטריון אלא שמרנים בצורה איומה. העתקים לא מוצלחים של האוניברסיטאות האמריקאיות, ששם לפחות הן פרטיות. כאן, אף שמדובר במוסדות ציבוריים, יש הדרה של אנשים כמונו. סגל זוטר, עמיתי הוראה, למה הם לא מתקדמים? זה לא נאמר במפורש, אבל שתדע שאפשר לעכב לאנשים את הקריירה משום שהחיים האוניברסיטאיים הם לא שקופים. יש מרצים שהיו צריכים ללכת לבתי משפט כדי לדעת מה קורה בחדרי חדרים. המרצה הימני מאוד יכול תמיד ללכת לאריאל או לבר אילן. לרובנו בשמאל הרדיקלי אין אפשרות כזו".
חנין: "אנחנו לא מייצגים את הבורגנות, פשוט מפלגת מק"י אף פעם לא הצטיירה כאלטרנטיבה בגלל השאלה של הסכסוך הישראלי–ערבי. העמדות שלה היו מחוץ לקונצנזוס, וזה, יחד עם הפצעים משלטון מפא"י, הוא בסיס ההגמוניה של הליכוד והימין".
אולי אנשים פשוט רוצים לשלוט בחיים שלהם באופן עצמאי, לא להיות תלויים בוועדות למיניהן?
דוידי: "הרעיון שאדם ייתן כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו הוא הגיוני. אני חושב שזה אפשרי. סוציאליזם לא חייב להיות דת של מצוקה. השיטה הזו נכשלה כמה פעמים בהיסטוריה כי היא חדשה. מאה שנים זה כלום, לקפיטליזם נדרשו 900 שנה כדי להתבסס. המסקנה היחידה היא שלא תיתכן דמוקרטיה בלי סוציאליזם ולא ייתכן סוציאליזם בלי דמוקרטיה.
"חוץ מזה, מה האלטרנטיבה? המשטר הקפיטליסטי הוא די רקוב כפי שאנחנו רואים אותו היום. מספיק שתסתכל על דונלד טראמפ. אין דרך אחרת להסביר למה מפלגת השמאל הגרמנית היא תנועה גדולה, ובצרפת המועמד הקומוניסט הגיע למקום השלישי בבחירות. כך גם בספרד, והלייבור של קורבין צומח בבריטניה. למה כל כך הרבה אנשים דוגלים עדיין בשיטות סוציאליסטיות, לא בבנגלדש או בארגנטינה אלא בעולם הראשון, למרות הכישלונות של המאה ה–20? כנראה שהמאבק לא הסתיים".
יכולת להתייחס דווקא לוונצואלה.
"זו מדינה קפיטליסטית. בידי מי ההון נמצא שם? קבוצות גדולות. רוב התקשורת בוונצואלה היא פרטית וימנית. רוב המפעלים הם פרטיים. רוב המסחר, כמעט כולו, הוא פרטי. יש אפילו יהודים שעשו שם עסקים לא רעים בשנים האחרונות של צ'אבס".
חנין: "מה טוב כל כך בכלכלה האמריקאית? בעולם שבו עושר קיצוני מייצר אי שוויון כל כך נורא, זה משהו שמעורר בך שמחה? זה עולם לחלוטין לא צודק. בוא נניח שלא מעניין אותך העולם השלישי, אבל גם בעולם המערבי אנשים נמצאים במירוץ במעלה המדרגות היורדות רק כדי לעמוד במקום. במירוץ העכברים, גם מי שמנצח נשאר רק עכבר. זו החברה שאנחנו רוצים לחיות בה?".
אין ברירה
"עכשיו תשאל איך הפכתי בעצמי לקומוניסט ואענה לך שבשיטת משטר כזו אין לך ברירה אחרת. זה מה שלימדו אותי בבית ספר", מסביר פריצקי. "סיפרו לנו שאנחנו הילדים הכי מאושרים עלי אדמות. שאין שמחים כמונו. שאלה שחיים במדינות אחרות הם מסכנים, שאין להם אוכל ואין להם איפה לגור. וכשאתה לא יודע שום דבר אחר, אז למה לא להאמין? הרי לא הייתה טלוויזיה, הרדיו ממוסקבה שידר משש בבוקר עד 12 בלילה וכל מה שידעתי הגיע רק משם. כל ההשכלה שלי, המוזיקה, התאטרון והספרות".
זכיתם בהשכלה שהקפיטליזם מתקשה לספק.
"כן, אבל חברים שלי בבית הספר רק נתנו לי מכות. ומשום שלמדתי שאנחנו הילדים הכי מאושרים בעולם, הסקתי שבמדינות אחרות אפילו גרוע יותר. אגב, בגלל הקומוניזם לא היה בבית שום דבר שקשור ליהדות או לציונות. רק הרחוב והמכות שקיבלתי הזכירו לי שאני יהודי. אני זוכר שפעם חזרתי מבית ספר, בכיתה ב' או ג', וליד הבית שלי חיכתה קבוצת ילדים. הם הרביצו לי ואני בכיתי.
"נכנסתי הביתה ופתאום אני רואה את אבא, שחזר אחרי אשפוז ארוך. הוא ראה מהחלון מה שקרה לי ולא אמר מילה. שאלתי אותו: 'אבא, למה הם כל הזמן מציקים לי? מה עשיתי להם? מה זה יהודי בכלל?'. אז הוא ענה: 'הם סתם טיפשים'. התעקשתי וביקשתי שיספר לי מה זה יהודי. הוא שתק. אז שאלתי אם ליהודים יש ספרות משלהם. אולי אותיות, שפה. הוא ענה: 'בוודאי שיש'. שאלתי אם הוא יכול לכתוב לי משהו בשפה הזו, והוא הסכים. חיכיתי קצת ופתאום שמתי לב שנהיה שקט מוחלט בחדר. אבא ישב ליד השולחן ובכה. פחדתי מאוד, לא הבנתי מה קרה. שאלתי מה קרה, הוא ענה בבושה: "שכחתי את האותיות".
ואז התחלת לשאול שאלות?
"עדיין לא. כמה שנים מאוחר יותר קיבלתי בסוף שנת הלימודים את ספרי הלימוד שישמשו אותנו בשנה הבאה. ביניהם היה ספר היסטוריה על העולם הקדום. תמיד הייתי סקרן ורציתי לבדוק מה נלמד. דפדפתי ופתאום ראיתי עמוד אחד עם תמונה קטנה שמתחתיה כיתוב פצפון, שבו מסופר על מלך יהודי שמשלם מס למלך מצרים. פתאום גיליתי שהיו יהודים גם בתקופה ההיא. עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שיהודים חיים בעולם אלפי שנים ותמיד קיבלו מכות. בפעם הראשונה חלחלה בי ההרגשה ש'היינו עוד לפניכם ונישאר גם אחריכם'".
בשנת 1953 הלך סטלין לעולמו. "אני זוכר בבירור את היום שהוא מת", מספר יו"ר הסוכנות היהודית והשר לשעבר נתן שרנסקי. "אבא הסביר לי שקרה לנו נס אבל אסור להגיד את זה בחוץ. צריך לבכות עם כל הילדים בגן. בכינו על השפע של הארץ שלנו שייעלם עם מותו, אבל כולם ידעו שזו העמדת פנים".
גם שרנסקי שמע בבית הספר שהוא חי בגן העדן של האנושות. וכמו פריצקי, גם אותו לימדו שהרעיון נכון אבל התקלקל רק בגלל סטלין. "תמיד אפשר להטיל את האחריות על מישהו, אבל בתוך תוכם אנשים כבר אז הבינו שהרעיון הזה הוא פשע", שרנסקי אומר. "כשזהות של אדם נקבעת רק לפי ההשתייכות שלו לפרולטריון, קל לפתח שלטון טרור מכוון וגלוי. במקרה של לנין רצחו לכאורה בגלל אידיאולוגיה, ובמקרה של סטלין רצחו בשיטת מאפיה כדי לשמור על השלטון. כל הרעיון הקומוניסטי יכול לעבוד רק באמצעות מחיקת זהות - ובלא מעט מקרים דרך רציחות עם. חברה מאושרת היא לא כזו שכולם שווים בה, כי אז בעצם לאף אחד אין שום דבר".
זה עדיין רעיון שמשך ומושך יהודים רבים.
"יהודים תמיד נמשכים לרעיונות של שוויון. במיוחד כשיוצאים מגטו או ממשטר אנטישמי ופתאום מציעים להם את אותן זכויות כמו לכלל. אגב, גם יהודי שמוכן לוותר על הזהות והערכים שלו ולהרוג למען החברה הוא איש מסוכן. היהודים שהיו מוכנים לוותר על עצמם ולהיות שווים, דרך מלחמה לכאורה על העולם כולו, נתנו יד לאחד הפשעים הכי גדולים בהיסטוריה האנושית".
בין הספרים
שרנסקי מספר שמלחמת ששת הימים הייתה האירוע שהפך אותו לציוני ולאנטי קומוניסט. אצל פריצקי ההשתחררות הייתה אטית ומושכלת יותר. "אני זוכר ששמעתי את הנאום של חרושצ'וב, שגילה עד כמה סטלין היה גרוע, והבנתי למה הקומוניזם לא עבד - פשוט כי סטלין היה רע", הוא אומר. "רק שב–1964 שוב היה גרוע. שוב רעב, שוב אלימות ברחובות, שוב מצב כלכלי חמור. נהייתי מבולבל, אז התחלתי לקרוא ספרים על קומוניזם. ניצלתי את העובדה שכסטודנט נשלחתי לקרוא את 'הקפיטל' של מרקס. הלכתי לספרייה ולא יצאתי ממנה עד שסיימתי שלושה כרכים של אלף עמודים. רק לאחר מכן שמתי לב שאין שם אף מילה על סוציאליזם. כל הספר הציג ביקורות על הקפיטליזם, וזהו.
"מרקס ואנגלס כתבו את המניפסט של המפלגה הקומוניסטית כברושור קצר יחסית, אבל 'הקפיטל', שאמור היה לספק הוכחות לתיאוריה, רק קטל את הקפיטליזם ולא הוכיח שהאלטרנטיבה אכן עובדת. עברו עוד כמה שנים של טרור והפחדות עד שהתגנב לידי ספר של ז'בוטינסקי. קראתי אותו ופתאום הסתדר לי הכל. התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה כאן. הבנתי שאני צריך לצאת מיד ולעלות לארץ".
פריצקי עבד באותו זמן במכון של חיל הים הרוסי, שם כיהן בתפקיד סודי למדי - בייצור צי הצוללות של ברית המועצות. לדבריו, הוא ידע שלא יאפשרו לו לעזוב, עקב רגישות התפקיד. הוא קיבל הצעה להעלאה ניכרת בשכרו, אבל דחה אותה. במשך 12 שנים כמסורב עלייה הוא התקשה להתפרנס מעבודות מזדמנות.
משפחת פריצקי נותקה מהטלפון שבביתה. בעקבות לחץ והפחדות מצד הקג"ב, כל שכני הבניין, בהם גם יהודים, חתמו על מכתב קולקטיבי הדורש להרחיק את הפריצקים ממנו. כשכוחות הביטחון גררו את אלכסנדר ברגליו במדרגות, סירבו השכנים להעיד על כך, למרות הפצרותיה של האישה פולינה. במקום זאת העידו שהוא "התבקש" לקום.
ב–1980 נעצר אלכסנדר בגין פעילות ציונית חינוכית שבמסגרתה לימד עברית והיסטוריה יהודית. הוא הואשם בתעמולה נגד המשטר הסובייטי ונענש בשלוש שנות מאסר בסיביר, שבמהלכן ניסו לשבור את רוחו כשהשליכו אותו ל־50 ימים בצינוק. במאסרו נכלא במחנה עם אסירים פליליים והשתתף בעבודות כפייה. פולינה, שעבדה כמתכננת של תחנות כוח גרעיניות, ספגה השפלות מצד מנהליה בעבודה והתקשתה למצוא פרנסה אחרי שפוטרה בבושת פנים.
מי שכתב לא מעט על התקופה בכלא הוא אסיר הציון שרנסקי. "בשביל חוקרי הקג"ב, כל אזרח ברית המועצות שהכריז בפומבי שהוא רוצה להגר, נחשב בוגד", הוא אומר. "הם הסבירו לי את זה חד–משמעית. כך לקחו בעלות על החיים של בני האדם. להיות עשיר או לא, לגור במוסקבה או לא, איזה ספר אפשר לקרוא ואיזה לא. ואם אדם רוצה לעזוב את גן העדן של הפרולטריון למדינה הפשיסטית של ישראל, אז ודאי שהוא בוגד. אני מעולם לא נשברתי, כי ידעתי שאני במרכזה של מלחמה היסטורית והייתי בטוח בניצחון. זה לא יכול להיות רעיון טוב אם למען השוויון גוזלים את האישיות שלך".
בישראל יש לא מעט אנשים שהלכו לגור בקיבוץ וויתרו מרצונם החופשי על הפרטיות.
"קיבוצים הם המקום היחיד שהיה בו קומוניזם מרצון. וגם שם הרי לא כל האנשים שמחו לוותר על משפחה וחינוך הילדים. בכל מקרה, לא היה שם קג"ב ולא הכניסו לבית סוהר. תשמע סיפור: בשנת 1989 הביא אותי שמעון פרס לאחד המפגשים עם המשלחת הסובייטית, כשהתחילו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. פתאום, באמצע הנאום שלו, פרס אמר שהוא רוצה להראות כמה יש לנו במשותף. הכריז: 'לנו יש קיבוצים ולכם יש קולחוזים'. קיבלתי חום. רציתי לצעוק לו: 'השתגעת?'. הסיבה היחידה שהתאפקתי היא שהנציגים של ברית המועצות אז כבר ראו בעצמם את הקולחוז כסמל של עבדות. רק בקיבוץ עוד חשבו שזה סמל לעבודה חופשית".
הרעיון לא מת
דוידי וחנין עדיין לא מתייאשים. "הרעיון של תיקון עולם לא כשל, הוא רלוונטי ואקטואלי", מתעקש חנין. "במהלך המאה ה–20 היה כישלון גדול לא רק של ביצוע אלא גם של תפיסה. הייתה שגיאה גדולה כאילו סוציאליזם אפשרי בלי דמוקרטיה, וזה הוריד את הרכבת הסוציאליסטית מהפסים".
ואולי נכון המשפט שאומר: "מי שלא היה קומוניסט בגיל צעיר אין לו לב. ומי שנשאר קומוניסט בגיל מבוגר אין לו שכל"?
"אני לא מתרגש מהמשפט הזה. אין לי תחושה שיש לי בעיה עם הלב או עם השכל. אנשים צעירים לא מקבלים את העולם כפי שהוא. ראו את זה במחאה החברתית הגדולה בישראל. אתה יכול לקרוא לי רומנטיקן מפוכח. למהפכת אוקטובר היו הרבה השפעות חיוביות - גם בברית המועצות וגם בארצות מזרח אירופה. בחינוך, בבריאות, בשוויון לנשים, ביחסים בין העמים שהרכיבו את רוסיה הצארית, וגם בתרומה בינלאומית בארצות המערב. זו הייתה תנועה של מיליוני אנשים: מהג'ונגלים באינדונזיה, דרך בתי החרושת בצרפת, קרבות הרחוב בסטלינגרד ומלחמת האזרחים בספרד. תנועה אדירה של אידיאליסטים".
שחלקם האמינו שככל שיהיה רע יותר, ככה יהיה טוב יותר.
"אני מכיר את המשפט הזה והוא מתועב בעיני. ככל שיהיה רע יותר כך יהיה רע יותר".
דוידי: "אנחנו חיים היום במדינה ציונית, ולצערי אין אף תנועה ציונית שהיא שמאל. מרצ לא רואה את עצמה אלא כברית של אנשים ליברליים. היא לא רוצה לשנות מהיסוד את המשטר הקפיטליסטי, ולכן היא לא תנועת שמאל. בשום מקום בעולם שהיו קוראים את המצע שלה לא היו חושבים שהיא שמאל. הרי מה זה ציונות היום? תנועה שהשדרה המרכזית היא שוביניסטית, לאומנית וקפיטליסטית. מבחינה אידיאולוגית, ציונות זו עוד תנועה קפיטליסטית ימנית שבאה להגיד ליהודים שהם בעלי זכויות יתר לעומת המובטל מקלקיליה. קומוניזם וציונות לא הולכים ביחד.
"אני לא טוען שיוצאי ברית המועצות הגיעו מגן עדן ושלא היו רדיפות, אבל צריך לשאול אותם איפה היו ההורים שלהם לפני מאה שנים. בשטעטל? בחוסר תעסוקה ורעב? עם מהפכת אוקטובר נולד מהפך של ניידות חברתית והיהודים יצאו מהשוליים. מי חלם שטרוצקי היהודי יהיה במרכז העשייה של האימפריה הזו? שיצמחו כל כך הרבה סופרים ומדענים? אותם אנשים שבאו הנה מברית המועצות הגיעו עם השכלה אוניברסיטאית או לפחות תיכונית. הודות למה הם הגיעו למצב הזה? התאפשר להם למצות את הפוטנציאל שלהם".
פריצקי: "בסוציאליזם אתה עצור כבר מהרגע הראשון. אף פעם אין אלטרנטיבה, חוץ מאשר בית סוהר. כשאשתי פולינה רצתה להירשם לאוניברסיטה, אמרו לה שהיא יכולה ללמוד רק לימודי ערב, אחרי העבודה, ולשם כך הייתה צריכה להביא אישור שהיא מועסקת. היא מצאה עבודה במפעל לייצור ילקוטים לבית ספר. על כל תיק שהייתה מכינה קיבלה אגורה אחת, ולחם היה עולה 20 אגורות. אז אתה עדיין חושב שקיבלנו את הלימודים בחינם? אפילו מבחינת הפועל הפשוט החיים בסוציאליזם יותר קשים מאשר בקפיטליזם. זה שמיים וארץ. רק אחרי שאפשרו לנו לעלות לארץ, ב–1988, ושנה אחר כך שמענו שהמפלצת הזו נפלה, יכולנו לחגוג. האנשים והרעיון שלקחו מאיתנו את החיים כבר לא כאן יותר".