מישל גולדברג הצטרפה לצוות כותבי המאמרים הקבוע של העיתון “ניו יורק טיימס” רק לפני חודשיים – בדיוק בזמן. היא כותבת שמאלנית, חריפה, דעתנית, שעסקה לא מעט בזכויות נשים. והנה, כפרי בשל הונחה לפתחה הזדמנות להתבלט כבר בתחילת דרכה. אמרתם נשים? זה מה שהולך עכשיו - קודם בהוליווד, אחר כך בתקשורת (הקורבן האחרון של מסע טיהור השורות ממטרידים: מגיש הטלוויזיה הנודע צ’רלי רוז), וגם בפוליטיקה. מועמד לסנאט באלבמה שנטען כי הטריד ותקף מינית קטינות – ומסרב לפרוש; תעלוליו המוכרים לעייפה של הנשיא עצמו, דונלד טראמפ; ונשים צעירות, עוזרות לחברי קונגרס, המתחילות לאוורר את הסודות המלוכלכים של גבעת הקפיטול – וכל מי שמכיר את הגבעה לא יכול להיות מופתע מהם. ההפתעה היחידה היא פניית הפרסה החדה והפתאומית בדעת הקהל, וכן, גם פרלמנטרים בכירים נדרשים לתת הסבר. בראשם: סנטור ממינסוטה, ליברלי, יהודי, קומיקאי מצליח לשעבר, מחוקק בולט למדי בהווה, אל פרנקן שמו.
גולדברג מעריצה את הפוליטיקה של פרנקן. לכן הורמו גבות לא מעטות כשמיהרה לקבוע בשבוע שעבר שעליו להתפטר, ומהר. הוא אומנם מחוקק שהיא מסכימה איתו כמעט בכל, אבל איך יוכלו היא וחבריה האידיאולוגיים לתבוע מרפובליקנים בכירים לתת את הדין על מעשים נלוזים אם לא יבואו בתביעה דומה גם למחוקקים דמוקרטים, אהובים ככל שיהיו?
המאמר של גולדברג עורר גלים וזכה למבול של תגובות. רבים מעמיתיה הרגישו שבעלת הטור מיהרה מדי אל המערפת, חרצה דין והסירה ראש של מי שמעשיו, עלובים ודוחים ככל שהיו, אינם מגיעים לכדי חומרה פלילית או קרוב לזה. פרנקן נתפס בעדשת מצלמה שולח ידיים לעבר החזה של אישה ישנה. הוא חשב שזה מצחיק. אחרת התלוננה שלפני כמה שנים חפן את ישבנה במפגש פוליטי אקראי. פרנקן לא הכחיש. הוא התנצל. פעם ופעמיים, וגם ביקש שתיערך חקירה בסנאט בעניינו. המעשים המיוחסים לו אירעו לפני שנעשה לסנטור. והוא מקווה כנראה שהעובדה הזאת, ואולי גם המיקום הנמוך בסולם החומרה, ואולי גם העובדה שיש לו הרבה מעריצים כמו גולדברג – כל אלה יסייעו לו לצלוח את המשבר הפוליטי החמור שבעיצומו הוא נמצא.
ההכרה חלחלה
יש לא מעט פרשנים הסבורים שמשבר ההטרדות לא היה בא לעולם אלמלא הזירה הפוליטית. את תחילתו של הגל הנוכחי אפשר אומנם לסמן בגילויים על התנהגותו של המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין, אבל ייתכן בהחלט שהעידן של טראמפ הוא הגורם הסמוי שאפשר את הגל הזה. אזרחים ליברלים התעוררו מזועזעים ביום שלאחר הבחירות, שבו התברר שאין לאמריקה קושי גדול לבחור לנשיא את מי שהתוודה בגלוי על מנהגו לתפוס באיבריהן של נשים, ולתודעתם חלחלה ההכרה שאי אפשר להמשיך לשאת את המצב הזה, שיש לנקוט פעולה עמוקה של קביעת גבולות. ומרגע שחלחלה ההכרה, לא היה קושי גדול לזהות מטרות. שהרי ככל שחולפים הימים מתברר שהרבה מאוד גברים – אולי יותר מכפי שאפשר יהיה לזהות, לגנות ולהעניש – הטרידו ברמות שונות של חומרה.
המערכת הפוליטית מלאה בהם. גברים חזקים, שאפתנים, משפיעים, הרגילים לקבל את מה שהם רוצים, מוקפים בעוזרים, וגם בעוזרות, שגם הם שאפתנים ומהירים למלא את רצונו של הבוס. מי שמכיר את הזירה הפוליטית האמריקאית, בוושינגטון ומחוצה לה, מזהה על נקלה את הטיפוסים החלקלקים הללו, ואת האווירה הפלרטטנית שאופפת אותם. מתברר שגם להם הממזרים רוצים לשנות את הכללים. מתברר שאפילו להם הממזרים לא רוצים לאפשר עוד לחפון ישבנים, לתבוע טובות, לנצל מעמד ועוצמה. בקונגרס האמריקאי כבר מתנהל דיון על שינוי הנהלים להגשת תלונה על הטרדות מיניות. זה חידוש מעניין כשמדובר בהווה, ומעניין עוד יותר כשמדובר בעבר. כלומר הוא מעניין כשמדובר בפרנקן, המכהן כעת, אבל מעניין עוד יותר כשמהרהרים לאחור. דוגמה בולטת: כהונתו החשקנית של הנשיא לשעבר ביל קלינטון, שהוא עודו אחד מגיבוריה החשובים של המפלגה הדמוקרטית.
כך או כך, אף אחד לא מתבטא בזכות הטרדות מיניות, אבל ישנו בעליל מחנה פוליטי אחד שהנושא בראש מעייניו, ומחנה פוליטי אחר שפחות עסוק בזה. ובתרגום לשפת המספרים: שמונה מעשרה מצביעים דמוקרטים סבורים שהטרדה מינית במקום העבודה היא בעיה חמורה, אך בקרב רפובליקנים מספר המודאגים נמוך בהרבה: כארבעה מכל עשרה.
שווה בכל זאת להתעכב על קלינטון. שהרי כהונתו הייתה רגע של שיא בחשיפה אינטימית של מעשים בעייתיים, שהשלכתם הפוליטית התבררה בדיעבד כזניחה. אומנם גם הנשיא שכיהן לפניו, ג’ורג’ בוש האב, נכנס לאחרונה לרשימת
המטרידים. אבל נדמה שבמקרה שלו, ואולי גם של המחוקק הדמוקרטי הקשיש ג’ון קוניירס ממישיגן (88, ובוש בן 93), שוועדת האתיקה של הקונגרס האמריקאי חוקרת טענות נגדו על הטרדה מינית - הגיל עושה את שלו, וגם המבקרים מוותרים על העונג. קלינטון שייך כבר לדור הצעיר יותר, ונחשף עוד במרוץ שלו לנשיאות, בתחילת שנות ה־90, כרודף שמלות, נואף, פלרטטן, וגם – כך טענו כמה נשים – כתוקפן מיני שהשתמש בכוח פיזי נגדן. מה קרה לרוב הנשים ההן? יריביו הפוליטיים של קלינטון האמינו להן, חסידיו נרתעו, עצמו עיניים או הניחו שמדובר בשקרים וגוזמאות שמטרתם לקעקע את שלטונו. למוניקה לוינסקי, המתמחה הצעירה שקלינטון ניצל בבית הלבן, היו הוכחות שאי אפשר להכחיש, ושאכן יצרו את המשבר המשפטי החמור שהאפיל על חלק ניכר מתקופת כהונתו. אבל לנשים האחרות, אלה שסיפרו סיפורים חמורים הרבה יותר מלוינסקי, אפשר היה לבחור שלא להאמין.
אווירת טיהור
לפחות בעניין הזה, נראה שהזמנים השתנו. עכשיו מאמינים. גם למי שטוענת שהמועמד לסנאט מור לכאורה תקף אותה מינית, גם למי שסיפרה שפרנקן חפן את אחוריה וגם למי ששלפו סיפורים על צ’רלי רוז. וגם לעובדות הצעירות בגבעת הקפיטול - שרובן בחרו להישאר אנונימיות ולא להצביע במפורש על חבר קונגרס זה או אחר, ובכל זאת איש לא ניסה לטעון שהן שיקרו, הגזימו או לא ראויות לאמון. אפילו לכמה מהנשים של קלינטון מאמינים לפתע. לדוגמה, לחואניטה ברודריק, שטענה ב־1999 שקלינטון אנס אותה כאשר התמודד על תפקיד מושל ארקנסו. היא זכתה להתנצלות מקומיקאית ליברלית שלא הכירה את סיפורה. על פי סקר מהשבוע שעבר, רוב המצביעים של הילרי קלינטון בבחירות האחרונות מאמינים כעת שהטענות נגד בעלה הנשיא היו נכונות.
לאן כל זה מוביל את הפוליטיקאים - קשה לדעת. במחנה הרפובליקני יש מידה של חרדה ממועמדותו של רוי מור. המפלגה עלולה לאבד בגללו הזדמנות באלבמה, או גרוע מזה, להרוויח סנטור ששערוריות מין ירדפו אחריו בשש השנים הבאות ויכתימו גם את כל חבריו. במחנה הדמוקרטי יש אווירה של צורך בטיהור, שגם היא מלווה בחרדה מסוימת. פרנקן נחשף, אבל מי הבא בתור עוד לא ידוע. מה אם יתברר שיש עוד מחוקקים דמוקרטים שנהגו כמותו או גרוע יותר? מה אם המפלגה תתגלה לבוחרים במערומיה – תרתי משמע – ואכן תספק תחמושת לרפובליקנים המאשימים אותה גם כך בצביעות.