חוק השואה הפולני החדש, שאוסר לייחס לאומה הפולנית אחריות לפשעי הנאציזם ועורר סערה בישראל, הצליח להפר גם את שלוותה של ראש עיריית ורשה הוותיקה, האנה גרונקייביץ’־ואלץ. “הייתי כמה וכמה פעמים בישראל", היא מספרת כעת בראיון מיוחד ל"מעריב המגזין". “ביקרתי בחיפה, נצרת, ירושלים ותל אביב, וממש התביישתי כשהחוק עבר".
גרונקייביץ’־ואלץ, ראשת העיר הראשונה בתולדות הבירה הפולנית, מכהנת במשרה מדצמבר 2006. בהשכלתה היא כלכלנית ועורכת דין, וכיהנה בין היתר כיו"ר הוועד המנהל של הבנק הלאומי הפולני. גרונקייביץ’־ואלץ חברה במפלגת האופוזיציה "המצע האזרחי", שבראשה עומד דונלד טוסק, וניתן למקם אותה במפה הפוליטית במרכז הליברלי. בין היתר, לאורך כהונתה היא אפשרה לערוך את מצעד הגאווה בבירה, מצעד שקודמה בתפקיד, לך קצ’ינסקי, התנגד לו. כמו כן, ורשה עוברת מתיחת פנים תחת הנהגתה. בימים אלה ממש נבנה קו נוסף לרכבת התחתית, וכיכרות ורחובות שהיו מוזנחים במשך שנים עברו שיפוץ יסודי והפכו לאתר פופולרי עבור תיירים.
"מלאת בושה"
הראיון עם ראשת עיריית ורשה, גרונקייביץ’־ואלץ (68), התקיים בלשכתה שבבניין העירייה בעיר ורשה. ניכר שהיא מוטרדת מהתגובות בישראל לחוק הפולני ומגל ההתבטאויות בעלות האופי האנטישמי שהוא עורר בפולין. בין היתר, יהודי ארצות הברית התגייסו נגד החוק הפולני ופתחו בקמפיין הקורא לממשל האמריקאי: “הקפיאו את היחסים עם פולין עד לביטול החוק". בעקבות הלחץ של ישראל ושל יהדות העולם, הודיעה ממשלת פולין כי תדחה את יישום החוק השנוי במחלוקת על להחלטת בית הדין, וצוות פולני צפוי להגיע לארץ במטרה לגבש הסכמה ישראלית־פולנית על נוסח החוק.
הם לא חשבו שיהדות ארצות הברית תגיב בחריפות כה רבה?
“זה ידוע שהיחסים בין ישראל לארצות הברית הם טובים מאוד. יותר מכך, מדובר בברית של ממש. זה היה ברור שמהלך כזה לא יעבור בשקט, מבחינת ידידותיה של ישראל, ובפרט מבחינת ידידה ותיקה וטובה כמו ארצות הברית".
אז למה מלכתחילה הם בחרו לקדם את החוק?
“אני חושבת שמה שמפריע להרבה אנשים זו העובדה שאומרים ‘מחנות מוות פולניים’, והוגי החוק רצו חוק שיעניש על אמירות כאלו. אבל תגובה כל כך חזקה כמו שהייתה, לא הייתה צפויה. אני לא חושבת שהם באמת הבינו את המשמעות".
איך היו התגובות בפולין לחוק?
“היו הרבה אנשים שהתביישו, וכמוהם, גם אני הרגשתי מלאת בושה".
החוק הוקפא כרגע, אך יש לדעתך סיכוי שהוא ייושם?
“את אומרת שהוא הוקפא, ואני אומרת שהוא לא יתקיים. התהליך הזה מבחינתי פשוט הופסק".
הנתונים מראים ששיעור האנטישמיות עולה בפולין. למה זה קורה?
“הימנים הלהיטו את הרוחות, והרוחות ערות עכשיו. הניסיון להביא אנשים מהימין הקיצוני להצביע למפלגת השלטון גובה מחירים, ואחד מהם הוא העלייה באנטישמיות. הכל מקדש את האמצעים כאשר המטרה היא לזכות בבחירות. לצערנו, היהודים, כמו תמיד, הם השעיר לעזאזל. יש גם תקיפות של אנשים בפולין על רקע צבע עור. כשזו האווירה, כל מי שהוא שונה – מותקף".
בין קניון לקניון
בשנה האחרונה ספגה גרונקייביץ’־ואלץ מתקפה קשה מהימין, בעקבות סירובה לשתף פעולה עם ועדה מיוחדת שהוקמה על מנת לטפל בסוגיית הקרקעות שהוחרמו מיהודים ומפולנים במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה.
בשנות
אלא שגרונקייביץ’־ואלץ מסרבת להתרגש. “זו הייתה הבחירה שלי ללכת לחיים הציבוריים ולהפסיק להיות אדם פרטי", היא אומרת כעת. “אני טיפוס לוחם. אני אומרת מה שאני חושבת. כשהיה חשוב לי לקבל פליטים, נלחמתי על כך. להקים את המוזיאון לתולדות יהודי פולין היה הבייבי שלי, ואני מאוד גאה בו. האדריכל שעיצב אותו אמר שהוא דומה לפרשה של מעבר בני ישראל בחרבה ביציאת מצרים".
בין היתר, גרונקייביץ’־ואלץ גם גאה בהישגיה סביב קיום מצעד הגאווה בעיר, שלפני כן כאמור קיומו נאסר. “אני מיד אמרתי שזה מותר ורצוי ואישרתי את קיום המצעד", היא אומרת. “זה היה צעד מאוד חשוב עבורי".
העובדה שהקהילה היהודית בפולין לפני פרוץ המלחמה הייתה גדולה מעידה על כך שבמשך תקופות ארוכות היה להם טוב כאן?
מה את חושבת על משלחות הנוער שבאות בהמוניהן מישראל לפולין כדי ללמוד על עברן?
“הילדים האלו נשלחים כדי ללמוד על השורשים שלהם. הם מבקרים במחנות הריכוז. לי היה מאוד חשוב להקים בוורשה כאמור את המוזיאון לתולדות יהודי פולין, בשיתוף הממשל המקומי. היה חשוב לנו לקרוא למוזיאון בשם בעברית ולקרוא לשם הרחוב מרדכי אנילביץ’. חשוב לי מאוד שכל המשלחות יבקרו במוזיאון הזה. את יכולה לשאול את הבן שלך אם הוא ביקר במוזיאון הזה בשעת ביקורו בפולין. אני יודעת שהמבקרים הולכים למרכזי קניות רבים וזה מצוין, אבל כואב לי שהם אומרים שמוזיאון פולין זה בין הקניון הזה לקניון ההוא".
נהג המונית שהסיע אותי משדה התעופה, בשנות ה־30 לחייו, אמר לי שהוא לא היה במחנה ההשמדה אושוויץ, לא לקחו אותו לשם מבית הספר והוא אינו רוצה לבקר שם. את היית שם?
“לא, לא הייתי באושוויץ. ראיתי תמונות ממנו לראשונה ב'יד ושם'. ביקרתי בישראל פעמים רבות, עוד מהתקופה שהייתי בנקאית, וגם כפוליטיקאית. אני חושבת שאי אפשר להכריח מישהו ללכת לשם. לא כל אחד בנוי לביקור במחנה השמדה. יש אנשים שזה משאיר בהם נזק בלתי הפיך".
זה מאוד חשוב שתשמשי דוגמה אישית בנושא הזה. תבואי איתי לאושוויץ בפעם הבאה כשאחזור?
“אני לא יכולה להבטיח דבר כזה. אני באמת חושבת שכל אחד צריך לעשות בנושא הזה מה שלבו אומר לו".
למה ביקור באושוויץ אינו חלק מתוכנית הלימודים של הנוער בפולין?
“מלחמת העולם השנייה מהווה פרק עצום בחומרי הלימוד של בני הנוער שלנו, ובתוכה כמובן שהשואה תופסת חלק עצום. יש בתי ספר רבים שבוחרים לקחת את בני הנוער הפולנים לאושוויץ, אבל הדבר אינו הכרחי. אנחנו גם פועלים הרבה בנושא חילוף משלחות נוער בין המדינות ומפגש של נוער משתי המדינות לשיח מקרב. אני באמת חושבת שהליכה לאושוויץ צריכה להיות פתוחה לאנשים שמרגישים שהם צריכים ללכת לשם".
בארגון הראיון סייעה ענת קויפמן, מנהלת קשרי חוץ במרכז השלטון המקומי