מה מוכר, כמה שגרתי. קרב פוליטי על בית המשפט העליון. קרב פוליטי של חובבי אקטיביזם שיפוטי מול שמרנים המעדיפים בית משפט קצת פחות מהפכני. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד דיברה השבוע ברדיו על השופטת האמריקאית רות ביידר גינסבורג שהלכה לעולמה. דיברה יפה. מעניין איך הייתה מדברת עליה לו הייתה שופטת בישראל. מעניין אם הייתה תומכת במינוי שלה לבית המשפט העליון בישראל. אפשר להטיל בזה ספק. סביר יותר שהייתה עושה עליה סיבוב בדרך לעוד מנדט בכנסת.
יש לא מעט שאפשר לכתוב ולומר על ביידר גינסבורג. אבל בעונת בחירות באמריקה, אין זמן. יום אחד היא עדיין חולה, ומנסה להחזיק מעמד. יום למחרת היא איננה, והספדים לזכרה ממלאים את הזירה. והנה כבר בא עוד יום, וכבר ניטש קרב קשה על הירושה. מי הייתה השופטת? למי אכפת. מי תהיה השופטת שתבוא במקומה? זה מה שאכפת.
היא הייתה האישה השנייה בסך הכל בבית המשפט העליון האמריקאי, לאחר סנדרה דיי אוקונור. היא נשארה בבית המשפט עד יומה האחרון, שלא כמו דיי אוקונור שפרשה ממנו (היא בת 90). זה לא מקרה: השופטת השמרנית יכלה להרשות לעצמה לפרוש במהלך כהונתו של נשיא שמרני (ג’ורג’ בוש), ולהיות מוחלפת על ידי שופט שמרני (סמואל אליטו). השופטת הליברלית, ביידר גינסבורג, לא רצתה לפרוש בעת שדונלד טראמפ בשלטון. לא רצתה לאפשר את הקרקס הצפוי כעת, ואת הסיכוי שבית המשפט יוטה עוד קצת לכיוון השמרני.
זו תהיה מטרתו של טראמפ. מצבו בסקרים לא קל. אבל הנה קיבל קלף נוסף לשים על שולחן ההימורים. הזדמנות למינוי שלישי לשופט עליון בכהונה ראשונה כנשיא. לא דבר של מה בכך. ברק אובמה מינה שלושה שופטים בשמונה שנים. ניסיונו למנות רביעי הוכשל. ביל קלינטון, שמינה את ביידר גינסבורג, זכה למנות רק שני שופטים בשמונה שנות כהונה. ג’ימי קרטר כיהן קדנציה אחת ולא מינה אף שופט. אם טראמפ יצליח במשימתו, הוא יטה את בית המשפט מחמש־ארבע, עם רוב שמרני של אחד, לשש־שלוש, עם רוב שמרני משמעותי הרבה יותר.
מחנה הימין האמריקאי מביט בתסריט כזה באהדה גדולה. מחסום מול רוחות השינוי החברתי. מחנה השמאל מביט באפשרות הזאת בזוועה. גם אם יצליחו לגרש את הדיבוק מהבית הלבן – טראמפ – ייתקעו עם בית המשפט שלו לעוד שנים ארוכות. גם השופט הבא בתור ללכת, אם לשפוט על פי גיל, יהיה ליברלי (סטיבן ברייר, בן 82).
עד שיתפנה מקומו של שופט שמרני יכולות לעבור עוד שנים ארוכות. גילו של השופט השמרני המבוגר ביותר, קלרנס תומס, הוא 72. זה אומר שאם יחזיק מעמד כמו ביידר גינסבורג, יש לו עוד עשור וחצי על כס השיפוט, והשמרנים הבאים בתור צעירים ממנו, ובלא מעט.
גילה של איימי קוני ברט, המוזכרת כמועמדת הסבירה של טראמפ להחלפת ביידר גינסבורג, הוא 48. היא תהיה השופטת הצעירה ביותר בבית המשפט. היא תהיה גם אחת השמרניות מבין השופטים. והיא תהיה הקתולית השישית, מתוך תשעה שופטים, במדינה שרובה פרוטסטנטית (מהשלושה האחרים שניים יהודים). מצביעים שמרנים תולים תקוות במה שתוכל לעשות בחברתם של שמרנים אחרים: היא תוכל לקעקע את רפורמת ביטוח הבריאות של אובמה. היא תוכל לכרסם בזכות להפלות.
קוני ברט מתנגדת להפלות לא רק בדיבור, גם במעשה. לאחד מילדיה תסמונת דאון, שידעה עליה עוד בזמן ההריון. יש לה שבעה בסך הכל, שניים מהם מאומצים. ביידר גינסבורג, כדרכם של יהודים אמריקאים ליברלים, הותירה אחריה שני ילדים.
החישוב מסתבך
כאמור, הקרב על בית המשפט העליון האמריקאי יזכיר לישראלים זירה מוכרת, אך הוא למעשה תמונת ראי של המצב כאן. באמריקה, השמרנים הם כרגע אוהדי בית המשפט – השמרני. הליברלים הם מי שחותרים לשנות אותו. עד כדי איום שאם טראמפ יממש את מזימתו, הם ינצלו את הכהונה הבאה, הם מאמינים שזו תהיה כהונה של ג’ו ביידן, כדי להרחיב את בית המשפט. פרנקלין רוזוולט ניסה פעם תרגיל כזה, ונכשל.
אבל הרעיון פשוט: הרחיבו את בית המשפט בתוספת של כמה שופטים ליברלים, והנה קסם, הרוב השמרני נעלם. כמובן, כדי לעשות מהלך כזה נדרשים כמה תנאים. הנשיא לא יכול לבד. הוא צריך את הסכמת הקונגרס. כרגע, אין לדמוקרטים רוב כזה. כדי שיהיה להם הם צריכים לכבוש את הסנאט.
הנה, כבר הקרב הפוליטי עולה על הפרק. לא רק הנשיא עומד לבחירה בנובמבר, גם סנאטורים. כל אחד מהם יצטרך לקבוע מה עמדתו בשני עניינים: האחד – האם לתמוך או להתנגד למועמדת של טראמפ. השני – האם לתמוך או להתנגד להרחבת בית המשפט. מכאן, החישוב מסתבך: סנאטור רפובליקני העומד לבחירה מחדש צריך לשקול אם ועד כמה ישתפרו סיכוייו לנצח או להפסיד אם יתנגד למינוי של טראמפ.
ברירת המחדל של סנאטור רפובליקני היא לתמוך במינוי של נשיא רפובליקני. אבל שתי סנאטוריות כבר הודיעו שיתנגדו למינוי: סוזן קולינס ממדינת מיין וליסה מרקאוסקי מאלסקה. קולינס בהחלט עלולה להפסיד את כיסאה בעוד חודשיים. מרקאוסקי לא עומדת לבחירה מחדש. התנגדותה למינוי עקרונית. כמו סנאטורים אחרים, היא זוכרת את החלטת מפלגתה לא לאפשר לאובמה למנות שופט כמה חודשים לפני סיום כהונתו.
הרפובליקנים אמרו אז – ב־2016 – שצריך להמתין להכרעת הבוחר. עכשיו, כשנוח להם אחרת, הם אומרים שלא צריך לחכות. שאפשר למנות מיד. יש הבדל מסוים בין מה שקרה בימי אובמה למה שקורה היום. אובמה היה נשיא דמוקרטי שרצה לקבל אישור למנות שופט מסנאט רפובליקני. טראמפ הוא נשיא רפובליקני שיש לו תמיכה של סנאט רפובליקני. אלא שמדובר ברוב קטן מאוד, ובניכוי שתי המתנגדות שכבר הודיעו על הסתייגותן, לא בטוח שיספיק. עוד מתנגד אחד אפשרי. אבל מתנגד רביעי כבר יהפוך את המינוי ללא אפשרי.
בגלל העיקרון
המתנגדים האפשריים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות. יש מי שמתנגדים מסיבות של בחירה, כמו קולינס, או – אם באמת יתנגד – הסנאטור מקולורדו קורי גרדנר. שניהם נבחרו ממדינות שלא בחרו בטראמפ. שניהם צריכים לחשוב על ההשלכה האפשרית של הצבעה למועמדת לשיפוט של טראמפ. יש שמתנגדים מסיבות עקרוניות. צ’רלס גרסלי מאיווה הוא דוגמה טובה.
הוא מתנגד עקרונית למינוי שופטים בשנת בחירות. מיט רומני מיוטה, לשעבר מועמד לנשיאות ויריב מר של טראמפ, הוא דוגמה אפשרית אחרת. אם כי בשלב זה שניהם מסרבים לומר מה עמדתם. אולי בתקווה שמישהו אחר יאמר קודם ואשמת הכישלון תיפול עליו. ממילא, לרפובליקנים השוקלים את המינוי יכולים להיות שיקולים נוספים מעבר לשאלה אם ואיך הוא מועיל או מזיק להם אלקטורלית.
הם יכולים להניח, לדוגמה, שהנשיא טראמפ הוא מקרה אבוד. שסיכוייו לנצח אפסיים. ואם כך, מוטב להם לשריין את בית המשפט העליון ברוב שמרני מוצק לקראת הימים הקשים של שלטון דמוקרטי. החלטה כזאת תביא אותם לאשר את המועמדת של טראמפ אפילו במחיר מסוים בדעת הקהל.
הציבור יהיה נגד, אבל המינוי יתבצע – במידה מסוימת, כפי שקרה בעת מינויו של השופט השמרני הקודם, ברט קוואנו, שהשימוע שלו נגרר בגלל האשמות נגדו בתקיפה מינית בעת שהיה סטודנט. כמובן, גם להתעקשות כזאת יכול להיות מחיר. אולי בגללה הרפובליקנים יפסידו גם את הסנאט ויעניקו לדמוקרטים גם סיבה וגם יכולת להשתמש בנשק יום הדין ולהוסיף שופטים לבית המשפט העליון.
כך או כך, הנשיא יניח שהוא מרוויח ממלחמה עזה על מינוי שופטת חדשה לעליון. אם הסנאט יאפשר לו את הניצחון הזה, יתלה על החגורה עוד הישג משמעותי שיוכל לעודד איתו את בוחריו. אם מנהיגי הסנאט יתקשו לספק את הרוב הדרוש, טראמפ יאיים על הבוחרים שאם לא יצביעו עבורו, הם צפויים למינוי ליברלי שיכרסם בזכויותיהם וייקח מהם את חירויותיהם.
טוב לנשיא למקד את הבחירות במינוי לעליון, ולא במצב התחלואה המזעזע באמריקה. טוב לנשיא למקד את הבחירות בדיון על סכנת השופטים האקטיביסטים, ולא בשאלה אם הוא עצמו ראוי להיות מי שימנה את השופטים הללו.