אחד ממאמריו הראשונים של ההיסטוריון דיוויד מאיירס עסק ב״היסטוריה כאידיאולוגיה״. זה מאמר על ההיסטוריון הציוני בן־ציון דינור, שנולד בימיה הראשונים של הציונות ומת בישראל, קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, לא לפני שהספיק להיות חוקר, חבר כנסת, שר החינוך וחתן פרס ישראל (שאותו יזם דינור) – פעמיים: פעם חתן היסטוריה, ופעם חתן חינוך. מאיירס מתעניין בו, כך נראה, בעיקר משום היותו מקרה בוחן של הגבול בין חקר ההיסטוריה לקידומה של אידיאולוגיה. ״העבודה של דינור״, כתב מאיירס, ״מציעה לנו הזדמנות טובה לבחון את היחסים בין בחינה היסטורית לבין נטייה אידיאולוגית״. דינור – כך הוא טוען ומנמק במאמרו – חקר את ההיסטוריה על פי ״הסטנדרטים המדעיים של הדיסציפלינה שלו״, אך במקביל ״דחף ללא בושה את הפן הסובייקטיבי של הפרשנות ההיסטורית״.
הנה, דרך טובה לפתוח דיון על מצבו של מאיירס עצמו, היסטוריון בעל שם ומוניטין מאוניברסיטת קליפורניה, שמונה לפני כמה שבועות לעמוד בראש המרכז להיסטוריה יהודית בניו יורק, ומוצא את עצמו תחת מתקפה חריפה של מתנגדים למינויו – בגלל נטייתו האידיאולוגית. מאיירס הוא איש שמאל, איש מועצת המנהלים של הקרן החדשה לישראל, קשור לארגון השמאל ג'יי סטריט ומבקר חריף של מדיניותה של ישראל בתחומים מגוונים.
אין ויכוח על יכולתו המקצועית כהיסטוריון. חשובי החוקרים בארצות הברית ובישראל סבורים שהוא האיש הנכון לתפקיד. הם חתמו על עצומות ומכתבי תמיכה והתבטאו בזכותו. באופן טבעי, חשובי החוקרים סבורים שהמרכז להיסטוריה יהודית הוא מוסד שהם המתאימים ביותר לקבוע מי יעמוד בראשו. הוא נמצא במנהטן ומחזיק חומר היסטורי רב־ערך - ארכיונים של חמישה ארגונים של יהודי אמריקה, שחלקם כוללים גם מסמכים שהועברו לארצות הברית מאירופה לאחר השואה.
אבל זה איננו מוסד אקדמי בלבד; זהו מוסד מרכזי של יהדות אמריקה, מוסד שיש לו תפקיד חברתי בעיצוב הזהות הקולקטיבית של הקהילה היהודית הגדולה והחשובה הזו – שווה בגודלה לקהילת היהודים בישראל. בדיוק בגלל זה הותקף מינויו של מאיירס. לא ההיסטוריה – האידיאולוגיה; לא החוקר מאיירס – האקטיביסט הדעתן מאיירס.
אווירה של עימות
התוקפים הם אנשי ימין. אנשי ארגון ציוני אמריקה, אנשי הארגון ״משמר הקמפוס״ ואחרים. חלקם אנשי שוליים, חלקם פחות. קבוצה לא גדולה בהכרח, אבל קולנית ותוקפנית. מאיירס ותומכיו סבורים שטענותיהם בלתי נסבלות. זהו ״קצה הקרחון ופרי הבאושים של שיתוף הפעולה בין ארגוני ימין בארצות הברית לממשל נתניהו לאורך השנים״, כתב ההיסטוריון זהר שגב מאוניברסיטת חיפה. ספק אם יש לו הוכחות של״ממשל נתניהו״ יש יד ורגל בקרב נגד מאיירס, אבל מאמרו ב״הארץ״ ביטא היטב את תחושת התסכול וחוסר האונים שחשים מי שמגנים על מאיירס ועל מינויו. חלקם מדברים על ״מפעל פוליטי שתפקידו לחסל יריבים פוליטיים״. מאיירס, בגלל עמדותיו הביקורתיות על ישראל, בגלל זיהויו עם הקרן החדשה ועם ארגון השמאל ג׳יי סטריט, הוא קורבן של המפעל הזה.
אנשי הימין הנלחמים נגד מאיירס, שבהם בולטים איש הפרסום השנוי במחלוקת רון טורוסיאן, וראש ארגון ציוני אמריקה מורטון קליין, משוכנעים שהעלו בחכתם את הדג הנכון. הוכחה נוספת לכך קיבלו השבוע, כאשר התברר שאחד הארגונים השותפים במרכז להיסטוריה יהודית עומד לארח הצגה שכתב איש הארגון ״ג׳ואיש וויס פור פיס״ – ארגון יהודי שמאלי התומך בהחרמת ישראל – וכן פאנל של הארגון שאמור לדון בהצהרת בלפור במלאת לה 100 שנים. תחת לחץ כבד החליט הוועד המנהל של הארגון לבטל את האירועים הללו, מה שגרר מיד ביקורת משמאל וטענות להשתקה. "הניו יורק טיימס״ מצא את הביטול ראוי לכתבה. אמנית ישראלית הסירה את המיצג שלה מלובי המרכז במחאה. ״צנזורה ימנית״, פסקה מנהלת התיאטרון שאמור היה לארח את ההצגה. כמובן, לאירועים הללו ולביטולם אין קשר ישיר למינוי של מאיירס, אבל באווירת העימות סביב המרכז הכל מתערבב לכולם. הכל חלק מאותו קרב על גבולות השיחה על ישראל בקהילת יהודי אמריקה.
זה יכול היה להיות קרב מעניין, אם היה מתנהל ביתר שלווה ובפחות התלהמות. מאיירס עצמו מכיר בזה. ״להיסטוריון יש תפקיד חברתי חשוב, לא במובן הבוטה של תעמולה״, אמר לי השבוע בשיחת טלפון. מהו בדיוק התפקיד החברתי הזה ״זו שאלה שמעסיקה אותי״, כפי שאפשר ללמוד כבר ממאמרו ההוא, על דינור. וכמובן, אפשר להניח שהוא שואב עידוד מהעובדה שמאות מחבריו למקצוע, ובהם מלומדים נודעים, תומכים בו וסבורים שאין לעמדותיו הפוליטיות קשר לעבודה שיעשה במרכז. מנגד, אם המוסד שיעמוד בראשו איננו רק מוסד מחקרי אקדמי, אלא מקום שיש לו תפקיד בחברה היהודית־אמריקאית, ייתכן שחלים עליו כללים קצת אחרים. נאמר, כאלה שאמורים להפוך אותו למקום שגם יהודים שמתקשים לשאת אירועים של ״ג׳ואיש ווייס פור פיס״ ירגישו איתו בנוח.
במה של כולם
בעצם, יש כאן כמה שאלות מעניינות שלא תמיד קל להבין ביניהן: האחת – האם יש מי שעמדותיו על ישראל צריכות לפסול אותו מכהונה כלשהי במוסד יהודי כלשהו? נניח שמישהו תומך בחרם על ישראל, או בהפיכתה למדינת כל אזרחיה. האם לא יוכל לשמש כרואה חשבון של פדרציה יהודית, או כמורה לתנ״ך בבית ספר יהודי? מאיירס נבחר לתפקידו בשל יכולותיו המקצועיות. גם מי שאיננו מסכים עם עמדותיו בנושא ישראל, יכול לקבל את הטענה שהוא מתאים לעמוד בראש מרכז שעיקר עניינו חקר ההיסטוריה היהודית של אמריקה.
השנייה – היכן עובר גבול העמדות בנוגע לישראל, שמעבר להן כבר אפשר לטעון לחוסר לגיטימיות ביהדות אמריקה (אם בכלל)? ברור שבעיניים ישראליות – ביחס למה שסבורים רבים מאוד מאזרחי ישראל – הקרן החדשה לישראל היא גוף שמאלי, אולי אפילו רדיקלי. אבל ביחס למה שסבורים חלק ניכר, אולי רוב מיהודי ארצות הברית, הקרן החדשה מבטאת, בסך הכל, עמדות מרכזיות, מקובלות, סטנדרטיות.
השלישית – מהו מעמדם של מוסדות כמו המרכז להיסטוריה יהודית בניו יורק - מוסדות שהם מצד אחד מקצועיים, ומצד שני גם ממלאים תפקיד חברתי? האם מוסדות כאלה צריכים להתיישר לפי איזה קונצנזוס, האם עליהם להימנע מכל פעילות מרגיזה, או כזו שיש לה קונוטציה פוליטית, האם אפשר בכלל לדבר על היסטוריה בלי שתהיה לזה קונוטציה פוליטית?
בדבר אחד אין ספק: מאיירס לא מתכוון שהמרכז יהיה במה פוליטית לו ולחבריו. ״אתה חושב שאני רוצה לשמוע רק את הדעות של עצמי או של מי שחושבים כמוני?״, שאל אותי. ״זה ישעמם אותי!״. כבר בקרוב יתברר שמאיירס מזמין למרכז אנשי שמאל וימין, מבקרי ישראל ואוהדיה, מי שמסכימים איתו ומי שיחלקו על עמדותיו בחריפות. הוא שכנע אותי שיש לו עניין בפתיחות אינטלקטואלית, שיש לו עניין במגוון. אלא שכמובן, גם השאלה מהי פתיחות נתונה לפרשנות ולמבחן, וגם השאלה מהו מגוון, וגם השאלה מהו חקר מדעי של היסטוריה, ומהו שימוש בחקר מדעי של ההיסטוריה לקידום של עמדות פוליטיות. מאיירס, מן הסתם, מבין שמעשיו ייבחנו תחת זכוכית מגדלת, ומבין שבאווירה שנוצרה יהיו הפרעות, לפחות בתחילת הדרך.
את מה שהוא חושב על ישראל, את מה שאמר עליה, מאיירס לא יוכל – ומן הסתם גם לא ירצה – לשנות. הוא מתנגד חריף לכיבוש, מוכן להרהר בחרם ״חלקי״ על תוצרת השטחים. על כן, כמה ממבקריו החריפים יותר, המבקשים שלמרכז להיסטוריה יהודית תהיה ״מנהיגות שיש לה החזון והאומץ לתמוך במאבקיה של ישראל״ (הציטוט של סינמון סטילוול מ״קמפוס ווטש״), מן הסתם לא ישלימו עם המינוי. יהיו גם מי שיכעסו על מאיירס ועל המרכז שלו משמאל: כל הזמנה של איש רוח מהימין, כל כנס או פרסום שיהיה בו ביטוי גם לעמדות ימין, יתפרשו בעיניהם ככניעה לטרור מחשבתי ופוליטי.
השאלה היא מה יהיה על השאר: מי שרוצים שיחה פתוחה וביקורתית, כולל בשאלת ישראל, אך אינם מעוניינים שמוסדותיהם החשובים יהפכו לשדה קרב של צעקות שמעלימות כל אפשרות של שיחה כזו. הנה – זו משימה שהמרכז להיסטוריה יהודית יכול לנסות. הוא אולי אפילו יצליח.