שש שעות לפני גמר המונדיאל נשטפה זאגרב בגשם. מה שהחל כזרזיף קל שלא פגם במצב הרוח הפך במהרה לגשם–גשם, כזה שהופך את ההתקהלות ברחוב ללא נעימה, ושהזכיר לנו עד כמה מזג האוויר האירופי יכול להיות הפכפך. איך הגיבו הקרואטים, אתם שואלים, בדיוק ברגע שגרמי השמיים איימו לשבש את יום חגם? ובכן, בדיוק כפי שהגיבה הנבחרת שלהם לאורך שלושת משחקי ההכרעה שבהם נקלעה להארכה - ועמדה בה. הם שרו חזק יותר, פוצצו יותר נפצים, קנו יותר מזכרות, הציתו אבוקות. בכיסויי ניילון מאולתרים על הראש, במטריות או חשופים לאיתני הטבע, דבר לא עצר בעדם. ואחרי שגם הגשם הבין עם מי יש לו עסק, הוא פינה את מקומו לשמש חמימה שהעלתה אדים מהשלוליות ושיוותה לרגע לעיר האירופית הזאת אקלים של ארץ טרופית יפה, בדיוק כמו המדינה הקודמת שאירחה את המונדיאל.
רק שאם קיווה מישהו שהכינוי “ברזיל של אירופה" שהקרואטים אימצו לעצמם ידבק גם בחבורת השחקנים שעל הדשא, מיהרה המציאות לצנן את התלהבותו. אז אחרי גול אחד מבטיח, ואחריו עוד אחד שהחזיר את התקווה שאולי מעט אבדה בתחילת המחצית השנייה, קרואטיה הפסידה בסוף לצרפת, אלופת העולם החדשה. כרוניקה של הפסד ידוע מראש? מומחי הכדורגל יאמרו שכן, אבל אנחנו קצת נאיביים ורומנטיקנים, ובהתחשב בהפתעות של המונדיאל האחרון ובנחישותה של הנבחרת הקרואטית, קיווינו בשביל המארחים שלנו שהכל עדיין פתוח.
קרואטיה היא מדינה חולת ספורט עם שחקנים שגדלו בצל המלחמה. עבורם כדורגל היה הדרך להימלט מגורל של פליטים עניים. על לוקה מודריץ' כבר אמרו כי שלוש הארכות קטנות על מי ששרפו את ביתו. וכך שלטה קרואטיה בפתיחת המשחק כנגד כל ההערכות כי שחקניה ייפלו מהרגליים.
הספירה לאחור
יומיים לפני כן אנחנו נוחתים בזאגרב. ברוב מדינות העולם זהו השלב שבו המונדיאל קורס אל תוך עצמו: מרתון של שידורים חיים מפנה את מקומו למשחקים ספורדיים שקהל חובבי הכדורגל נתלה בהם כדי להשאיר בחיים את ההתלהבות שאפפה אותו בחודש האחרון. ללא הצלחה.
טסנו לזאגרב דרך מינכן. אם הייתם אוהדי נבחרת גרמניה, היינו יכולים להביא לכם את הקולקציה האחרונה של הנאציונל–מאנשאפט בהנחה גדולה, אחרי שהמונדיאל שלהם הסתיים עוד בשלב הבתים.
בעוד ברחבי העולם הספיקו מזמן לקפל את הדגלים עד לעונג הבא, בזאגרב המשיכו לספור לאחור. המונדיאל היה נוכח פה בכל פינה: בכיסויי המראות של כלי הרכב ובדגלים הקטנים, סטייל יום העצמאות שלנו, שמוצמדים לחלונותיהם; בדגלים המעטרים את החנויות; בדוכני המזכרות שקורסים תחת הביקוש של המקומיים ושל התיירים שנקלעו במכוון או במקרה לפסטיבל ורצו לקחת בו חלק.
אפילו הכלבים המקומיים מסתובבים בחולצות של מודריץ' ובעניבות עם סמל הנבחרת. אבל המונדיאל נוכח בעיקר בלבבות הקרואטים, שמאמינים שלא רק הגביע העולמי בהישג יד אלא בעיקר תשומת הלב העולמית, שלה הם מייחלים כל כך. הם לא עומדים כעניים בפתח או מכשכשים בזנב כדי שידה של מערב אירופה תישלח ללטף את בטנם. הם מבחינתם רק תובעים את ההכרה שמגיעה להם בדין.
בעודנו כאן קיבלנו לא רק הודעות טקסט מלאות קנאה מהחברים בישראל. היו גם כמה שצקצקו בצדקנות, כאילו במו ידינו הענקנו הכשר למשטר האוסטשי ששלט כאן בתקופת המלחמה ההיא ושהמילה “שיתוף פעולה" קטנה על מעשיו בשירות ובשורות הגרמנים. ההודעות הגיעו בעיקר אחרי שרכשנו לעצמנו חולצות של הנבחרת והחלטנו להיטמע בהמון המקומי ולקחת חלק פעיל בחגיגה.
אז רק כדי להוריד את הנושא מסדר היום שמטריד את החברים בארץ, נאמר שהתשובה שלנו נחלקת לשני היבטים: עקרוני ופרקטי. העקרוני הוא שלפחות לדעתנו, לא פוקדים עוון אבות על בנים. במילים אחרות: לקרואטים החביבים שפגשנו בסוף השבוע האחרון אין שום חלק באשמה קולקטיבית כלשהי. כל מי שטוען אחרת משחק לידי האנטישמים הקלאסיים שטוענים שיש לנו חלק בהסגרת ישו לרומאים, וכן הלאה.
החלק השני הוא כאמור פרקטי: המורשת היהודית–גלותית שלנו היא ברובה כוס מרורים אחת גדולה, ואם נתחיל בדה–לגיטימציה לכל מקום שבו עונו ונרצחו אבותינו, יתקיים בנו החזון של “עם לבדד ישכון". מי שמתפנן על הבידוד הזה, וולקאם, אבל אנא יזוז הצדה, אנחנו רוצים עכשיו להתחבק עם קרואטים בגולים.
מה שכן, לפני שהטוקבקיסטים עומדים לבצע בנו לינץ' אכזרי, רק נאמר כי מצאנו שהלאומנות שאפפה את הגמר ראויה לגנאי: קרואטיה, כמו הונגריה, אוקראינה, ליטא, הונגריה ומדינות אחרות, לא נדרשה מעולם לחשבון הנפש שלו נתבעה גרמניה למשל. משום כך הן מטפחות ימין בעייתי ונטול רגשות אשם כלפי מעשי העבר הנבזיים. אז עכשיו, אחרי שליבנו את הנושא, אפשר לחזור לכדורגל, בבקשה?
אצבע בעין
אם ללכת על גשר מהתחום הפוליטי לספורטיבי ולרדת ממנו לרחובות זאגרב שלבשו חג, ופרפרי בטן שאי אפשר היה לפספס אצל המקומיים, הרי שהגמר הזה היה לחלוטין בין השכונה לאקדמיה. קודם כל ברמה המקצועית: הכוכבים הצרפתים גדלו, כמעט כולם, באקדמיות המטופחות והמטפחות שהקימה ארצם. הם משחקים בקבוצות הכי גדולות בעולם ומרוויחים הון תועפות. אצל הקרואטים גם הכוכבים שהגיעו רחוק גדלו בשכונה. על פוגבה ואמבפה שמענו לראשונה עוד כשהיו נערים צעירים. מודריץ', הקפטן הקרואטי הצנום, היה רועה צאן ופליט במדינתו.
אבל בכך לא נגמר הדימוי הזה: צרפת שניצחה בגמר היא צרפת הליברלית, המכילה, מדינת כל מהגריה, שמיוצגת במונדיאל הזה בעיקר בידי מהגרים ובני מהגרים. יש בה רוב של שחקנים שחורים, לרבות שני הכוכבים הכי גדולים ויקרים שלה: פוגבה ואמבפה.
בצרפת ייחלו רבים לניצחון לא רק בשם הכדורגל אלא גם בשם הרב–תרבותיות, מושג שבימינו הפך כמעט למילת גנאי. אם הזכייה הקודמת של צרפת במונדיאל, בזכות זינדין זידאן, סמל ההגירה, נחגגה אז בצמד המילים “צרפת אחת", הרי שיש מי שקיוו שהזכייה הפעם תאחה את הקרעים שנפערו בחברה הרב–תרבותית שביקשו הצרפתים לייסד. אשרי המאמינים.
קרואטיה מייצגת את ההפך הגמור: הלאומנות, הדתיות, ההסתגרות מפני מהגרים. כמו חגורת החלודה של ארצות הברית שבחרה בטראמפ כדי לתקוע אצבע בעין של כל מי שבשם מילים יפות הפך אותה למובטלת. כמו בדרום תל אביב, שם מביטים התושבים בעיניים כלות במהגרים שנתמכים אוטומטית, בשם אותן מילים יפות ממש, בידי אנשים שלא ראו מהגר מימיהם, אלא רק כאשר הוא מנקה להם את הבית. טועה מי שחושב שהם שונאים את “האחר" - הם שונאים את מי שמעלה את “האחר" על ראש שמחתו, ועל חשבונם.
קרואטיה הפכה לנבחרת החביבה על כל מי שמבקש, לפיכך, לתקוע אצבע בעין אליטיסטית. היא הייתה אהודה על כל מי שרואה באקדמיה, גם אקדמיה לכדורגל, בבחינת אליטה מתנשאת. אבל בניגוד למה שקורה בקלפיות המדגם ברחבי העולם, על הדשא ניצחה האקדמיה הספורטיבית והאינטלקטואלית של צרפת את השכונה המוכשרת של קרואטיה.
אגב לאומיות וכדורגל, מוכרחים לדלג לרגע שוב לצד הפוליטי של הסיפור: המונדיאל הזה שטף את הקרואטים בגל של לאומיות, יש שיאמרו גם לאומנות. אומנם הנשיאה המקסימה שלהם הפיצה בלונד זוהר על כל יושבי יציע הכבוד במונדיאל וקנתה את לב הציבור כשטסה לשם כאחד האדם, במחלקת התיירים, בניגוד לאיזה זוג אופנתי מהלבנט, אבל בזאגרב עצמה נראו תהלוכות הצדעה ללאומיות הקרואטית של מחצית המאה ה–19, ימי אביב העמים האירופי: פה מצעד כמו–צבאי קטן ברוח הימים ההם, שם חתן וכלה - הוא בחרב שלופה והיא בזר פרחים לראשה. לא היה בזה שום דבר עם ניחוח שנאת זרים, לא כל שכן ניאו–נאצי או אנטישמי חלילה, אבל עלינו להודות שזה היה מפעים ומטריד באותה המידה ממש.
בלי טובות
הקרואטים בזאגרב הם אנשים שמחים. אומנם הכלכלה כאן קצת מקרטעת ואחוזי האבטלה בקרב הצעירים גורמים לרבים מהם להגר למדינות אחרות באירופה, אבל בכיכר המרכזית וברחובות המטופחים של העיר הכמעט–יפה הזאת ניכר בעיקר שפע: אין פה כמעט הומלסים, למעט פה ושם מקבצי נדבות שעוברים בין הברים המלאים כמעט עד אפס מקום; הרחובות נקיים בסגנון שקרוב הרבה יותר לגרמניה או שווייץ מאשר למדינות הבלקן ומזרח אירופה; האנשים - עד כמה שניתן להסיק ממערכת יחסים בת שלושה ימים - בסך הכל שמחים ורגועים. וגם אם הפרנסה אינה מצויה בשפע, הרי שכל עוד יש בכיס מספיק כדי לשתות בירה או יין מקומיים ולאכול מהמטבח החצי איטלקי חצי בלקני שלהם, הם מחייכים.
אפרופו חיוך, החיוך לזרים הוא אדיב עד מאוד, אבל לא חביב ומתרפק. במילים אחרות: הם מכבדים את העובדה שבאנו להקל את פרנסתם ולבקר בעיר, אבל לא במידה שיזמינו אותנו להצטרף לשולחן, לתהות מאיזו מדינה הגענו ולגרור אותנו לשיחה. לא רק מפני שהאנגלית שלהם פונקציונלית, אלא בעיקר מפני שהם קצת מסוגרים. החום הבלקני נסוך בהם במידה שהופכת אותם למארחים טובים, אבל לא כאלה שימהרו להתחבק איתך, לברר כמה ילדים השארת בבית או לבקש שתישאר בקשר. זה לא מרוע, אנחנו מניחים, אלא בעיקר מסוג של גאווה לאומית: אנחנו שווים הרבה יותר מכפי שנראה לכם - ואם עוד לא הבנתם את זה, חכו עוד כמה שנים, זאגרב היא ללא ספק הדבר הבא.
השירות במסעדות, למשל, הוא קורקטי: אף אחד לא ידחק בך להזמין עוד משהו, ואף אחד לא יראה לך שהוא אסיר תודה על שאתה, התייר המערבי, בחרת להעתיר עליו את ממונך. זה לא שהם אדישים לכסף, הם פשוט גאים מדי מכדי להודות שהם זקוקים לו.
אם חושב מישהו שהנחישות הקרואטית הזאת שחלחלה כל כך יפה אל הדשא ברוסיה היא סרת טעם, הוא טועה: לעיניים הישראליות שלנו יש בה דווקא משהו כובש, משהו שהיה לנו, הישראלים, עד לפני 30–40 שנה וקצת אבד לנו בריצה המטורפת שלנו אחרי ערכי המערב. ההתגייסות הזאת שהביאה את הקרואטים לא רק עד לגמר המונדיאל אלא גם לארח את הגמר הזה בכל כיכר, מבלי שבדל סיגריה מיותר ייראה ברחוב, היא אולי החלום הישראלי האבוד.
בכלל, הסיבה למסיבה וההתלהבות הנוגעת ללב של הקרואטים הזכירו לנו במידה רבה את עצמנו, המדינה הקטנה שמבקשת להפוך לחגיגה עצומה כל דבר שאפשר להתגאות בו. לא פעם במהלך סוף השבוע תהינו בקנאה קלה (עזה) כיצד היו נראות חגיגות בישראל לו הנבחרת כחול–לבן שלנו הייתה עולה לשלב המוקדמות. בינתיים, נראה שאפשר רק להמשיך לפנטז.
המתח הקרואטי לקראת הגמר נבנה בהדרגה: אם ביום הראשון הם קיבלו את פנינו בעייפות חיננית של מי שהתקשו להירדם אחרי הניצחון על האנגלים בחצי הגמר יומיים קודם לכן, הרי שמהר מאוד התחלפה העייפות בדריכות (גם היא הייתה די חיננית) של מי שלא מסוגלים לישון היטב לפני הגמר.
על המסכים בבתי הקפה ובברים ריצד בעיקר משחק חצי הגמר בווימבלדון בין נדאל לג'וקוביץ' הסרבי, כמעין חימום מסכים לשידור האמיתי. כדי להעביר את הזמן הם שתו בירה אחרי בירה, הדליקו סיגריה בסיגריה (נדמה שעם כל הזיקה המפורסמת שלהם לספורט, אין כאן כמעט מי שלא מעשן בחלל הציבורי). במשך 24 השעות האחרונות לפני הגמר קנו מוצרים כמו דגלים, צעיפים, חולצות וזמבורות קולניות כדי להעביר את הזמן. האמת היא שגם אנחנו נסחפנו: חולצות, כובע ובעיקר הלך רוח שהגיע קצת אדיש ונגמר באהדה יוקדת לקרואטים עם רצון לקפוץ יחד איתם למזרקה אחרי הנפת הגביע.
כך הלך לו המתח ונבנה, הלך וגבר עד שכמעט היה ניתן לחתוך את האוויר הלח בסכין, עת הצטברו ברחובות ההמונים: כארבעה מיליון תושבים יש בקרואטיה, כמעט רבע מהם בזאגרב וסביבתה, אבל במהלך סוף השבוע של הגמר הגדול זה נראה הרבה יותר: כאילו כל הקרואטים כאיש אחד עלו לעיר הבירה שלהם לכבוד המשחק. בכל זאת, הנבחרת הזאת מחקה מספרי ההיסטוריה את הנבחרת העצומה של 1998 שהגיעה עד לחצי הגמר בצרפת. כן, שוב אותה צרפת. 20 שנה אחרי שסיימו במקום השלישי בגמר גביע העולם, יש להם הזדמנות להחזיר לצרפתים על הכמעט ההוא הבלתי נשכח בחצי הגמר. פה ושם אנחנו מאתרים ברחובות מבוגרים עם חולצות נבחרת 98' שמסתובבים איתן בגאון כאומרים לצעירים הנלהבים: תנו כבוד ואל תשכחו מי היווה את ההשראה לנבחרת הנוכחית.
ואז, כשהכל ספרו לאחור את השניות האחרונות, הגיע הגשם. למשך שעה קלה אפילו הקרואטים הנחושים התבלבלו ומצאו מסתור מפניו, אבל מהר מאוד הם הבינו שהם מוכרחים לבחור - ויצאו לרחובות כאילו כלום: שרים, רוקדים, מניפים דגלים ועטורים באביזר העידוד הכי חינני שראינו אי־פעם: כובעי ים. כן, אתם שומעים נכון: נבחרת קרואטיה היא מעצמה בכדורמים הרבה יותר משהיא מעצמה בכדורגל, וחלק גדול מההמון עטה על ראשו כובעי כדורמים, כובעי שחייה עם מגיני אוזניים מפלסטיק. אולי כדי להעצים את הגאווה הלאומית, אולי כדי להתנחם במקרה של הפסד בהישג לאומי בלתי מבוטל.
צפוף פה
אחד מאיתנו הוא בוגר מעמדים גדולים בספורט העולמי: יש לו ברזומה משחקי אליפות שונים, מונדיאל, אולימפיאדה ולפחות ארבעה גמרים של ליגת האלופות. ועדיין, כדבר הזה הוא לא ראה מעולם: מלבד קשישים מופלגים וחולים סיעודיים, נדמה שלא נותר קרואטי אחד בבית. הפארקים מלאים, התנועה שבתה כליל, המסעדות והברים מפוצצים, בכיכר העיר לא תוכלו להפיל סיכה על הרצפה.
כל מסך קטן הפך למוקד משיכה גדול. גם מי שלא שקוע במהלכים השונים נשאב לחוויה בענק: כולם עם דגלים, חולצות, כובעים, צעיפים - ורובם משלבים את כולם ביחד. אף אחד משנינו לא היה עוד בחיים כאשר נצמד עם ישראל למקלטי הרדיו באותה הצבעה מפורסמת על תוכנית החלוקה, אבל עכשיו ברור לנו איך מרגישה מדינה שלמה שעצרה את מהלך חייה למשך שעתיים שבהן הייתה לאחת. אבל לנו רק ברור שכל המתח הזה לא נגמר בריקודי הורה ברחובות.
לא נכביד עליכם בפרשנויות כדורגל מיותרות. אם אינכם חובבי כדורגל, מן הסתם תעדיפו לוותר עליהן. ואם אתם שייכים למי שהיו דבוקים למסכים לאורך החודש האחרון, מן הסתם ספגתם יותר מדי מהן. ובכל זאת, משהו שקשור לרוח המונדיאל הזה: לטעמנו המשחק הזה הוכרע במחצית הראשונה, והוא הוכרע משני שערים צרפתיים ששיקפו נאמנה את שני הסממנים הכי משמעותיים של הטורניר ברוסיה: מצבים נייחים והשיפוט בווידיאו (אפשר כבר מילה עברית ל–VAR, בבקשה?). כלומר, השער הראשון של הצרפתים היה שידור חוזר ליותר מדי שערים שראינו במונדיאל הזה - גם ממצב נייח (גבולי לטעמנו, אבל כבר הודינו בכך שאנחנו פתאום קצת קרואטים...) וגם עצמי; בעוד שעל השער השני היו עוברים, עד לפני חמישה שבועות, לסדר היום (השופט לא שרק לפנדל), אבל הצרפתים דרשו וידיאו וקיבלו פנדל (מוצדק, יש להודות).
אם עסקנו בשכונה נגד אקדמיה, הרי שהאקדמיה, כלומר צרפת, הפנימה טוב יותר מקרואטיה את רוח המונדיאל הזה, מה שעזר לה להשיג ניצחון משכנע, אף על פי שמדובר היה באחד המשחקים הפחות טובים שלה בטורניר.
כבר אמרנו שמצאנו שהקרואטים יותר מרכז–אירופים מאשר בלקנים. ובכן, זה ניכר גם בפרץ השמחה בשער השוויון, זה שהותיר את החלום הקרואטי בחיים למשך עוד כמה דקות. שלא תבינו לא נכון, העיר התרוממה לשחקים, אבל בנחיתה אנשים התחבקו בעיקר עם מי שהם מכירים. הקטע הזה של להסתחבק ולהתחבק עם זרים גמורים זר להם, אם כי כשרצינו לחלוק את החוויה המרגשת בסלפי משותף הם נענו לבקשותינו בשמחה. אדיבים, לא אחים.
הם שותים, הם שרים, הם מפוצצים נפצים (קטע לא קל להכלה לאוזניים ישראליות) ומדליקים אבוקות, אבל התפרעויות של ממש אין.
השוטרים החסונים, שנראים בעצמם כמו חברי נבחרת ספורט כלשהי, נמצאים ברחובות רק במשורה: כבר מזמן לא ראינו מאות אלפים מתכנסים ומתפזרים בלי דרמות מיוחדות וללא הכוונה, ללא מחסומים או נוכחות משטרתית מוגברת. שלא תטעו, העצב מסביב גדול, אבל הוא מהול בלא מעט עייפות וגאווה. קרנבל של חודש שלם הסתיים, והאוהדים המקומיים בעיקר אסירי תודה לנבחרתם. מיד עם שריקת הסיום רגעי האכזבה התחלפו בשמחה גדולה ובחגיגות שנמשכו אחר כך. ניכר כי מי שהגיע למרכז העיר בשעות הצהריים המוקדמות כבר חש עצמו כמנצח.
ועוד דבר: הקרואטים לא כועסים על השחקנים, המאמן או השופטים, רק שמחים שלא התבזו בגמר מול נבחרת עדיפה. הם נראו בסך הכל טוב בימים האחרונים שבהם צפה בהם כל העולם. ולא בכדי כל העולם מחא להם כפיים על ההופעה האמיצה, מודריץ' נבחר לשחקן המצטיין של המונדיאל, וקבלת הפנים שלה זכתה הנבחרת בבית הייתה דומה ללא שמץ של ספק לקבלת הפנים שהייתה זוכה לה במקרה של ניצחון. אז אומנם צרפת נכנסה לדפי ההיסטוריה, אבל קרואטיה נכנסה ללבבות.
בגשם שוטף התאספו הקרואטים לגמר הזה, ובשמש קיצית הם התפזרו הביתה. תשושים, עצובים, גאים ומעט מרוחקים. באופן ביזארי, דווקא הריחוק הזה הוא שקנה אותנו, דווקא הבדלנות הזאת שאינה לעומתית אלא גורסת “אנחנו שונים ואנחנו רוצים להמשיך להיות כאלה, גם כחלק ממשפחת העמים". יש באמירה הזאת, שמקבלת משנה תוקף בעיקר בשפת הגוף, גם משהו כובש. לא כובש מספיק כדי לנצח בגמר גביע העולם, אבל מספיק בהחלט כדי לכבוש את לבם של עוד שני אוהדים ישראלים שיעודדו אותה במונדיאל הבא.