בבוקר יום שישי, 7 באוגוסט 1998, הגיע אברהם מוטוגו לעבודתו בבנק הקואופרטיבי של קניה. הוא היה אחד העובדים הבודדים שהתייצבו במקום, עקב שביתת הבנקאים שהתקיימה באותו היום. לפתע, סמוך לשעה 10:20 בבוקר, כשהוא יושב יחד עם אחד מעמיתיו במשרדו שבקומת הקרקע של בית אופונדי שבמרכז ניירובי, נשמע פיצוץ עז.
מוטוגו מיהר לרחוב כדי לראות מה קרה. באותו הרגע התרחש פיצוץ נוסף, חזק יותר, ומוטוגו התעלף. "זה נכון מה שאומרים - החיים שלך חולפים מול עיניך. רגעים בולטים מהחיים חולפים במהירות בלי סדר מיוחד", הוא שחזר השבוע. "שמעתי קול מתוק ומרגיע שמפציר בי לשחרר. הקול היה משכנע מאוד, וכמעט נכנעתי לו. אבל התמונה של בני בן השנה הופיעה במהירות מול עיני. זו הייתה התמונה ששכנעה אותי להיות חזק ולא לוותר לקול המפתה".
אישה שהייתה במקום הצליחה לעורר את מוטוגו ופינתה אותו ושני ניצולים נוספים לבית החולים, שם אושפז במצב קשה מאוד והיה צריך לעבור ניתוח לאיחוי גולגולתו השבורה. קרוב לחודש לאחר מכן הוא שוחרר לביתו והחל לשקם את חייו. כיום, כשהוא בן 48 ואב לארבעה ילדים, משמש מוטוגו מנכ"ל של חברה לייעוץ תאגידי, אולם אף על פי שכבר חלפו 20 שנה מאז הרגע שבו כמעט איבד את חייו, הזיכרונות לא נעלמים. "רגעים כאלה נותרים טריים בראש לכל אורך החיים", הוא אומר. "אתה לא יכול לשכוח לעולם אפילו פרט אחד לגביהם".
מוטוגו היה בר מזל. 213 בני אדם נהרגו, ובהם עשרה מעמיתיו בבנק וכל מי שנותרו בקומה הראשונה של בניין קואופרטיב אופונדי, ביניהם 12 אמריקאים. אלפים נוספים נפצעו כשמחבלים מתאבדים של אל־קאעידה פוצצו משאית תופת שעליה היה טון של חומר נפץ בכניסה לשגרירות ארה"ב הסמוכה, וזאת אחרי שמאבטחים הצליחו למנוע את כניסתם לחניון. באותה שעה פוצץ צוות נוסף של תא הטרור משאית תופת שנייה בחניון שליד שגרירות ארה"ב בדאר א־סלאם, בירת טנזניה, ששכנה בבניין שהשתייך בעבר לשגרירות ישראל. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 11 בני אדם ויותר מ־80 נפצעו, כולם מקומיים.
ומבואה סאמי, כיום עורך ביומון הקנייתי "דיילי ניישן", היה בדרכו לראיון עבודה במשרדי ה"סטנדרד" בקניה. הוא עצר לקנות תרופה בבית המרקחת כשהפיצוץ החזק הרעיד את כל הבניין. "בחוץ זה נראה כמו סצינה מ'אפוקליפסה עכשיו'. עשן ואבק עלו ממה שהיו רק דקות קודם לכן השגרירות האמריקאית ובניין קואופרטיב אופונדי הסמוך", הוא נזכר. "ניירות התעופפו באוויר, מכוניות שכבו על הצד או על הגג, אחרות עלו באש ואוטובוס עם 62 מושבים הפך לקורות פלדה, עדות חולנית למה שקרה לנוסעים".
מיד לאחר הפיגוע החל מבצע הצלה נרחב במבנים שקרסו. אולם לפי סאמי, המפנה התרחש רק ביום שבת בצהריים, כשהגיעו הצוותים הישראליים. "בתוך דקות הציוד ההנדסי הכבד שעמד ללא מעש התעורר לחיים, כשהאנשים שטסו 3,700 קילומטר נמצאים על לוחות הבקרה", סיפר. "בתוך פחות משעה הסדירו הישראלים את אספקת החשמל והכניסו חמצן לתוך חללים בין קירות שקרסו, למקרה שיש ניצולים. בינתיים, נביחה מהכלבים שלהם סימנה על נוכחות של גופה או של ניצול".
סאמי אף נזכר שראה "איש מבוגר שנישק וחיבק את בניין הקואופרטיב ואמר לו 'ידעתי שאתה חזק'. הוא לא היה טיפוס מוזר, אלא מתכנן הבניין, שטס כל הדרך מישראל כדי לגלות שעבודת היד שלו שרדה את הפצצות של אל־קאעידה", ציין.
מתחת לרדאר
חצי שנה קודם לכן, בפברואר 1998, התפרסם ביומון "אל־קודס אל־ערבי" בלונדון פסק הלכה על הקמת "החזית האסלאמית הבינלאומית לג'יהאד נגד היהודים והצלבנים", ארגון גג שכינס בתוכו מספר ארגוני טרור מהמזרח התיכון ומאסיה. בראש רשימת החותמים ניצב סעודי בשם אוסמה בן לאדן.
באותה תקופה שמו של בן לאדן היה מוכר למעטים בשירותי הביון במערב, אף שהתראיין גם בכלי תקשורת אמריקאיים. אולם פסק ההלכה היה למעשה הכרזת המלחמה הרשמית של אל־קאעידה נגד המערב, בעיקר נגד ארה"ב. "הציווי להרוג את האמריקאים ובני בריתם - אזרחים ואנשי צבא - היא חובה אישית המוטלת על כל מוסלמי שיכול לעשות זאת בכל מדינה שזה מתאפשר לו", נכתב בפסק ההלכה.
בעת שבן לאדן יצא בהכרזת מלחמה, ההכנות לקראת מתקפת הטרור נגד השגרירויות כבר היו בשלבים מתקדמים ביותר. השבוע פרסם "הדיילי ניישן" כי תכנון המבצע המשולב - הפיגוע בטנזניה נקרא "מבצע מכה" בעוד הפיגוע בטנזניה קיבל את השם "מבצע אל־אקצה" - נמשך חמש שנים. מתברר שהמחבלים התחזו לאנשי עסקים, פילנתרופים ותיירים, והכל הרחק מעיניהם הבוחנות של שירותי הביון.
לפי הדיווח, חברה בשם אסמה בע"מ, שנרשמה בתור חברת ייבוא וייצוא ופתחה משרד בניירובי, הייתה למעשה חברת קש של אל־קאעידה. החברה הוקמה בשנת 1993, אולם העסקים היו חלשים והחברה עמדה על סף קריסה. מי שהציל את המצב היה מוחמד עודה, ירדני ממוצא פלסטיני, שהגיע לעיר החוף מומבסה והקים עסק דיג משגשג בזכות סירה שרכשו בכירים באל־קאעידה.
בכיר נוסף בתא הטרור היה פאזול מוחמד, בעל אזרחות של איי קומורו, שהיה מעורב בהפלת המסוקים האמריקאיים בקרב מוגדישו בסומליה בשנת 1993, שהונצח ברב־המכר "בלאק הוק דאון". הוא הקים יחד עם ודיע אל־חאג', אזרח אמריקאי־לבנוני, ארגון בלתי ממשלתי בשם "סייעו לאנשי אפריקה", שלמעשה שימש כארגון קש עבור פעילות הטרור. מוחמד ניצל את עבודתו כאיש הארגון "ההומניטרי" על מנת להעביר כספים וחומרים להרכבת הפצצות.
ב־1 באוגוסט 1998 פקד מפקד אל־קאעידה במזרח אפריקה על כל אנשי הארגון לעזוב את קניה עד 6 באוגוסט. לאחר יממה הגיע לניירובי רשיד דאוד אל־אוואלי, סעודי שהשלים את אימוניו במחנה הארגון באפגניסטן והיה אמור להיות במשאית התופת. פאזול מוחמד אסף אותו, רשם אותו למלון בניירובי, אך העביר אותו מיד לבית המסתור של תא הטרור, בווילה המאובטחת מספר 43 שבפרבר רונדה.
ב־7 באוגוסט נכנסו אל־אוואלי וג'יהאד מוחמד עלי למשאית התופת והחלו לעשות את דרכם לעבר השגרירות, כשלפניהם נסע פאזול. כשהגיעו לשער השגרירות, שבו היה שומר בלתי חמוש, יצא אל־אוואלי ודרש מהשומר לפתוח את השער, אך זה סירב. אל־אוואלי השליך רימון הלם לעבר החצר, ואז החל להימלט. לטענתו עשה זאת מכיוון שלא רצה להתאבד. באותו הרגע פוצץ עלי את משאית התופת מחוץ לשער. במקביל, הסיע אחמד עבדאללה את משאית התופת לעבר השגרירות בדאר א־סלאם.
בצל פרשת לוינסקי
סוכני ה־FBI שנשלחו לאפריקה לחקור את מתקפת הטרור הצליחו לאתר בתוך זמן קצר את אל־אוואלי, וזה הודה בפניהם בקשריו עם בכירים באל־קאעידה ואף סיפק מספר טלפון של ארגון הטרור. זה היה קצה החוט שאפשר להצביע על בן לאדן ואנשיו כמי שעומדים מאחורי הפיגועים הקשים.
עבור נשיא ארה"ב ביל קלינטון, הפיגועים הגיעו בתקופת השפל הקשה ביותר של כהונתו. את הדיונים עם הצוות שלו לביטחון לאומי ועם אנשי הצבא לגבי אפשרויות הפעולה, הוא קיים במקביל להתייעצויות עם עורכי דינו לקראת עדותו בפני חבר מושבעים גדול בפרשת מוניקה לוינסקי.
ב־20 באוגוסט לפנות בוקר, שעות ספורות אחרי שחגג באווירה עגומה למדי את יום הולדתו ה־52, הורה קלינטון על פתיחתו של מבצע תגובה - "הגעה אינסופית". 13 טילי שיוט מסוג טומהוק שוגרו לעבר מתקן בצפון חרטום, בירת סודן, לאחר שנקבע כי הוא משמש את אל־קאעידה לפיתוח נשק כימי מסוג VX, אולם למעשה היה מדובר במפעל תרופות תמים. שומר סודני נהרג.
במקביל, שוגרו יותר מ־60 טילי שיוט לעבר מתחם מחנות האימונים של אל־קאעידה במחוז ח'וסת במזרח אפגניסטן, שם התקיים מפגש של בכירים בארגון הטרור. כ־50 פעילים נהרגו בהפצצה, אולם המטרה העיקרית לא שהתה במקום. המידע המודיעיני היה שגם בן לאדן אמור להגיע למפגש, אולם ברגע האחרון הוא החליט להמשיך לקאבול וכך ניצל. ההתקפה רק עודדה אותו להמשיך ולפגוע באמריקאים. במקביל, החלו ההכנות לקראת מבצע השיא - מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001.
כל חברי תא הטרור שהיו מעורבים במתקפה נלכדו או חוסלו. אל־אוואלי הועבר לארה"ב, שם הורשע ונידון למאסר עולם בכלא מאובטח בקולורדו, שבו כלואים גם מוחמד עודה, ודיע אל־חאג' וחלפאן חמיס מוחמד. אחמד חאמד עלי חוסל בפקיסטן בשנת 2010, פאהד עלי מסאלם ושייח' אחמד סלים, שרכשו את המשאיות, חוסלו בפקיסטן בשנת 2009.
פאזול מוחמד הצליח להימלט אחרי הפיגוע והמשיך בפעילות טרור ענפה במזרח אפריקה. בין השאר היה מעורב בניסיון להפיל מטוס ארקיע במומבסה בנובמבר 2002 ובפיגוע ההתאבדות במלון פרדייז, שבו נהרגו 16 בני אדם. הוא ניצל מניסיון חיסול של מפציץ אמריקאי בשנת 2007, אולם כעבור ארבע שנים, ביוני 2011, נסגר החשבון כשמוחמד, שהחזיק בתפקיד בכיר בארגון א־שבאב הסומלי, חוסל במחסום של חיילים סומלים. חודש קודם לכן, חוסל גם בן לאדן בפשיטה המפורסמת על המתחם שלו בפקיסטן.
מחכים לפיצוי
השבוע התייחדו בארה"ב, בקניה ובטנזניה עם זכר הקורבנות במתקפת הטרור, שלא רק הפכה את אל־קאעידה לסכנה ברורה ומיידית, אלא גם שינתה את כל מערך האבטחה של הנציגויות האמריקאיות ברחבי העולם. "המטרה המיידית של המחבלים הייתה להרוס, אבל הם רצו יותר מזה", אמר שגריר ארה"ב בקניה, רוברט גודק, בטקס הזיכרון בניירובי. "הם ביקשו לפלג אותנו, להפריד בין חברים, לערער את הערכים שיקרים לנו, להרוס את הציוויליזציה עצמה ולהחליף אותה בסיוט של דיכוי".
גם מזכיר המדינה מייק פומפאו סיפק אמירות דומות בהודעה הרשמית שפרסם. "היום הזה מזכיר לנו שאנחנו חייבים להמשיך ולהיות ערניים על מנת למנוע התקפות נוספות", אמר. "אנחנו חייבים לכבד את זיכרון מי שאנחנו מבכים היום, בכך שנמשיך לקדם את רעיון החירות והצדק. השותפות שלנו עם בני בריתנו האפריקאים נותרה חזקה מאי־פעם. בעת שאנחנו זוכרים ומכבדים את ההקרבה של הקורבנות ובני משפחותיהם, אנחנו עובדים יחד בהמשך המאבק בטרור".
אולם רבים מהפצועים ומבני המשפחות של הקורבנות עדיין חשים כי למרות המילים היפות, הרשויות בקניה ובארה"ב שכחו אותם והותירו אותם מאחור עם הכאב. "הפעם היחידה שזוכרים אותנו היא כשיש את טקס הזיכרון", אמר בתסכול עלי מוודמה (69), שנפצע קשה בפיצוץ כשהפקיד המחאות בסניף הבנק הלאומי של קניה. "ניתנו הבטחות, אבל הן הסתיימו עם שתיקה לכל אורך השנה עד שהגיעו אחרות. במשך 20 שנה אנחנו חיים עם הבטחות ותקוות שווא".
אף שהסוכנות האמריקאית לסיוע בינלאומי העבירה 45 מיליון דולר שאפשרו לארגוני סיוע לטפל בניצולים ובפצועים, קרובי הקורבנות עדיין מקווים שהקונגרס האמריקאי יעביר חוק שיאפשר לפחות לפצות אותם. "אני קורא לממשלת קניה לעבוד עם האמריקאים כדי להבטיח שיפצו אותנו ונוכל לשים את כל זה מאחורינו. שיעשו את זה מסיבות הומינטריות", סיכם מוודמה בייאוש.