מכון העתיד יושב בדיוק במקום הנכון בקליפורניה: בפאלו אלטו, היכן שהעתיד קורם עור וגידים – או בעצם סיליקון וכבלים. ג’מאיס קסיו הוא אחד החוקרים במכון הזה. פרובוקטיבי, מחודד, מעודכן. גם הוא – איך לא – עסוק בין השאר בניסיון להבין לאן מוליכה מהפכת הפייק ניוז. “המשבר שאנחנו עוברים בנוגע ל’אמת’ ולעובדות שאפשר לסמוך עליהן”, קבע, “נשען פחות על היכולת לגרום לאנשים להאמין בדברים ה’לא נכונים’ מאשר על היכולת לגרום לאנשים ‘לפקפק’ בדברים הנכונים”.
פייק ניוז. מה זה בכלל פייק ניוז? האם אלה החדשות שאתה לא מסכים איתן, אלה שאתה לא מאמין להן, אלה שאינך יכול לוודא? ומה ההשלכות של התפשטות התופעה הזו של פייק ניוז? יש לה כמובן השפעות קצרות טווח, נאמר על היכולת של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לתעתע בבוחריו, להכחיש את המציאות כפי שהיא נתפסת בעיני חלקם, להסית אותם נגד מקורות, אמיתיים או דמיוניים, של חדשות מפוקפקות. אבל ההשפעות המעניינות יותר שלה הן ארוכות טווח – איך בכלל אפשר לנסח עמדה על העולם כאשר אי אפשר להאמין למה שקוראים או רואים או שומעים? איך אפשר לגבש עמדה פוליטית, לבחור צד, להצביע, להפגין?
רשת החדשות CNN העלתה השבוע קמפיין שמטרתו לקעקע את כוחן של החדשות המזויפות. בקמפיין רואים תפוח. לא משנה כמה פעמים יגידו לכם שזו בננה – זה תפוח. ובתרגום לאמריקאית בת ימינו: לא חשוב כמה פעמים יאמר לכם הנשיא שהחדשות שלנו ב־CNN מזויפות, הן לא. הן עובדתיות.
זה קמפיין יפה שיש לו חיסרון בולט: מי שמנסה לשכנע אתכם שהתפוח שלו אינו בננה הוא מי שמלכתחילה אמינותו הוטלה בספק. כלומר אם אתם מקבלים את טענתו של טראמפ ש־CNN מפיצה בדותות, או אפילו מטילים ספק בשאלה אם CNN מחויבת לעובדות (הטלת ספק היא המפתח, כפי שאמר קסיו), מדוע שתאמינו ל־CNN שהתפוח אכן תפוח? אולי זו בננה שהולבשה בבגדי תפוח? אולי זו מניפולציה דיגיטלית? אולי זה תעתוע אופטי?
מרחוק, טראמפ לא תמיד נראה חכם גדול, אבל כפי שזיהה הזדמנות להיות נשיא, כאשר כולם חשבו שהוא הוזה, כך הוא מזהה שבעידן שבו אנו נמצאים אין בכוחה של רשת טלוויזיה, חזקה ואמינה ככל שתהיה, לשחוק את כוחן של החדשות המזויפות. הרשתות החברתיות חזקות יותר, עכברי המקלדת זריזים יותר, זועמים יותר, אנרגטיים יותר. המוטיבציה להדהים, לשעשע, להרגיז, לתפוס כותרת - לא תוּפחת בגלל קמפיין של העולם הישן. קמפיין בנוסח “תסמכו עלינו, תאמינו לנו”.
קו פרשת המים
אמבר קייס היא חלוצה של “אנתרופולוגיה סייבורגית”. את התזה שלה כתבה על טלפונים סלולריים כשעוד היו יחסית חדשים בזירה (בעידן הפרה־היסטורי של לפני עשר שנים). כיום היא עוסקת ביחסי הגומלין בין בני אדם לבין מכונות, וכן – פייק ניוז הם תוצאה של יחסים כאלה בדיוק. המכונה מאפשרת את הזיוף, את הפצתו המהירה, את קליטתו, עיבודו והשפעתו. המכונה מספקת גם את הפיתוי להפיץ אותו. פיתוי פוליטי כמובן, כשמדובר בטראמפ, אבל קודם כל פיתוי כלכלי. לרשתות ולאתרים שמפיצים חדשות מזויפות יש אינטרס כלכלי חזק – לקבל תשומת לב וקליקים. רק ניתוקו של חבל הטבור הכלכלי הזה, קובעת קייס, יוכל לשחוק את כוחן של החדשות המזויפות.
מי ינתק אותו? בטח לא CNN, שגם לה יש אינטרס כלכלי מובהק בצופים, באהדה, בהשפעה. יש לה כמובן עניין גם בשימור המוניטין שלה כרשת שאינה מפיצה בדותות – אלא שהפצת בדותות בוטה וישירה אינה הדרך היחידה לייצר חדשות מזויפות. גם הסטת תשומת הלב מהחשוב ללא חשוב מסייעת לאווירה של פייק ניוז; גם סחר בשמועות, בפרשנויות מבוססות אג’נדה, מקדם אווירה של פייק ניוז. האם יש מי שצפה ב־CNN בעשור האחרון ולא התרשם שהרשת כושלת מעת לעת בהטיית הצופים למשני ולשולי ולרכילותי? האם יש מי שצפה בה ולא ראה פרשנויות מבוססות אג’נדה?
זו האירוניה הגדולה בתופעת הפייק ניוז שהזניקה את טראמפ לצמרת: הנשיא האמריקאי לא המציא אותה, הוא רק פיתח ושכלל את מה שבנו לפניו אחרים, כולל רשתות הכבלים שכעת סופגות ממנו מהלומות אכזריות. התקשורת המתלהמת, תאבת הרייטינג, התחרותית, היא זו שסללה את הכביש. טראמפ בסך הכל עלה עליו עם מכבש דרכים כבד ושיטח אותו עוד קצת.
ממילא, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אתגר הפייק ניוז אינו חדש לאמריקה. בראשיתם, רוב העיתונים הפיצו פייק ניוז, היו כלי להפצת תעמולה, שקרים על היריב האידיאולוגי, חצאי שמועות ורבעי אמיתות. בבחירות המרושעות של שנת 1800 הפיצו עיתונים פדרליסטיים את הידיעה הבדויה על מותו של תומס ג’פרסון כדי שהבוחרים יימנעו מלהצביע לו (הם הצביעו, ג’פרסון ניצח). ב־1835 פרסם “הניו יורק סאן” סדרת מאמרים שבהם הציג את מחקריו של אסטרונום שהצליח לצפות בחיים על הירח. הפרק האחרון בסדרה חשף את היצורים המעניינים ביותר מביניהם: אנשי עטלף מעופפים. בזכות הסיפור הזה – גם לאחר שנחשף כבדותה – הפך “הסאן” מעיתון שבקושי נושם לעיתון נפוץ ומשגשג.
האמריקאים עשו שימוש בפייק ניוז כדי לנצח את הבריטים במלחמת העצמאות שלהם – בנג’מין פרנקלין עצמו פברק סיפורים על כך שהבריטים הורו לאינדיאנים לקרקף מתיישבים. אחר כך היו מביניהם שעשו בפייק ניוז שימוש כדי לצאת לעוד מלחמות – איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט המציא סיפורים על הפשטת נשים אמריקאיות בקובה כדי להמריץ את ארצות הברית לצאת למלחמה הספרדית־אמריקאית של סוף המאה ה־19. המלחמה הזו נחשבת עד היום לקו פרשת המים בתולדות התעמולה; חלקה תעמולה שמניעיה פטריוטיים, אבל חלק לא מבוטל ממנה מניעים כלכליים, מלחמת עיתונים על תפוצה שיצאה משליטה וגררה את ארצות הברית למלחמה אמיתית.
החיים מסתבכים
דיוויד גיו, פרופסור להיסטוריה באקדמיה הצבאית ווסט פוינט, כתב לפני כמה חודשים מאמר על ההיסטוריה של הפייק ניוז, ובו כמה אנקדוטות מהימים שבהם הבריטים שיטו באמריקאים, והאמריקאים בגרמנים, וכל השאר בכל השאר, בהפצה ובהצפה של חדשות מזויפות. הוא פתח את מאמרו בסיפור על מפה סודית שהועברה לידיו של הנשיא פרנקלין רוזוולט, המציגה את שאיפות ההשתלטות של גרמניה על העולם. את המפה, כך רוזוולט האמין, וכך סיפר לאומה, שרטטו הגרמנים. היא נתפסה והועברה לאמריקאים על ידי הבריטים. ואומנם, הגרמנים הכחישו שישנה מפה כזו, אבל מי שוטה ויאמין לגרמנים? רק בדיעבד התברר שהם צדקו, ושהמפה הייתה זיוף. הבריטים הם שזייפו אותה כדי לסייע בשכנועה של ארצות הברית ההססנית להיכנס למלחמה נגד אדולף היטלר.
אין הבדל גדול בין בריטים המזייפים מסמך כדי לגרור את אמריקה למלחמה לבין רוסים המזייפים חדשות בפייסבוק כדי להביא לניצחונו של מועמד מסוים בבחירות. אין הבדל גדול בין אמריקאים המאמינים לזיוף ההוא – איך לא יאמינו, אם הנשיא עצמו מאמין – לבין אמריקאים המאמינים היום במה שנמצא אצלם בפיד ובמה שהם שומעים מהמועמד שלהם – שלהם! – לנשיאות או מהנשיא שלהם.
יש ניסיונות ראשוניים, מסורבלים, לנטרל את הזיוף. גוגל מנסה לעשות את זה במנוע שלה, אבל זה לא פשוט: מה תעשה, תחסום את מה שאומר הנשיא? לפני כמה שבועות, לאחר הטבח בלאס וגאס, הופץ סיפור בדיוני על מבצע בדיוני שלו. הסיפור קיבל בולטות גבוהה ברשת. לאחר מעשה התברר שמי שמפיץ אותו הוא אתר תומך טראמפ, שכתביו מוזמנים לתדרוכי עיתונות בבית הלבן. קשה מאוד למנוע חיפוש, או לרשת חברתית, להבחין בין אתר חדשות כזה (לא אמין) לבין אתר חדשות אמין (שאולי דווקא נדחק בתדרוכי הבית הלבן – ואולי דווקא מואשם שהוא עצמו אתר של פייק ניוז).
האם יש מוצא מהתהליך הזה? רבים מתלבטים בשאלה הזו. חלקם חושבים שאין או שקשה לדמיין אותו, חלקם מאמינים שהטכנולוגיה תספק פתרון בסופו של דבר, חלקם מניחים שהפתרון יבוא כשלציבור יימאס – כלומר, כאשר הנזק הכלכלי והחברתי בפרסום פייק ניוז יהיה גבוה מהרווח שאפשר להפיק מפרסום כזה. בינתיים, החיים מסתבכים, הקושי להפריד את המוץ מהבר גובר. הנה, קראתם מאמר עד סופו: האם אתם מאמינים למה שנכתב