בשני קולות: מה עומד מאחורי המשחק הכפול של רוסיה במזרח התיכון?

אירועי סוף השבוע בצפון העלו את השאלה: כיצד ישראל צריכה להתמודד עם התנהלותה של רוסיה, שמשחקת בימים אלה משחק כפול בכל הנוגע למעורבותה בסוריה. מצד אחד, היא שומרת על תיאום ביטחוני עם ישראל, כפי שמדגיש שוב ושוב ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומנגד היא מעורבת עמוקות במלחמת האזרחים בסוריה ולאחר ההסלמה בצפון פרסמה הצהרה שלפיה: "כל הצדדים צריכים לכבד את ריבונות סוריה... כל איום על ביטחונם של רוסים המשרתים בסוריה בלתי מקובל".

"השאלה מה רוסיה מנסה להשיג בכלל לא רלוונטית", אומר צבי מגן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה, תפקיד שמילא לאחר ששימש השגריר שלנו באוקראינה. ביקוריו האחרונים של ראש הממשלה נתניהו בקרמלין מחזקים את דבריו של מגן. בסיום כל אחד מהם הקפיד ראש הממשלה להבהיר את החלק שתפסו ענייני סוריה ואיראן בשיחותיו עם הנשיא הרוסי, שנראה כמי שמנסה לנכס לעצמו את תפקיד המבוגר האחראי באזור ומאזן בין הכוחות הסותרים שפועלים על ממלכת אסד המשוסעת אחרי מלחמת האזרחים שם, שבחודש הבא ימלאו לה שבע שנים עקובות מדם.

לדברי מגן, התפקיד של רוסיה כמפשרת אינו תיאורטי או ניסיוני; הוא כבר מזמן כאן. מעורבותה בהרגעת ישראל ואיראן על רקע נפילת המל"ט האיראני ומטוס הקרב הישראלי לאחריו היא רק עוד סממן לכך. "רוסיה רוצה להיות חשובה, לא פחות מכל אחת אחרת שבונה מעמד של מעצמה גלובלית", אומר מגן. "אבל היא לא היחידה. הג'יהאד העולמי מדבר על אותו דבר. היא רוצה להחזיר את העטרה ליושנה והיא לא מסתירה את זה. יש לה אידיאולוגיה של עולם רב־קוטבי שיש בו יותר ממעצמה אחת, והיא תנהל את העולם בצוותא עם אחרות".

התרחיש הזה יכול היה אולי להתממש לולא כוחות גדולים משחקני המזרח התיכון היו ממלאים תפקיד גם הם. "רוסיה מאמינה שארצות הברית ובעלות בריתה עושות הכל כדי להקטין אותה, והיא לא טועה", אומר מגן. "היא היחידה שיכולה לחסל את ארצות הברית. כל השאר רק מדברים, אבל אין להם את העוצמה שיש לרוסיה. רוסיה גם רואה תהליך של התפרקות לטובת נאט"ו בכיוון מזרח - מה שפעם היה הגוש הקומוניסטי הוא היום כולו חבר בנאט"ו - וזה מבחינתה יוצר צורך להחזיר את הכוח שלה. לפי אחת ההערכות, המל"ט האיראני היה סוג של בחינה שהאיראנים ניסו להציב לרוסיה כדי לבחון כיצד פוטין ינהג".

מגן מתייחס בדבריו לפלישת הצבא הרוסי אל שטח גיאורגיה ב־2008 וכיבוש חלקים בה, ושש שנים לאחר מכן, פלישתו אל אוקראינה בשל רצונה של רוסיה להשיב לעצמה את השליטה באי קרים. אף שהרקע לשני המקרים היה שונה לכאורה, לדברי מגן, המוטיבציה של פוטין נבעה מאותו המקום: חששו מפני זליגה של המדינות הללו הלאה ממנו לכיוון מערב. לטענתו, זה הסיפור גם בסוריה. "לרוסיה אין את היכולות של מעצמה גלובלית", מגן מסביר. "אין לה את הכסף הדרוש כדי להגיע לזה, ולכן היא חייבת לפתח כלים חלופיים".

את הכלי שפיתחה הוא מכנה "שיטת המשברים": לחפש משבר מקומי ולמלא בו תפקיד משמעותי, מכריע אפילו, כפי שביצעה בסוף השבוע מול ישראל מחד ואיראן מנגד. "רוסיה נכנסת לכל משבר ומנסה להפוך אותו למנוף לחץ הפוך, ולכן היא מתעניינת במזרח התיכון", אומר מגן. "נהוג היום להגיד שהיא באה לסוריה כדי לחפש פתרונות לשוק הנפט או כי יש לה אינטרסים ימיים, וזאת לא טעות, אבל האמת היא שזה סעיף שמונה או עשר באג'נדה של הרוסים. מה שרוסיה באמת מנסה לעשות הוא לגרום לארצות הברית לדבר איתה - הרי ארצות הברית, למשל, לא נותנת לה להשתתף במלחמה נגד דאע"ש - ולהפוך לשחקנית משפיעה במזרח התיכון".

יושבים על הגדרות

רק בחודש אוגוסט האחרון התפרסם בעיתון "פראבדה", שנחשב לשופרו האישי של פוטין, שבשיחתם הפרטית פוטין הודיע לנתניהו כי "רוסיה תמשיך לחזק את איראן", והוסיף: "ישראל לא תלמד את הקרמלין". עוד נכתב בידיעה ההיא כי בפגישה הבהיר פוטין כי "רוסיה רואה בישראל שותפה, אבל איראן תישאר בעלת ברית אסטרטגית".

רוסיה, השואפת להחזיק בכוחה כהגמון אזורי, צריכה להתמודד כעת עם האיזון העדין והנפיץ בין ישראל לאיראן, כפי שהוא מתבטא על אדמת סוריה, שלעומתו האתגר הרוסי באוקראינה וגיאורגיה נראה כמו משחק ילדים. "אנחנו קרובים מאוד להתלקחות", מעריך פרופ' יוסי שיין, ראש בית הספר למדע המדינה ויחסים בינלאומיים מאוניברסיטת תל אביב. "התרחיש השחור בכלל לא רחוק או מופרך. שלשום נפל מטוס ישראלי. שווה בנפשך ששני החבר'ה שלנו היו נופלים בשטחה של סוריה, ישר לידיים איראניות. מה היה קורה? אלוהים ישמור. זה בכלל לא היה רחוק מלהתממש. זה קרוב כל הזמן, ודברים כאלה קורים. כשזה קורה, אנשים לא מבינים מאיפה זה בא להם. המשחקים הם ממש על הגדרות".

לדברי פרופ' שיין, האינטרס הרוסי בהקשר זה הוא לדכא כל אפשרות של פגיעה בנשיא הסורי אסד. האיום של מעורבות ישראלית על אדמת סוריה - כלומר פגיעה באסד, גם אם לא באופן הכי ישיר שיש – מנוגד לאינטרס הזה. במובן זה ההפצצות הישראליות החוזרות ונשנות על אדמת סוריה נגד מטרות איראניות אינן לרוחו של פוטין, שבמובן מסוים מעוניין גם לאפשר את ההתבססות של האחרונה בסוריה כחלק מניסיונו להרגיע את השטח.

"לרוסים יש עניין אחד: ליצור יציבות פוליטית בסוריה שתשרת את האינטרסים שלהם", אומר פרופ' שיין. "הם רוצים לדכא כל מצב של התלקחות, כמו שראינו בימים האחרונים כאשר המורדים הפציצו בצורה מסיבית אחרי שנפל להם מטוס. הם רוצים ליצור מערכת יציבה שתקל על אסד. לכן האיום של ישראל על אסד פוגע ברוסים כי אם סוריה תחדול להיות יציבה, רוסיה עלולה להינזק".

לדברי פרופ' שיין, הנטייה של רוסיה למנוע מאיראן התבססות בסוריה נובעת מהסיוע של איראן וחיזבאללה לאסד. "השיעים באיראן וארגון חיזבאללה הביאו לכך שאסד יחזיר לעצמו את השלטון, הרוסים לא הספיקו לגרום לזה לקרות. לכן שני הגורמים מביאים ליציבות ושליטה של אסד, אבל בו בזמן הם מביאים לחוסר יציבות כי הם מערערים על ישראל. לכן הבאלאנס הרוסי הוא שמירה על שני הגורמים האלה מאוזנים, ולכן הם מהלכים פה על רטוריקה של הריבונות הסורית שאי אפשר להפר, ובו בזמן הם פונים לאיראן".

תדמית שמרנית

ואם זה לא מספיק, ישנם גם הכוחות הפנימיים שמשפיעים ישירות על ההחלטה של פוטין לייצב את העניינים בסוריה. "רוסיה נמצאת לקראת בחירות לנשיאות, שייערכו ב־18 במרץ 2018", אומרת ד"ר ורה קפלן, ראשת מכון קאמינגס לחקר רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטת תל אביב. "ברור שהמועמד היחיד זה פוטין, אבל זה בעצם סוג של משאל עם, של תמיכה של הציבור הרחב בפוטין. הוא צריך שהעם יהיה מאחוריו בדברים שהוא עושה. ברור לכולם שפוטין ייבחר, והשאלה עכשיו היא באיזה שיעור הצבעה. האם התמיכה תהיה 80%, כמו שאמור להיות, או 99% כפי שהיה מקובל בתקופה הסובייטית. מעשה דרסטי, כמו התרחבות הפעילות הצבאית בסוריה, יכול להפוך את העם לאמבווילנטי, כי רוסיה כבר עייפה ממלחמות קטנות".

לדברי ד"ר קפלן, אמנם העם הרוסי הספיק להתרגל לנוכחות צבאו בסוריה השכנה, אבל לא כל כך לאבידות שהנוכחות הזאת מייצרת. הסלמה חריפה, שלא לומר התלקחות רבתי של השטח, עלולה להפחית את תמיכתו בפוטין ולגרום ערעור יציבות פנים־רוסי שהוא אינו מעוניין בו. "אתה יכול לראות את זה באופן שבו פוטין משווק את הנוכחות הרוסית בסוריה לעם שלו", היא אומרת.

"בהתחלה לעם היה ידוע שיש לרוסיה בסוריה בסיס צבאי ממוגן והחיילים הרוסים לא יוצאים לשטח, אפילו התמונות היו רק במדים נקיים, מאוד חגיגיים כאלה. אחרי כמה שנים כבר יש אבדות ואנשים שנפלו, ואי אפשר להסתיר את זה. אלו כבר לא מבצעים צבאיים, כולם מבינים שזאת מלחמה, וזה מה שיכול לפגוע בתמיכה בפוטין. לרוסיה חשוב לדבוק בתדמית השמרנית שמי שלא מתחילה מלחמות, להפך - היא הגורם המתווך. היא עכשיו האיש החזק במזרח התיכון, מי שמסוגלת להביא שלום. לשנות את התדמית עכשיו זה עניין מאוד מסוכן. לכולם ברור שכל אסקלציה כזאת בפעילות הצבאית תגרום לבעיות כלכליות, וזה דבר שאף אחד לא רוצה. וזה ידוע שהכיס הינו גורם חשוב בתמיכה".

באשר ליחסיו עם ישראל אומרת ד"ר קפלן: "אפשר להגיד על פוטין הרבה דברים, אבל הוא בכלל לא אנטישמי. מהבחינה הזאת הוא מאוד שונה ממנהיגים סובייטים ששנאו יהודים, ועדיין הצל הארוך שלהם משפיע על מנהיגים פוסט־סובייטים. פוטין מצדו גדל בסביבה עירונית. הוא מדגיש עדיין שהוא חייב רבות למאמן שלו, שהיה יהודי, ותרם ליצירת האישיות שלו כאדם חזק. מצד שני, אין לו יחס מיוחד לישראל. היחס טוב אבל אמביוולנטי, וכשאנחנו מסתכלים על הציבור הרוסי הרחב - זה אותו דבר. יש הערכה רבה לישראל - לפיתוח, לרפואה, להשכלה - אבל זה לא אומר כלום כי ברגע שמסתכלים על האינטרסים הרחבים, האינטרס הרוסי גובר".