הסרטונים שהגיעו בשבת בלילה מאזור העיר מחמרה (חורמשהר) שבמחוז אהוואז, בדרום־מערב איראן, היו חד־משמעיים: תושבי העיר מורדים במשטר האייתוללות האיראני. צמיגים בוערים נראו בלב העיר, ברקע קולות של אמבולנסים וירי מנשק אוטומטי. חמושים על אופנועים נראו מסתובבים ברחובות, ואזרחים הציתו משרדי ממשל. על פי תושבים מקומיים, הרגו משמרות המהפכה שנשלחו למקום תשעה תושבים ערבים סונים, בנוסף למספר גדול של פצועים. 
“הכיבוש הפרסי מדכא את תושבי אל־מחמרה”, דיווח אתמול העיתונאי המקומי מוחמד מג’יד אחואזי על כניסה אינטנסיבית של כוחות הביטחון האיראניים לעיר מחמרה. בדיווח נוסף נאמר כי התושבים זועמים מאוד על מסע הירי החי שהביא למספר רב של הרוגים, בלי לציין את המספר. 
שטחו של החבל הוא יותר מ־60 אלף קמ”ר, פי שלושה יותר משטחה של מדינת ישראל, מספר תושביו כחמישה מיליון, אך לא כולם ערבים. המשטר דאג לפזר את הערבים למחוזות אחרים במה שנתפס כטרנספר, וכיום מצביעים על כשני מיליון ערבים המתגוררים בחבל. הבעיה שלהם היא שהם לא רק ערבים, אלא גם סונים, בניגוד לרוב השיעי במדינה זו. 

עד 1925 נהנה האזור מאוטונומיה, אך מיד לאחר ההשתלטות של משטר השאה עליו, החלה איראניזציה של האזור תוך הפעלת מעשי דיכוי אכזריים, הנמשכים עד היום. דוחות של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מצביעים על דיכוי ממושך של הערבים באהוואז ומניעת לימודי השפה הערבית בבתי הספר שלהם. בנוסף, נאסר על הערבים לקיים כל פעילות פוליטית או תרבותית באופן שיקדם את קיומה כקבוצה אתנית. כמו כן, תושבים הקוראים לילדיהם בשמות ערביים נכלאים, ופעילים הקוראים לאוטונומיה של החבל נאסרים, לעתים עם כל בני המשפחה.

תחת זכוכית מגדלת
הפעם האחרונה שבה נדונה סוגיית אהוואז בליגה הערבית הייתה ב־1964. חיפוש באתרים ערביים מראה שרק בעתות התנגשות עולה סוגיית ערביי אהוואז לכותרות, במיוחד כאשר יש הרוגים. לאחר מכן, הם נשכחים.
המחוז נמצא קרוב לגבול עם עיראק, ומגיע דרומה עד מצרי הורמוז. כאמור, רוב התושבים הם ערבים סונים, וארגון הבריאות העולמי מצביע על המחוז כעל אחד האזורים המזוהמים בעולם בשל העשן שנפלט ממשאבות בתי הזיקוק באזור. חשיבותו האסטרטגית היא בכך שמדובר באזור עשיר בנפט ובגז; בכך שבמרכזו עובר נהר קארון, הנהר השופע ביותר במדינה; ובשל אדמותיו המישוריות, שהופכים אותו לאחד האזורים החשובים במדינה לגידולי קני סוכר ותירס.
עם זאת, השלטון האיראני בנה סכרים על שני הנהרות העיקריים בחבל, קארון ואלקרחה, כדי להעביר את המים לחבלים אחרים, בעיקר פרסיים – מה שהביא להתייבשות אדמות חקלאיות רבות בחבל הערבי והותיר אלפים ללא פרנסה מחקלאות. 
רק בסיוע האו”ם זוכים אותם אנשים, שהופכים לחסרי כל, לקורת גג עלובה. הדוחות של אמנסטי מצביעים על אבטלה גואה, מערכת חינוך ירודה עם אחוז אנאלפביתים גבוה ותת־תזונה שממנה סובלים 80% מהילדים. גם התשתיות ברחובות הערים ירודות, ובחלק מהאזורים אין חיבור לחשמל או למערכת הביוב. בין היתר, מחאתם של התושבים בסוף השבוע הייתה על הקצאת מכסות מים מצומצמות באזור. 
בינתיים, בקרב האוכלוסייה הערבית פועלים כמה ארגונים מחתרתיים, ובראשם “המועצה הפטריוטית האהוואזית” ו”התנועה הערבית לשחרור אהוואז”, שמטרתם לשחרר את החבל מהכיבוש האיראני. כוחות הביטחון של איראן ממשיכים לשים את המיעוט הערבי בחבל זה תחת זכוכית מגדלת, עשרות מהמפגינים נתלים תחת שם הכינוי “פעילות טרור”, ומי שעובר להיות סוני – גם הוא מוצא להורג או פשוט נעלם. הבכיר בהם היה איש הדת באקר אל־נעאמי, שנעלם לפני שנתיים.
בינתיים, המערב שותק, מדינות ערב שותקות והמיעוטים – כולל המיעוט הערבי, הכורדי והבלוצ’י - סובלים מדיכוי רב באיראן. 
 
סקירת עיתונות // מהפכת 30 ביוני 
מסתכלים לאחור 
 
העיתונים הערביים סקרו בהרחבה את ההפיכה הצבאית ב־30 ביוני 2013, שבמהלכה הדיח הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי, שהיה שר הביטחון, את הנשיא מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, הנבחר היחיד בהיסטוריה של מצרים בדרך דמוקרטית. כל העיתונים המצריים המזוהים עם הממשלה העלו על נס את מהפכת 30 ביוני, עם תמונה בעמודים הראשיים של א־סיסי.
בעיתון “אל־מסרי אל־יום” כתב חמדי ריזק תחת הכותרת “מהפכת האנשים הטובים”, כי “30 ביוני לא היה חלום של איש בליל קיץ מואר, אלא תוצאה של מאבק לאומי קשה, דמעות של גברים שלא ישנו בלילות בשל דאגתם לגורל המולדת”.
כמעט באותה נימה כתב “אל־אהראם” המצרי במאמר מערכת כי “הצלת ההיסטוריה, התרבות העתיקה והתפקיד המרכזי של מצרים במזרח התיכון היא הכותרת של מהפכת 30 ביוני, ואיש אינו יכול להעלות בדעתו מה היה קורה אם קבוצת הטרור הייתה שולטת עד היום במדינה. המסר שמעבירה המהפכה להיסטוריה הוא שכל מה שהתרחש הוא בשל אומץ של המנהיג וההיענות המהירה מצד העם המצרי, שהבין את המצוקה שאליה נכנסה המדינה”. 
גם עימאד א־דין חוסין כתב בעיתון “א־שורוק” (“הזריחה”) המצרי כי “מהפכת 30 ביוני הצילה את מצרים מהאפשרות שתהפוך למדינה חשוכה. המסר החשוב הוא שהממשלה צריכה להרגיש את דופק האנשים ולא להתייחס אליהם בזלזול או באלימות. זה גם מה שדחף את המיליונים לצאת נגד חוסני מובארק”.
האני סאלם מסהור כתב בעיתון “אל־ערב” הלונדוני, כי “30 ביוני 2013 הוא יום ערבי גדול, ולא רק מצרי. העמדה של סעודיה והאמירויות היא להגן על הבית הערבי, שלא היה מתקיים בלי מצרים. נכון שהעולם הערבי סובל ממשברים מתמשכים בעשורים האחרונים, אך הדבר לא היה מונע הגנה על הבית הערבי, כאשר האח המצרי מצא עזר לצדו”. במקביל, כתב העיתון “אל־קודס אל־ערבי” הלונדוני כי לאחר חמש שנים “הנשיא א־סיסי נפטר מיריביו וגם מתומכיו”. העיתון ציין כי “ההנהגה הורחקה, נכלאה או סובלת מעיוות תקשורתי, ואילו המפלגות הפכו להיות תחת מצור”.
“א־שארק אל־אווסט” ("המזרח התיכון") הסעודי כתב כי “האחים המוסלמים במצרים נותרו ללא ניבים, מאחורי סורגים, לאחר שהתייבשו מקורות המימון שלהם, והזרוע המזוינת שלהם הושמדה”. 
העיתון “אל־ג’רידה” הכווייתי סיפר את הסיפור של מצרים כיום בכותרת “מצרים ב־30 ביוני: מצב חירום ויוקר מחיה”. חסן חאפז כתב על המצב הביטחוני והכלכלי והוסיף כי “משרד הפנים הכריז על מצב חירום כדי לאבטח את המוסדות ואת הכבישים האסטרטגיים במהלך חגיגת המצרים ביום המהפכה. החגיגות מגיעות עם התייקרות חסרת תקדים בשל החלטות הממשלה להעלות את מחירי הדלק, החשמל והמים”.