המיתוס נולד: זיכרונות ורגעים מנשיא צרפת לשעבר, ז'אק שיראק

צרפת קברה לאחרונה את הנשיא לשעבר ז’אק שיראק, ובו בזמן הולידה מיתוס. משקיפים רבים שפשפו את עיניהם בתימהון כשראו את עשרות המנהיגים שבאו להלוויה הממלכתית, ועוד יותר את המוני האנשים שעמדו בתור בארמון האינווליד כדי לעבור על פני הארון.
 

12 שנים אחרי שסיים את כהונתו, שיראק, שסבל בשנים האחרונות מאלצהיימר, הלך לעולמו בגיל 86 בתור הנשיא החשוב והפופולרי ביותר של הרפובליקה החמישית, לצדו של מייסדה המיתולוגי הגנרל שארל דה גול. אחוזי הפופולריות שאליהם הגיע במותו גבוהים לאין שיעור מן האחוזים הצנועים שהיו מנת חלקו כשכיהן בתפקידו.

בין המבכים את שיראק והמצדיעים לו היו אנשים צעירים שלא יכלו עדיין לבחור כשהיה פעיל בפוליטיקה וילדים שרק שמעו שהיה "נשיא גדול ואיש טוב". חלק מהם הכיר אותו רק בזכות הגרסה הצרפתית ל"חבובות", שבה הופיע שיראק בדמות ססגונית של שטן ו"מחסל" פוליטי. ואכן, לאורך כהונתו היה ידוע שיראק כפוליטיקאי בוגד וסחטן, ועם זאת גם כרחב לב, עממי, קצין פרשים בדימוס (שביטל את שירות החובה בצבא), אוהב אדם, חוץ מאת יריביו הפוליטיים, חסר תרבות גבוהה, ערמומי, ארצי ויצרי, מצחיק אבל גם נוגע ללב. בקיצור, הצרפתי השורשי האולטימטיבי. הסתירות הללו באישיותו סייעו בשעתו לבחירתו כי הצרפתים לא אוהבים פוליטיקאים מתחזים. 
 

אותם משקיפים שלא נסחפו בגל הנוסטלגיה הגדול ששטף את המדינה בגעגועים ל"נשיא מן הסוג הישן", לפוליטיקה הישנה ולצרפת הישנה והמיתולוגית, מול משבר האמון החברתי, הכלכלי, הפוליטי והמוסרי של ימינו, תהו, בכל זאת, איך אפשר למקם לצדו של דה גול את שיראק - מדינאי שמיהר עם בחירתו ב־1995 לחדש את הניסויים הגרעיניים באוקיינוס השקט, שזיהמו את חופי טהיטי והביאו למותם של אנשים רבים, אבל זכור דווקא כלוחם הראשון בהתחממות כדור הארץ.

שבתקופתו, הזכורה בשל הסדר, השלום והאחווה שבה, נהרג תלמיד תיכון על ידי שוטרים בהפגנות מחאה, ו"אינתיפאדה" ראשונה מסוגה הציתה את פרברי פריז; שהקים מוזיאון ייחודי לתרבויות רחוקות והיה ידיד של אפריקה, סין ויפן, אך נטען עליו כי קיבל לכאורה עשרות מיליוני דולרים במזומן ותכשיטים יקרים ממנהיגים אפריקאים; ושבצד מדיניותו הפרו־ערבית המסורתית, נשא ב־16 ביולי 1995 נאום היסטורי שבו קיבל בשם צרפת, בניגוד לקודמיו, את האחריות לרדיפת יהודיה במלחמת העולם השנייה. 
 

הפעם הראשונה שבה פגשתי את שיראק הייתה אי שם במעמקי הרבע האחרון של המאה הקודמת, כשהגעתי כסטודנט צעיר לעיר האורות עם מלגה של ממשלת צרפת כדי לכתוב שם דוקטורט. כמעט מיד עם הגיעי, זומנתי עם עמיתיי מרחבי העולם לקבלת פנים אצל ראש העיר דאז, ז’אק שיראק. זו הייתה המסיבה הפריזאית האמיתית הראשונה שלי, ויצאתי ממנה מסוחרר מהמזנון השופע, היינות המשובחים וחדוות הזלילה והסביאה של הנוכחים, בהם פוליטיקאים ואנשי אקדמיה ואמנות, ובעיקר מן האיש הגבוה בעל הקול העמוק והרועם והחיוך החביב שניצח במיומנות על כל המהומה: ראש העיר שיראק בכבודו ובעצמו. לקוקטייל הזה היה טעם של עוד, ומאז חזרתי פעמים רבות להיכל העירייה, "הוטל דה ויל", והבאתי איתי חברות וחברים. תמיד היה שם איזה אירוע שבו התקבלנו במאור פנים. "הוטל דה ויל" הפך לקנטינה שלנו.

 
 

כמובן, לא היינו הבנים היחידים המפונקים של ראש העיר, אלא חלק מהשיטה של שיראק. בטיפול האישי והחם בכל ציבור שאיתו בא במגע הוא יצר לו את ציבור האוהדים והבוחרים בעתיד למשרה היחידה שעניינה אותו באמת: נשיא הרפובליקה. אלא שהיחס האישי היה, צריך להודות, גם חלק מאישיותו, והנדיבות הזאת לא הייתה בדרך כלל על חשבונו, אלא על חשבון משלם המסים, בעיקר בתקופת כהונתו כראש העיר.

השימוש שעשה בכספים אלה חזר אליו כבומרנג: בגלל החוק הצרפתי, שקובע שלנשיא יש חסינות בזמן כהונתו, לא יכלו לשפוט אותו בזמן כהונתו על העבירות שעשה שלא במסגרת תפקידו כנשיא, אבל אחרי שסיים את כהונתו, הורשע ב־2011 בעבירות של שחיתות, מעילה בכספי ציבור וניגוד עניינים בעת כהונתו כראש עיריית פריז, והיה לנשיא הצרפתי הראשון שנשפט לשנתיים מאסר על תנאי.
 

כשהגיע שיראק לארמון האליזה, נמשכו והתגברו המסיבות, והפעם נהניתי מהן כעיתונאי. שיראק הקפיד על קשר חם עם התקשורת, שהתקשתה משום כך למתוח עליו ביקורת. בקבלות הפנים לשנה החדשה או ב"גרדן פארטי" ב־14 ביולי, הוא יום הבסטיליה, יום העצמאות של צרפת, העניק שיראק את רשות הדיבור לעיתונאים. והיו כמובן גם מסיבות העיתונאים שערך במסגרת מסעותיו הבלתי נשכחים ברחבי העולם, ובהן ידע לתת זמן לתקשורת והשתדל להכיר אישית את רוב העיתונאים. ההיכרות בינינו הלכה והתהדקה עם השנים, במיוחד בנסיעות.
 

בישראל זוכרים לשיראק כמובן את הכור הגרעיני "אוסיראק", שהעניק ב־1975, בהיותו ראש ממשלת צרפת, לעיראק ולסדאם חוסיין, שאותו אירח בביקורו היחיד מחוץ לגבולות מדינתו. כזכור, את הכור הזה השמיד חיל האוויר הישראלי במבצע אופרה ב־1981, עם היכנסו של הנשיא פרנסואה מיטראן לשלטון. וזכור גם ביקורו של שיראק בעיר העתיקה בירושלים ב־1996, כשחשב שהמאבטחים הישראלים מונעים ממנו מפגש עם האוכלוסייה וקרא לעברם באנגלית שבורה: "האם אתם רוצים שאעלה על המטוס ואחזור הביתה?".
 

אבל אני, ככתב ישראלי, זכיתי ממנו ליחס של חיבה, והוא עמד על כך שאוכל למלא את תפקידי העיתונאי ולהתלוות אליו בכל נסיעותיו. בזכות מעמדו בעולם הערבי, שם לא יכלו להגיד לו "לא" – הגעתי עמו גם למדינות ערביות עוינות לישראל, כמו סוריה ולבנון. ב־2003, בוועידת המדינות הפרנקופוניות בביירות, כשהעזתי לצלם בארמון הנשיאות ולהעביר כתבה למעסיקי דאז, ערוץ 2, הותקפתי על ידי אנשי חיזבאללה שפעלו במסווה של עיתונאים במרכז התקשורת.

אנשי הביטחון הלבנונים אסרו אותי, אך בהוראת הנשיא, המשלחת הצרפתית דאגה שיעבירו אותי למעצר בית במלון. שיראק לא היה מרוצה ממעמדי כאסיר, והוא הורה לדוברת שלו, לימים שרה בממשלה, קתרין קולונה, להוציא אותי לסיור הפגנתי במכונית רשמית ברחובות כדי ש"אוכל למלא את תפקידי". בסיטואציה אחרת, אני זוכר שיחה איתו על גשר מוסטר בבוסניה כשהשווינו את המצב בעיר המחולקת למצב בירושלים.

אולי כדי לשמור על התדמית שלו כצרפתי האולטימטיבי, נודע שיראק כ"איש של נשים". למרות נישואיו לברנדט שיראק, היו לו הרפתקאות ממושכות עם עיתונאית "לה פיגארו" ז’קלין שאברידון ועם כוכבת הקולנוע האיטלקייה קלאודיה קרדינלה. בפריז נהגו לספר כי כשהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים בפריז ב־1997, אי אפשר היה להשיג את שיראק כי הוא בילה את הלילה עם קרדינלה.

נהגו האישי, שפרסם ספר זיכרונות, סיפר על הביקורים הליליים שאליהם הסיע אותו. "אף פעם לא יותר מרבע שעה כולל מקלחת", כתב. סיפור אחר, שנשאר בגדר שמועה, מייחס לו ילד מחוץ לנישואים, ואפילו משפחה שנייה ביפן. במקביל, נפוצו שמועות שלא הוכחו מעולם על חשבון בנק של מיליוני דולרים שהחזיק ביפן. הציבור הזדהה עם הסבל האישי של שיראק כאיש משפחה, כשבתו הבכורה לורנס לקתה במחלת נפש ואושפזה למשך שנים רבות. היא ניסתה להתאבד והלכה לעולמה לבסוף ב־2016. שיראק נקבר לידה בבית הקברות של מונפרנס. 
 

בתקופת הדמדומים של השנים האחרונות, כשזיכרונו הלך ונעלם, רק שני דברים הצליחו להוציא את שיראק מן הנירוונה שבה שקע: אזכור שירותו הצבאי באלג’יריה, ואזכור שמו של שנוא נפשו הפוליטי ממחנהו, הנשיא לשעבר ואלרי ז’יסקר דאסטן, שתחתיו שירת כראש הממשלה ושאותו הצליח להפיל.
 

בתקופה שקדמה לפרישתו של שיראק, התראינו בעיקר במהלך מסיבות העיתונאים שאותן המשיך להתעקש לנהל בעצמו, בלי עזרת הדוברים. הוא התקשה בראייה ובשמיעה, אבל רצה, כרגיל, לספק את כולם. "סליחה שלא ראיתי אותך ולא נתתי לך את רשות הדיבור", הוא אמר לי בחיוך מפוזר אחרי האחרונה שבהן. "אדוני הנשיא, זה בסדר. לא ביקשתי את רשות הדיבור", הרגעתי אותו. "בפעם הבאה נתראה בטקס שבו אעניק לך את עיטור אביר לגיון הכבוד על תרומתך לקידום יחסי שתי המדינות״, הוא הצהיר במפתיע וטפח על שכמי.

בפעם הבאה שראיתי אותו הוא צעד בקושי, כפוף ונשען בידו על כתפו של הנשיא פרנסואה הולנד בטקס הענקת פרסים במוזיאון הנושא את שמו ברציף בראנלי בפריז. הוא הביט מסביב במבט אבוד, עשה אוזניו כאפרכסת והנהן במבוכה לשאלה אם האירוע מצא חן בעיניו. לא נראה לי שזיהה אותי, כפי שלא זיהה את מרבית הנוכחים.

שלושה נשיאים שהשלימו רק תקופת כהונה אחת התחלפו בארמון האליזה מאז ששיראק פרש, ואני עדיין מחכה לעיטור אביר לגיון הכבוד שהוא הבטיח לי. כך או כך, זה לא יהיה אותו דבר לקבל אותו שלא מידי שיראק.