אחת לזמן מה צופי הטלוויזיה במצרים יושבים בכורסה ומקבלים שעתיים של ד"ר יוסף זידאן. זידאן, סופר מצליח וחוקר דתות מאוניברסיטת אלכסנדריה, הפך בשנים האחרונות לתומך מספר אחת בחימום היחסים של ארצו עם ישראל. ברחוב המצרי של היום ישראל עדיין נתפסת כגורם שלילי, אבל למצרים יש בעיות קשות יותר. לכן הם מניחים לסופר העקשן להטיף ללא הפרעה, גם אחרי שאמר כי הר הבית שייך ליהודים הרבה לפני שנתקדש בידי המוסלמים. האחים המוסלמים מרבים להשמיצו, אבל למשטר אין בעיה עם זידאן, מן הסיבות שאליהן עוד נגיע.
ביום שני ישב הסופר הידוע שוב באולפן טלוויזיה ופיו הפיק מרגליות. הוא דיבר באריכות על איסור המגעים עם ישראל והאשים את חסידי החרם בבורות. "זה אינטרס של מצרים לנהל שיח אמיתי עם ישראל בתחומי האומנות, המחשבה והידע", אמר למראיין מוחמד אל־באז, "כי העידן שלפנינו איננו כמו זה שהיה".
אל־באז שאל אותו אם יסכים לשאת הרצאה באוניברסיטת תל אביב. זידאן השיב באריכות ובאופן מסודר שהעיד על הכנה מוקדמת. כן, ענה, ובלבד שהתאחדות הסופרים הערבים תסכים וכן משרד החוץ המצרי. "אלך בראש גלוי, כי איני עושה דבר מתחת לשולחן, ואפעל בשירות מדינתי".
שלשום התראיין בגלי צה"ל הפרופ' עוזי רבי, ראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, והרים את הכפפה. הוא הזמין את זידאן לבוא ולהופיע בפני סטודנטים. זידאן לא השיב, כי הרי הפקיד את ההחלטה בידי התאחדות הסופרים, אבל הוא ופרופ' רבי יודעים שעמדתה תהיה שלילית.
מדוע בכל זאת השמיע את ההצהרה? כי רק ככה מנחילים מסרים לציבור, ואולי גם משנים את השיח הפוליטי, וזידאן רואה בעצמו סוכן של שינוי. את התפקיד הזה, שלקח על עצמו בעידוד המשטר בשתיקה, הוא מבצע בידיעה כי המשטר זקוק לדמויות כמוהו שיעשו עבורו את העבודה. כי במצרים של 2018 החרם על ישראל מוטמע כה עמוק, עד כי הציבור מתקשה להיפרד ממנו ומחשיב אותו לערך לאומי חשוב. כל כוונה לכרסם בו מעוררת תגובה חשדנית, אף אם היא באה מכיוון המשטר.
זידאן הכריז זה מכבר מלחמה על החרם הזה, אבל הוא יודע כי בתוך עמו הוא חי. משום כך הוא סיגל לעצמו אמצעים פשוטים של לוליינות מילולית, שנועדו להעביר את מסריו בנועם לאוזני השומע. שניות מעטות לפני שנשאל בראיון על הביקור בישראל, כינה זידאן את ישראל "אויב שפוי". מדוע אויב? כי זו הלשון שבה תופס אותה המצרי הממוצע. מעת שנתן לצופים את ליטרת הבשר שלהם, הרגיש חופשי לומר את העיקר מבחינתו, וזה להחמיא לישראל ולהטיף למגעים עמה. הגדרתה של ישראל כשפויה אינה רעיון מקובל שם. כך מחדיר הסופר הליברלי את מסריו לשיח הציבורי, בתקווה כי יצמיחו דור שיראה בישראל ידידה.
את ההליכה בין הטיפות הוא יישם גם בתשובתו על הביקור בישראל. זידאן ידע שאם הוא יביע רצון לבקר כאן, תיפתח עליו מתקפה רבתי. לכן אמר שהוא מוכן לבקר, אבל בצד הדברים הקפיד להיתמם: הוא הפקיד את ההחלטה בידי שני גופים סמכותיים ומקובלים על הציבור. מי מאפשר לאחרים להחליט בשבילו אם ייסע למדינה שכנה או לא? הרי ד"ר זידאן הוא אדם פרטי. בכך הוא ביקש לאחוז בחבל בשני קצותיו. לבטא רצון לבקר בישראל, כפי שלבו ומצפונו רוצים, ומאידך להיראות כילד טוב שמציית לכללי ההמון.
אחרי שכינה את ישראל "אויב", המשיך זידאן וסיפר לקהל כי ישראל אינה רוצה שמצרים תיקלע למלחמת אזרחים מטלטלת כמו סוריה. רעיון פשוט ומובן לכל ישראלי, אבל המצרי הממוצע סבור כי ישראל רוצה ברעתו, ועל כן דברים אלה עשויים להוות עבור רבים הפתעה לטובה. עוד לפני שענה אם ירצה לבקר בתל אביב, שלף זידאן עובדה מעניינת מן ההיסטוריה. הסופר הנערץ טָהַ חוסיין, ההוגה, שר החינוך לשעבר, מייסדה של אוניברסיטת אלכסנדריה, ביקר בירושלים בשנת 1947 ונשא הרצאה באוניברסיטה העברית. אם הוא, הגדול, עשה כן - מי אנחנו הקטנים שנגיד לא?
האם נראה בקרוב את האינטלקטואל המצרי בישראל? הסיכוי אפסי, וזידאן יודע זאת. אבל הוא ממשיך להשמיע באדיקות את דבריו במכוון ותוך בחירה מדויקת של המילים והמסרים. ראשית, כי אין פרובוקציה טובה מזו כדי לקדם את ספריך. שנית, זידאן מכיר בכוחם של הראיונות עמו ובחשיפה הרבה של הציבור להם. הוא יודע כי התבטאויות כמו שלו עשויות לעורר את צופיו לשאול את עצמם שאלות כפירה. האומנם החרם על ישראל מוצדק? אולי באמת אין בו תועלת? ואיך ייתכן שהישראלים אינם רוצים ברעתנו. הרי הם מפלצות, לא?
מי ישלוט בבגדד? (1)
התקשורת העולמית עוקבת בערנות אחר המתרחש בעיראק. השבוע הוכרז שם על מינויו של ראש ממשלה חדש: ד"ר עאדל עבד אל־מהדי, מועמד עצמאי, שר הנפט ושר האוצר לשעבר. עיראק היא המדינה הערבית הראשונה שיצאה לדרך דמוקרטית, ומאז הפלת סדאם, לפני 15 שנה, היא מתאמצת לבנות את יסודותיה מחדש.
חבר עיראקי התגאה באוזני השבוע על המסירה החלקה של השלטון מידי ראש הממשלה היוצא, ד"ר חיידר אל־עבאדי, לידי מחליפו. עבאדי פרסם הודעה שבה בירך את מחליפו ואיחל לו הצלחה. "השכנים שלנו היו חולמים על העברה מסודרת כזאת", אמר החבר. אף על פי שהוא עצמאי, נטע מינויו של עבד אל־מהדי חשש בקרב תומכי המגע עם המערב כי בגדד נפלה לידי איראן. בקבינט השרים של אל־מהדי אכן יישבו שרים מן הזרם השיעי של מוקתדא סַדְר (המקורב לסעודיה), אבל גם פרו־איראנים, שמספרם רב יותר.
עבד אל־מהדי עצמו ידוע כמזגזג פוליטי. הוא בן המעמד האריסטוקרטי (אביו היה שר), יליד שכונת בתאווין בבגדד. בצעירותו הצטרף למפלגת הבעת', אבל נטש אותה ב־1968 לטובת הקומוניסטים, אחרי שהתיישב בפריז למטרת לימודי כלכלה. חלף לא יותר מכעשור, ובאיראן התחוללה מהפכה. אל־מהדי הצטרף למועצה האסלאמית העליונה, גוף אופוזיציה לסדאם חוסיין שהקימו האיראנים. מאז דבק בו כתם ההשתייכות לאיראן.
אבל בבגדד של היום עוד מוקדם להעריך מיהו המטאטא החדש. הוא חילוני גמור, בעל אזרחות צרפתית והיכרות אישית עם ג'ורג' בוש הבן. קודמו, אל־עבאדי, נכנס לתפקידו כמועמד אפור והתגלה כמנהיג בעל חוט שדרה מוצק. קודמו של אל־עבאדי, נורי אל־מאלכי, נתפס כמנהיג חזק, אבל הציג יכולת ניהול חלשה.
מי ישלוט בבגדד? (2)
עד שיידעו לאן יוליך אותם ראש הממשלה החדש העיראקים מוזמנים להשתעשע מדברי שר החוץ שלהם. בעיראק יש הסבורים כי השר איברהים ג'עפרי יוצא מלשכתו או מביתו רק אחרי שהקפיד לשתות משהו טוב. בשבוע שעבר ייצג ג'עפרי את ארצו בעצרת הכללית של האו"ם. בנאום שכלל גם גינוי לדונלד טראמפ על העברת השגרירות לירושלים, הוא ייחס לסרגון הגדול, מייסד האימפריה האכדית, את המשפט כי מי שישלוט בבגדד יאחז בארבע כנפות תבל.
הבעיה היא שבימי סרגון, לפני יותר מ־4,000 שנה, בגדד לא הייתה קיימת. קודם לכן אמר כי הפרת והחידקל נובעים מאדמת איראן, בעוד שמקורות הנביעה שלהם נמצאים בטורקיה ובארמניה. פעם רצה לומר כי חובה לתמוך בקואליציה הלוחמת בדאעש, אבל שכח לבטא את המילים "קואליציה לוחמת".
הרעיון שראש הממשלה יהיה גם שר החוץ מעודו לא נראה נכון יותר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל