נוהרים לקלפיות: מספר המועמדים המוסלמים למשרות ציבוריות בארה"ב נוסק

אליסון נשבע אמונים כשידו על ספר קוראן. ספר מיוחד, שהושאל לו על ידי ספריית הקונגרס - ספר הקוראן של נשיאה השלישי של ארצות הברית, תומאס ג׳פרסון. מולו התמודד יהודי, אלן פיין שמו. רוב היהודים של מינסוטה תמכו דווקא באליסון הדמוקרטי. כן, למרות שכבר אז עלו טענות שהיהודים אינם בדיוק לטעמו ולמרות שכבר אז עלו חשדות שעמדותיו בנושא הישראלי בעיתיות. הן נדחו על ידי רוב היהודים שהצביעו לו, אבל לא נעלמו. 
 

כאשר הציג לפני שנתיים את מועמדותו לתפקיד בכיר במפלגה, נשלפו דברים שאמר על מדיניות החוץ האמריקאית ש״נשלטת״ על ידי ״מדינה בת שבעה מיליון תושבים״. הוא התכוון, כמובן, אלינו. המיליארדר חיים סבן, מגדולי התורמים של המפלגה הדמוקרטית, כינה את אליסון אנטישמי ואנטי־ישראלי. הליגה נגד השמצה, ארגון שנטייתו הפוליטית שמאלית במובהק, קבע שדבריו של אליסון צריכים לפסול אותו ממועמדות לתפקיד. 
 

קצת יותר מעשור אחרי אליסון, הגבר המוסלמי הראשון, אמריקה תבחר – אולי – גם אישה מוסלמית ראשונה לקונגרס. רשידה טליב מבקשת את קולות הבוחרים בעיר דטרויט. היא בתה של פלסטינית, ממשפחה של 14 אחים ואחיות. לפני עשר שנים עשתה היסטוריה כאשר הייתה המוסלמית הראשונה בבית מחוקקים מדינתי – של מישיגן. בעוד כמה חודשים אולי תעלה כיתה. 
 

ולא, אל תצפו ממנה להצטרף למוחאי הכפיים הרועשים כאשר בנימין נתניהו יופיע, אם יופיע, בקונגרס. את עמדותיה בנוגע לזירה הישראלית־פלסטינית ניסחה כך: ״אני רואה הכל דרך משקפיים של זכויות אדם״. ומצד שני, לא צריך להניח שזה יהיה הנושא המרכזי על סדר היום שלה. מטרתה לייצג בוחרים שמתעניינים יותר בתעסוקה, בדיור, בחינוך, באיכות סביבה, וקצת פחות במזרח התיכון ובנפתוליו. 
 

טליב היא אחת ממה שתויג לאחרונה כגל של מועמדים מוסלמים לקונגרס. בעוד שלושה חודשים וקצת יבואו בחירות. הן הזדמנות למפלגה הדמוקרטית להכות ברפובליקנים של דונלד טראמפ, ולהוכיח שאמריקה איננה מאושרת ממה שהיא רואה בשנתיים האחרונות. העיתון "וושינגטון פוסט" מנה יותר מ־90 מועמדים מוסלמים שיתמודדו על משרות ציבוריות בנובמבר הקרוב. הם מועמדים למשרות קטנות וגדולות בבתי מחוקקים מדינתיים וארציים וכמובן, רובם לא ינצחו. זה טבעם של מרוצים פוליטיים. אבל הם מעידים על שני שינויים: האחד, נכונות גוברת של מוסלמים להיכנס לזירה הפוליטית בלי חשש, ומתוך הנחה שביכולתם לנצח. השני, תחושה שישנה נכונות גוברת של אמריקאים בצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית לבחור מוסלמים למשרות ציבוריות.

 
 

המוסלמים הם מיעוט קטן באמריקה. קצת יותר משלושה מיליון בוחרים, וגם הם לא עשויים מקשה אחת. יש בהם מלזים והודים, ירדנים ולבנונים, פלסטינים ומצרים. אוכלוסייתם גדלה. היא גדלה כתוצאה מהגירה מבחוץ – הגירה שהנשיא טראמפ לא מעוניין בה, כפי שהוכיח בהטלת מגבלות על כניסה מכמה וכמה מדינות שכולן מוסלמיות. היא גדלה גם כתוצאה מילודה והתאסלמות. בקהילות של שחורים באמריקה, האסלאם נעשה לאופציה שיש לה כוח משיכה. תחזית של מכון הסקרים "פיו" זיהתה לפני כמה חודשים שאם המגמות הנוכחיות יימשכו, בעוד 30 שנה יהיו יותר מוסלמים באמריקה מאשר יהודים. שיעור היהודים יירד, שיעור המוסלמים יעלה. 
 

אבל גם כשיעלה, הוא לא יהיה גבוה - 2%־3%. כמה מנדטים זה שווה בקונגרס, זה כבר עניין אחר. היהודים, 2% מהאוכלוסייה העפילו לפני כמה שנים עד כדי 10% מהקונגרס. המוסלמים סופרים כרגע שני נציגים בני דתם. אליסון הוא הראשון, אנדרה קרסון הוא השני. 
 

קרסון, מחוקק שחור מהמחוז השביעי של אינדיאנה, נבחר להחליף את סבתו, מחוקקת שמתה מסרטן. הוא לא נולד מוסלמי. ההחלטה להמיר את דתו הבשילה לאחר שקרא משיריו של משורר סופי, ואת הביוגרפיה של אחד המוסלמים השחורים הנודעים בתולדות אמריקה, מלקולם אקס. אגב, זה ספר שנבחר על ידי המגזין "טיים" לאחד מעשרת ספרי העיון המשפיעים ביותר בתולדות אמריקה, כך שקרסון לא היה היחיד שספג ממנו השראה.
 

במישיגן, היכן שטליב רצה לקונגרס והיכן שישנה קהילה מוסלמית גדולה יחסית, נמנו 13 מועמדים מוסלמים. אחד מהם, עבדול אל־סעיד, מקווה להיות המושל המוסלמי הראשון בתולדות אמריקה. לדבריו, הבחירה במוסלמי בן 33 תהיה ״משהו מתוק״ למי שסולדים מעידן טראמפ ונציגיו. אל סעיד ורבים מהמועמדים המוסלמים האחרים מקווים לרכוב על הסנטימנט הזה. כלומר, הם מקווים שהמוסלמיות לא רק שלא תחבל בסיכוייהם להיבחר, אלא תועיל להם. 
 

אומנם גם כיום יש לאסלאם דימוי בעייתי בקרב בוחרים רבים, ואומנם גם כיום יש אמריקאים רבים שיהססו לפני שיכניסו מוסלמי לוועד בית הספר או יצביעו עבורו לקונגרס, ומצד שני הדימוי הזה איננו זהה לרוחב החזית הפוליטית. המוסלמים אינם אהודים בעיקר בקרב רפובליקנים – ונהנים מדימוי חיובי הרבה יותר (אבל לא ממש חיובי, אלא ניטרלי) בקרב מצביעים דמוקרטים. 
 

אם כך, איך המוסלמיות תועיל? היא תועיל אם תיתפס על ידי מצביעים דמוקרטים כועסים, נרגנים, כצעד הפוליטי האולטימטיבי נגד טראמפ ותומכיו. והיא יכולה כמובן גם להזיק. אם מועמדים מוסלמים בצד הדמוקרטי יביאו להתעוררות פוליטית בצד הרפובליקני ולנהירה של בוחרים ימנים לקלפיות. כבר אפשר לראות את הקלף הזה נשלף בשני צדי המתרס הפוליטי – כאשר ישראל והיהודים משחקים תפקיד בכל מהלך. כך במינסוטה, היכן שמועמדת מוסלמית נוספת ממוצא סומלי מכנה את ישראל ״משטר האפרטהייד הישראלי״. אילהן עומר, זה שמה, כבר צייצה בעבר דברים כמו ״ישראל הפנטה את העולם, צריך לקוות שאללה יעיר את האנשים ויעזור להם לראות את מעשיה המרושעים״. 

 
 

אי אפשר לנתק את כל זה מהמגמות האחרות הסוחפות את המפלגה הדמוקרטית הרחק שמאלה. כפי שטראמפ היה תגובת נגד לימי אובמה, כך נראית המפלגה הדמוקרטית יותר ויותר כתגובת נגד לטראמפ. ימי המרכז־שמאל של הילארי קלינטון חלפו – שהרי הפסידה בבחירות. ימי השמאל־שמאל של ברני סנדרס ויורשיו הם הימים האלה. ואם הדמוקרטים גם יצליחו לנצח בבחירות לקונגרס, מה שהסקרים חוזים בסבירות גוברת, תתחזק עוד יותר הטענה שעתידה של המפלגה איננו בהתמרכזות, אלא בחידוד המסר הפוליטי. זה מסר שמגדיל את סיכוייהם של מועמדים שפעם נראו כבלתי בחירים, כולל מוסלמים. כולל מוסלמים שמבקרים בחריפות את ישראל בנימה שהיא לעתים על גבול ולעתים מעבר לגבול האנטישמיות. 
 

כמובן, ככל שירבו מועמדים כאלה – קרי, מוסלמים שתודעתם נוטה נגד ישראל והיהודים התומכים בה – כך תתחדד הדילמה של יהודים אמריקאים התומכים במפלגה הדמוקרטית. אותם יהודים שתמכו באליסון וחלקם אולי חושבים בדיעבד שטעו (יש הרבה שלא חושבים כך: אליסון זוכה לתמיכה של השדולה היהודית השמאלית ג׳יי סטריט). 
 

כל זה מלמד על פרדוקס מעניין הנוגע לזירה הפוליטית האמריקאית. מצד אחד, ככל שחולפות השנים, נדמה שהזירה הזאת סובלנית מבעבר לבני כל הגזעים והדתות. וגם נטיית המפלגות והבוחרים היא להתרחק מהדבקת תוויות הנוגעות במובהק לגזע או לדת של מועמד. כבר היו מועמדים יהודים לנשיאות – אף אחד לא עשה מזה עניין. אובמה כבר נבחר – והיה עניין בשאלה האם הוא מוסלמי בסתר, אבל עובדה שרוב הבוחרים ראו בעניין הזה שטות. ויש נבחרים היספאנים ושחורים, הודים וסינים, יש מורמונים (כולל מועמדים לנשיאות), יש קתולים (כבר היה נשיא אחד), יש מי שנולדו ונשארו בדתם, יש מי שנולדו והמירו את דתם (ג׳ון מקיין), יש מי שעשו את דתם עניין מרכזי בתודעתם (ג׳ורג׳ בוש, ג׳ימי קרטר), ויש מי שהשתדלו לא לעשות ממנה עניין (קלינטון, אובמה). 
 

במילים אחרות: הזירה האמריקאית מנטרלת עם הזמן את שאלת דתו של המועמד, הופכת אותה לפחות רלוונטית או לא רלוונטית. וזה בוודאי מה שרוב המוסלמים באמריקה היו רוצים שיקרה: שהמוסלמיות לא תהיה עניין, שלא יעשו ממנה עניין. הם היו רוצים שהמוסלמיות של קית׳ אליסון תהיה לא־עניין כפי שהייתה היהודיות של ג׳ו ליברמן, כאשר היה מועמד לסגן נשיא. 
 

ומצד שני, יכול להיות שדווקא עכשיו כדאי לעשות מזה עניין. שדווקא עכשיו, בעידן המשונה של טראמפ כדאי שהבוחרים יזכרו שהמועמדת היא מוסלמית. כדאי שידעו שדווקא היא תעצבן את טראמפ הרבה יותר. שדווקא היא תהיה אצבע בעין של בוחריו. שדווקא היא תבטא את סלידת הדמוקרטים ממה שמתחולל באמריקה. 
 

זה בדיוק הפרדוקס: מצד אחד, אל תעשו עניין מזה שהמועמד מוסלמי, הדת לא רלוונטית. מצד שני, אל תשכחו שהוא מוסלמי ושבחירתו היא סוג של מחאה. את הפרדוקס הזה המפלגה הדמוקרטית מנסה להכיל ולנצל. את הפרדוקס הזה תנסה המפלגה הרפובליקנית לקעקע ולנגח. מה שיוביל כמובן לנהירה מוגברת של הקול המוסלמי למפלגה אחת. מה שיוביל כמובן לטון אנטי־מוסלמי גובר במפלגה האחרת.