פסיכולוג ישראלי שעובד בעזה: "אנשים ברצועה יכולים להיות חיים ומתים באותו זמן"

לפני כשנתיים פנתה לד"ר ג'מאל דקדוקי אישה מעזה ששמעה עליו הודות לביקוריו ברצועה. היא סיפרה כי בנה, מוהנד, סטודנט לרוקחות בן 21, מגלה סימני מצוקה. הפסיכולוג מכפר כנא נכנס בקביעות לעזה כדי לסייע בהכשרת צוותי סיוע בטיפול נפשי עבור האוכלוסייה. דקדוקי הסכים לראותה, אבל ביקוריו דחוקים וקצרי מועד. שוב ושוב נדחתה פגישתם.

מוהנד יונס המשיך לחיות את חייו. הוא היה סופר ומשורר מבטיח, שיצירות פרי עטו זיכו אותו בפרסים. שנה אחרי פנייתה של האמא למומחה שבא ממרחקים, צבע מוהנד את חדר ביתו וחידש אותו. הקרובים התפעלו, ראו בזה אות משמח. לא חלף שבוע, ב–29 באוגוסט 2017, הוא נמצא מת בביתו. התברר כי לקח בלון גז, חיבר אותו בצינור לארגז קרטון אטום, הניח את ראשו בארגז ושקע בתרדמה בפעם האחרונה בחייו.

לאחר מותו סיפרו קרובי משפחתו כי הצעיר המוכשר ניסה להתאבד כמה פעמים - עד שהצליח. מינקות סבל נידוי והזנחה מצד אביו אחמד, שזכו לגיבוי מהסביבה. “לך תתאבד, יא משוגע, אהבל", גער בו דודו, אחיו של האבא, באחת משיחותיהם האחרונות. “לך תתאבד ותעשה מעצמך קורבן".

דקדוקי מתייסר עד היום על כך שלא מיהר לפגוש את האם. “נראה שהוא היה ברגע של אופטימיות שבוע לפני ההתאבדות, אבל אחר כך הוכרע", הוא אומר

בראיון מיוחד. “הסיפור שלו ידוע מאוד. 'הגרדיאן' פרסם עליו כתבה. גם אל־ג'זירה".

זו תופעה חדשה יחסית ברצועה.
“בעזה יש חברה שחיה תחת לחץ נפשי כבד. כמעט בכל בית שם נהרג אדם או נכלא. יש הרבה ילדים בלי אבא, אחים פצועים בבית, נכויות או אבטלה, ילדים או מבוגרים שהיו חשופים לטילים והפגזות. כל זה דוחף אותם למצבי חרדה, וחלק מהאנשים מחפשים מפלט במוות. זה עוד לפני שדיברנו על מצוקות חברתיות. זו לא חברה דמוקרטית. יש בה שחיתות וקיפוח".

מאז 2008 בא ויוצא ד"ר דקדוקי מן הרצועה. אחת לחודשיים בממוצע הוא חוצה את מעבר ארז, לרוב עם שני חבריו, ד"ר מחמוד סעיד מנצרת ומוחמד מנסור מכפר משהד. השלושה מקיימים פגישות עבודה ומכשירים צוותים מקומיים שעוסקים בתחום רפואת הנפש. ידיהם עמוסות עבודה. איתם באים בדרך כלל רופאים ומנתחים מישראל שמבצעים ניתוחים ומעניקים ייעוץ לרופאי בתי החולים בעזה, בח'אן יונס וברפיח. המשלחת במלואה פועלת בהתנדבות כשליחת ארגון רופאים לזכויות אדם. לעתים יביאו עמם ציוד רפואי ותרופות שרכשו בארץ מכספי תרומות. גם אחרי שישובו לישראל, ימשיכו לייעץ לעמיתיהם מהרצועה בטלפון.

“אנחנו מגיעים לזמן קצר ומספיקים מעט מאוד, צריך לשבת שם שעות וימים", אומר ד"ר דקדוקי. “החלום שלנו הוא להקים ברצועה מרכזי אבחון. ילד היפר־אקטיבי, דיסלקטי, חינוך מיוחד - כל זה לא מאובחן. באו אליהם צוותים מטורקיה, מגרמניה, מאמריקה, אמרו להם: ‘נקים לכם מרכז לטיפול זוגי'. ענו להם: ‘מהיכן? אין לנו מה לאכול'. יש סדרי עדיפויות. אצלנו, אם תלמיד בית ספר מת, כל המערך הטיפולי מגיע ומאוורר את ילדי הכיתה או השכבה. ישראל מובילה בזה, היא בין עשר המדינות הטובות בעולם במצבי לחץ. בעזה המבנה המשפחתי עצמו תומך. אדם נהרג, השכונה מתגייסת. זה מביא אוכל, זה מביא מים, כולם בוכים יחד. ככה אלוהים רצה, אז שיהיה. לא מאמינים במעגלי פגיעות ומעגלי תמיכה. חברה שלמה ככה. גם אם מחר תקום מדינה פלסטינית, הם יצטרכו 20־30 שנה להשתקם נפשית. כל הדור הנוכחי וזה שאחריו אבודים".

למה גם הדור הבא?
“הדור הנוכחי יעביר לדור הבא את סימני הטראומות שחווה. החרדות יגיעו לילדיו".

כאחד הישראלים הבודדים שמכירים את הרצועה ממראה עיניים, דקדוקי יודע לספר על מקום שכוח אל, שנראה כאילו הזמן פסח עליו. “עזה היא ארץ נטושה", הוא אומר. “אתה מגיע לשם ואומר לעצמך: שכחו אותם באמצע אפריקה. החיים המודרניים לא הגיעו אליהם. אין ירוק, אין פרחים, אין עצים. הכל בטון. במיוחד במחנות הפליטים, שם הכל חול, הכל מיושן. עצוב מאוד. ברחובות אתה רואה כל הזמן ילדים יחפים. המבנים כולם מבלוקים עירומים. אין עליהם טיח. לפעמים אין זגוגיות. רק וילון. הם בנו את הבית ואין כסף לזגוגית. אנשים נוסעים בעגלות. אבא ואמא וילד בעגלה. החיים הפכו להיות רוטינה ואין תקווה. אתה נושם את העוני. מונית עולה שקל. כל אחד יכול להיות מונית, גם נהג של רכב פרטי. גם מנת פלאפל עולה שקל, בעיקר במחנות. בעיר שני שקלים. יום אחד יצאנו שישה רופאים לח'אן יונס, אכלנו חומוס במסעדה, כולל שתייה, שילמנו 30 שקלים יחד. שכר של יום עבודה הוא 20–25 שקלים. זוג נעליים עולה חמישה שקלים, גם חולצה".

אין כתובת

ד"ר דקדוקי הוא מומחה לטראומה ומצבי לחץ ומטפל בתופעות אובדנות. ביומיום הוא מנהל השירות הפסיכולוגי בכפר כנא, המעסיק עשרה פסיכולוגים במשרה מלאה. מכהן כראש עמותת “הגליל" בשפרעם למחקר מדעי, הנתמכת בידי משרד המדע.

לפני שהחל את הרומן שלו עם הרצועה, הדריך ד"ר דקדוקי פסיכולוגים בערי הגדה לטיפול במצבי חירום ולחץ. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ואת המימון לפעילותו נתנה קרן החירום של האו"ם לילדים, יוניצ"ף. את הדוקטורט עשה במילאנו, איטליה, ועד היום הוא מצוי בקשרים הדוקים עם חבריו משם. בתווך השתלם בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת מסצ'וסטס. הקריירה המקצועית שלו נעה בין עזה, לכפר הולדתו בגליל, לאיטליה. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים. בשיחה איתו מתגלה אמת מפתיעה: תושב הרצועה שמבקש טיפול נפשי, אין לו הרבה מה לעשות.

“לנו יש מרפאות לנפגעי מין, טיפול זוגי, נפגעי טראומה, מרכזים לטיפול בניצול ילדים. בעזה אין דבר מזה", הוא מספר. “יש מעט מסגרות ייעוץ, אבל לא טיפול עם פגישות קבועות ועבודה עמוקה. אדם שיש לו בעיה נפשית לוחצת, אין לו כתובת לפנות אליה. אין שם טיפול עם ישיבות ושעות. במקרים חמורים של לחץ כבד ודיכאונות יש פסיכיאטר. אבל זה רופא, הוא רושם תרופות".

אין פסיכולוגים?
“לא כמו אצלנו. כאן צריך ללמוד תואר ראשון ותואר שני ולעבור התמחות, ואז אתה מקבל רישיון ורשאי להתחיל לקבל מטופלים. שם המטפלים הם בוגרי תואר ראשון".

וזו חברה תחת מלחמה.
“נכון. הם זקוקים לאלפי פסיכולוגים בעצם".

כמה ימים אחרי שנפגשנו, ניסו שלושה גברים ואישה מעזה להתאבד בזה אחר זה, ביום אחד. כולם אושפזו במצב קשה. אב לשישה, בן 32, העלה את עצמו באש אחרי ששוטרים הפכו את הבסטה שלו. הוא מכר כלי אוכל מפלסטיק לעוברים ושבים. כמה שעות אחריו, הצית נהג את עצמו אחרי שקיבל דוח תנועה במרכז העיר, ואדם נוסף שרף את עצמו ליד תחנת דלק בג'באליה. האישה, בת 29, קפצה מהקומה השלישית בבניין בשכונת שייח' רדואן.

התאבדות היא תופעה אפידמית. אחד מתחזק ממעשהו של השני, וכך נוצרת לעתים שרשרת מקרים בתוך זמן קצר. ארגונים בינלאומיים הפועלים ברצועה מדווחים אומנם על עלייה חדה בשיעור ההתאבדויות, אבל איש אינו יודע את המספרים. ממשל חמאס מסתיר אותם, מחשש שישמשו לביקורת נגדו. “החברה העזתית מצויה בעומס מתמשך", אומר ד"ר דקדוקי. “תאר לך שהפגזות היו מציאות היומיום שלך. הם לוקים בחרדות תמידיות, בדיכאון, באובססיביות. אצל ילדים אתה רואה הרבה הרטבה ותופעות של גמגום או התנהגות ילדותית מכפי גילם. או שהם מפתחים תלות. אצל מבוגרים הלחץ הכבד גורם בעיות התנהגות, אלימות, התמכרויות ואובדנות".

איך הם מתאבדים?
“לרוב בתלייה. המקרה של מוהנד יונס היה חריג. גברים מתאבדים יותר, ובאמצעים קשים יותר. חבל, אקדח, אש. נשים בולעות כדורים".

לצאת לשדה הקרב או לצאת לפיגוע דקירה בידיעה שאתה לא חוזר ממנו חי, זו התאבדות?
“אדם שנמצא בדיכאון עמוק לא חושב על פוליטיקה ועל פלסטין. אדם שתולה את עצמו בגלל המצב הכלכלי הנואש, או נער שמתאבד כי ההורים שלו רבים כל הזמן, אין בנפשו מקום לפוליטיקה".

בלי שקל למונית
בביקוריו הרבים ברצועה הוא נוכח כי רבים מתים לא רק ממלחמות אלא בגלל מחסור בתרופות בסיסיות. “300 סוגים של תרופות חסרים רוב הזמן", מספר ד"ר דקדוקי. “למשל תרופות לחולי דיאליזה, לחץ דם או סוכרת. גם אקמול לפעמים אוזל. לכן תמיד כשהממשלה שלהם מבקשת עזרה, זה תרופות. זה הסיוע הכי נדרש בעזה. הרבה מפצועי ההפגנות, למשל, מתים בגלל מחסור בחומרי ריפוי, כמו חומר לעצירת דימום. יש ציוד נחוץ בבתי החולים שאינו פועל. או שהוא מתקלקל בגלל מחסור בחשמל. כל מלחמה מביאה נכים וחולים, לא רק הרוגים. ויש חולי סרטן וכליות ולחץ דם. בגלל העוני והתזונה הלקויה. אנשים יכולים להיות חיים ומתים באותו זמן.

“הרבה מחלות מתפתחות בגלל המחסור בתרופות או הידרדרות שהחלה ממקור אחר. יש חולים שצריכים להגיע לטיפול בבית חולים, אין להם שקל לשלם למונית שתביא אותם לשם. יום אחד באה אלי אישה שהביאה ילד מרטיב לטיפול. שאלתי אותה בן כמה הוא. ענתה: ‘במלחמה הבאה יהיה בן 8'".

איך נולדה הרטבה אצל הילדים האלה?
“אבא שיגיד לילדים שלו ‘עוד מעט יבוא טיל לאזור שלנו, אבל אני איתכם, אל תדאגו', יש סיכוי נמוך שהילד ירטיב. מי ירטיב? ילד לאבא שיברח ראשון. כמובן לא מדובר על בתים שהם המטרה. המטרה הוא בית בשכונה או אפילו בית שרחוק מאות מטרים מהתקיפה. אלה אזרחים תמימים שטיל נופל בשכונה שלהם".

דקדוקי אומר שהנשים ברצועה יותר רגועות ומיושבות מהגברים. “הן שולטות ברגשות. הגבר קופצני כי נדרש ממנו הרבה מאוד. לפרנס, להביא אוכל, לשמור על ביטחון הבית. יש לך אישה וילדים, כבר שנים לא הבאת להם אוכל הביתה, ברור שתהיה מדוכא. אתה רואה את זה היטב במחסומים. אבא שיושב עם ילדיו כל הזמן יהיה מרוגז. אישה תוציא ממתק, תיתן לאחד. תוציא פרי, תיתן לשני. לפעמים היא תשיר כדי להרגיע".

זו אותה אישה שאומרים עליה שהיא שולחת את הילד להתאבד.
“שטויות. אמא של מתאבד לא יודעת מה הילד שלה עושה לפני שהוא יוצא לפיגוע, ובוודאי שאינה רוצה בזה. גם האבא לא".

אבטיח על החוף

קשה לנתק מסיפורו את הקשר הלאומי. אין זה מקרה שכל מומחי עמותת רופאים לזכויות אדם הם אזרחים ערבים. אומנם ישראל אינה מתירה ליהודים להיכנס לרצועה מחשש שיהוו מטרה לחמאס, אבל נוסף על העניין הזה, אצל רופאי העמותה זו שליחות.

“אם מישהו מנצרת יגיד לך שלא אכפת לו מעזה או מג'נין, הוא משקר", אומר דקדוקי. “אנחנו עם אחד וגורל אחד, ורוצים לחיות כמו כל העמים. ואם הוא יאמר לך שכשתקום מדינה פלסטינית נלך לגור בה - הוא גם משקר. אנשים חיים פה ברווחה ובשותפות טובה. אבל הנושא הפוליטי תמיד רגיש".

אצל היהודים רווחת הדעה שערביי ישראל היו שמחים לראות בחיסול המדינה.
“הסלוגנים האלה, לזרוק את היהודים לים, כבר לא מדברים לאיש. הם הביאו מלחמות, ואנשים מודעים למתח הרב שהם מולידים. אנחנו מכירים בזכותו של העם היהודי למדינה, ופתרון שתי המדינות טוב לנו".

לרצועה נכנסים ד"ר דקדוקי וחבריו לרוב בימי חמישי. הם פותחים בסדרת פגישות ייעוץ ובערב פורשים למנוחה עד בוקר המחרת, שבו ישובו הביתה. יום חמישי בערב הוא כמו מוצאי שבת בישראל. זוהי עת של בילוי משפחתי. לעתים מוצא דקדוקי את עצמו מעביר שעה או שתיים לצד המשפחות הללו באתר הבילוי המרכזי שלהן, נמל עזה. “מגיעה משפחה, מביאה אבטיח, יושבים כולם ואוכלים. מתאווררים בחוף הים עם אבטיח. זה המקסימום שמשפחה ממוצעת מרשה לעצמה".

על מה את חושב כשאתה יושב שם על החוף?
“מהיכן הגעתי, הנקודה הכי קרובה, שהיא מחסום ארז. אתה יושב שם, הכל מזגנים, מים קרים במכונה, ובתוך כמה דקות נכנס למקום שונה, עם רמות עצב ועוני כל כך גבוהות. בתי חולים מיושנים, ובכל מקום חלודה ובטון. צריך ויקטור הוגו חדש, שיבוא לספר על עלובי החיים של עזה".