לדונלד טראמפ יש מזל קבוע בבחירת יריביו הפוליטיים. זה היה בולט במיוחד כמובן במערכת הבחירות, שבה הוצבה מולו הילרי קלינטון – מועמדת שיכול היה לנצח. זה בלט גם בשבוע שעבר, עם פרסום ספרו של ראש האף־בי־איי לשעבר ג'יימס קומי, Higher Loyalty: Truth, Lies and Leadership. זה האיש שטראמפ פיטר, האיש שהפך את הקמפיין שלו נגד הנשיא למסע צלב. האיש שחסרונותיו מסייעים לטראמפ לעבור גם את סופת הבוץ הזו – אחת מרבות – כשבלוריתו נקייה. טראמפ כינה את קומי “סליימבול" – מילה שקשה לתרגם לעברית, אבל מבטאת דבר דוחה ומגעיל במיוחד. והוא כמובן הגזים, כדרכו. והוא כמובן סטה, כדרכו, מהאופן שבו מקובל להתבטא (או לפחות היה מקובל). אבל התיאור נקלט היטב, משום שגם מי שמתעבים את טראמפ מתקשים לחבב את קומי.
קומי רוצה להציג את עצמו כגיבור, “הבתולה האחרונה" בוושינגטון, כפי שניסח זאת פקיד בכיר לשעבר בממשל ברק אובמה. אלא שהוא לא. מבקריו משמאל של טראמפ לא שוכחים לקומי את ימיו כראש האף־בי־איי. את חקירת המיילים של קלינטון, שאולי הכריעה את הבחירות. את המעקב אחרי אמריקאים ממוצא מוסלמי. אם קומי חשב שיוכל למחוק את עברו המפוקפק – בעיניהם – אם רק יאמר את האמת – שלו – על טראמפ, נדמה שטעה. במקום זאת, הוא הפך למפוקפק בעיני כולם. משמאל, מי שלא שכחו לו, מימין; מי שחושדים במניעיו הנוכחיים.
“הוא איש מוזר מאוד", סיכם זאת העיתון “אינדיפנדנט". והספר של קומי אכן עשוי לעורר רושם כזה. רק מזלו הטוב, הוא כותב, הציל אותו מחיבוק מוזר של הנשיא ביום ההשבעה. קומי לבש חליפה כחולה, וכך, לפחות להערכתו, הצליח להתמזג עם הווילון הכחול בחדר שבו נותר לבד עם טראמפ וכנראה להיעלם מעיניו. באופן מוזר, המשמעות שהוא מעניק לבגדיו תפסה מקום של כבוד בזירה הציבורית בשבוע שעבר. בראיון המרכזי לכבוד צאת ספרו, בתוכנית “20/20", סיפר כיצד בחר את העניבה למסיבת העיתונאים שסיימה את דרכו בממשל. בוושינגטון, הסביר למארחו בסבלנות קצת מנותקת, דמוקרטים נוהגים להסתובב עם עניבות כחולות, ורפובליקנים עם עניבות אדומות. על כן בחר בעניבה זהובה. שלא להיראות כמו חבר באחת “הכנופיות", כפי שכינה אותן.
זו לא הייתה הפעם היחידה בראיון שקומי התייחס לכנופיות. את הנשיא המשיל לבוס של המאפיה. “ולא שהוא מסתובב ושובר רגליים, או, אתה יודע, מנער בעלי חנויות מכולת", מיהר להבהיר. אלה לא המעשים של טראמפ שהם מעשים של מאפיה, זו התרבות שלו: “משלנו או משלהם", “נאמן או לא נאמן". קומי מכיר את התרבות הזאת מהימים שבהם היה תובע במחוז הדרומי של ניו יורק. הוא מתאר אותה קצת בספר, הוא משתמש בה כדי להבהיר מדוע השתדל להימנע מכל מגע עם הנשיא.
לחמוק מחיבוק
גם חיבוקים הם עניין שחוזר אצל קומי. בספרו הוא כותב על הרגע שבו קיבל חיבוק חם מלורטה לינץ', שרת המשפטים של ברק אובמה. זה היה כמה ימים לאחר שקומי הודיע שחקירת המיילים של קלינטון – שבעבר נדמה היה שנסגרה – נפתחה מחדש. כאמור, יש מי שסבורים עד היום, וגם יכולים לגבות את הסברה בגרפים ומספרים מסקרי הימים ההם, שזה היה הרגע שבו קלינטון הפסידה את הבחירות. קשה לדעת. כך או כך, קומי עמד תחת מתקפה ברוטלית של התקשורת, בעיקר משמאל, ולינץ', כפי שלחשה באוזנו, חשבה “שאתה צריך חיבוק". קומי גבוה מלינץ' בהרבה, כך שהוא מתאר את החיבוק הזה כמעט מוזר. “מטבעי אני לא מהמחבקים", הוא כותב. ובכל זאת, “כנראה שהיא צדקה". כנראה החיבוק היה נחוץ. ואגב, זה לא עוזר לה לצאת נקייה מהספר של קומי. הוא מבקר אותה על כך שביקשה ממנו לתאר את חקירת קלינטון כ"עניין" ולא כ"חקירה". הוא מרמז למעשים לא כשרים נוספים שלה, אך איננו מפרט. יש מסמכים “מסווגים" שקשורים אליה שעלולים להעלות “שאלות על עצמאותו של האף־בי־איי".
ספרו עמוס במחוות פיזיות מהסוג שמעיד על הכותב יותר מאשר על האנשים שנפגש איתם. בפגישתו הראשונה עם טראמפ התרשם עד כמה הנשיא של החיים דומה לנשיא של הטלוויזיה. “זה הפתיע אותי", כתב, כי רוב האנשים, מסביר קומי, נראים קצת אחרת על המרקע. “כשהנשיא הושיט לי את ידו הזכרתי לעצמי לבדוק את גודלה. היא הייתה קטנה משלי, אך לא באופן יוצא דופן", הוא כותב בספר. ואז ביום ההשבעה: “הנשיא תפס את ידי. אז הוא משך אותה קדימה ולמטה. הנה זה. הוא הולך על חיבוק לעיני המצלמות. הקשחתי את צד ימין של גופי... הוא לא הולך לקבל חיבוק אלא אם הוא הרבה יותר חזק ממה שנדמה. הוא לא. חמקתי מהחיבוק, אבל קיבלתי משהו במקומו. הנשיא התכופף קדימה ושם את פיו ליד אוזני הימנית. ‘אני מצפה לעבודה איתך', הוא אמר". בטלוויזיה זה נראה כמו נשיקה. כלומר, כל העולם ראה את טראמפ מנשק את האיש שהיו מי שהאמינו שהביא לבחירתו.
לספר של קומי, כך נדמה, יש שתי מטרות עיקריות: האחת, להסביר מחדש את התנהלותו בכמה פרשות שהסעירו את הציבור האמריקאי בשנים האחרונות – כולל פרשת המיילים, חקירת רוסיה, יחסיו עם הנשיא ופיטוריו המוקדמים. וכמו שמקובל בספרים כאלה, בדיעבד מסתבר שהכותב צדק. כלומר, קומי מתקשה למצוא משהו שעשה לא בסדר. הוא היה כמעט תמיד בסדר, מי שעמדו מולו היו בעייתיים.
המטרה השנייה היא כמובן ראשו של טראמפ. אכן, יש לא מעט אמריקאים, בעיקר ממתנגדיו של הנשיא, שמאמינים שקומי הביא לבחירתו. נדמה שאת המציאות הזאת קומי מנסה לגלגל לאחור. הוא הביא לבחירה? עכשיו ינסה להביא להדחה. או לפחות יקעקע מאוד את מעמדו של הנשיא לקראת המבחנים הבאים. יש כאן כמובן נקמה באיש שהדיח אותו, ולא באופן המכובד ביותר (למי שזיכרונו בוגד בו לנוכח שטף הביזיונות של טראמפ: ראש האף־בי־איי שמע בטלוויזיה שהקדנציה שלו הגיעה לסופה). יש כאן גם, אולי, ניסיון לכפרה: קומי לא מודה באשמה, אבל מכיר באפשרות שמעשיו – המוצדקים כשלעצמם – סייעו לטראמפ. מהתוצאה הזאת הוא לא מרוצה, כי טראמפ, כפי שהוא שב ומדגיש בכל הופעה, לא ראוי להיות נשיא.
“כל מה שידעתי זה מה שמדווח בתקשורת", הוא מספר על השעות שלאחר ההודעה על פיטוריו. אחרי התרוצצות ארוכה, הצליח לגלות ש"מישהו מהבית הלבן מנסה להעביר לי מכתב מהנשיא".
מעט הומור, מעט צניעות
אם מישהו קיווה אחרת, ספרו של קומי לא מספק את ההוכחה שעשויה להביא להרשעה של טראמפ בגלל קשרים אסורים עם הקרמלין. קומי אומנם משוכנע שהנשיא התנהל בצורה חשודה, ומתאר לא מעט רגעים שמהם עולה תחושת אי־נוחות – דוגמה אחת: טראמפ מסביר לקומי שכמו שלרוסים יש רוצחים גם לאמריקה יש רוצחים, ולמעשה מכשיר את התנהלותו הבריונית של ולדימיר פוטין בטענה שגם ידיה של וושינגטון אינן נקיות. ומצד שני, חדשות של ממש בזירה הרוסית, משהו שירעיד את כיסאו של הנשיא, אין בספר.
וגם אין הרבה שמרעיד את הלב. קרקס ההבלים של טראמפ כבר מוכר לעייפה, וקומי רק מוסיף עוד אנקדוטות, שטובעות בים, אוקיינוס, של אנקדוטות דומות מפיהם של מבקרים אחרים. הוא עצמו יוצא ניזוק מהאופן שבו כתב על עצמו. רק במעט הומור, רק במעט צניעות. “קומי הוא מסוג הכותבים שלא רק מצטטים את שייקספיר, אלא מצטטים את עצמם מצטטים את שייקספיר", כתב עליו קרלוס לוזדה בעיתון “וושינגטון פוסט". זה בוודאי לא מסוג התכונות שמחבבות כותבים על קוראיהם.
טראמפ הגיב על הספר בשורה של ציוצים טיפוסיים. אבל אין לו בהכרח סיבה להתרגש ממנו. התנהלותו של הנשיא, כותב קומי, “אולי לא מגיעה לכדי אי־חוקיות". לא בטוח שהתנהלותו של האף־בי־איי תזכה לכזה זיכוי: עוד קומי כותב, וכבר פרשה חדשה מסעירה את הבירה, המערבת את סגנו בהדלפת חומר חקירה מסווג לעיתונות ושקר תחת שבועה. אנדרו מקייב, שגם הוא פוטר על ידי אנשיו של טראמפ, וגם הוא התלונן על הטיה נגדו, זוכה לביקורת חריפה בדוח של מבקר משרד המשפטים. נראה ששיקר, נראה שחשף בכוונה חומרים מחקירת קלינטון – כדי לאפשר לה להתגונן, נראה שלמרות זאת לא נחקר, לא נעצר, לא טופל כפי שמטופלים מי שחשודים בפרשיות הנוגעות לטראמפ. עיתונות הימין מתלוננת על הטיה ועל צביעות. והבוץ מכסה גם את קומי.