"היינו כחולמים", כך מגדיר עדי גינזבורג, מוותיקי המאבק למען שחרורו של יונתן פולארד, את הרגע שבו שמע כי הוסרו ההגבלות שחלו על פולארד מאז ששוחרר מהכלא. "זה היה רגע שחיכינו לו הרבה מאוד שנים, לפעמים הוא היה נראה רחוק מאוד", הוא אומר.
בסוף השבוע פורסם כי משרד המשפטים של ארצות הברית החליט שלא להאריך את ההגבלות שחלו על פולארד מאז שחרורו. פולארד, שהורשע בבית משפט אמריקאי בריגול עבור ישראל ב־1987 ונידון למאסר עולם, שוחרר מהכלא האמריקאי בנובמבר 2015, אחרי 30 שנים, ומאז שהה תחת תנאים מגבילים שכללו בין היתר ענידת אזיק אלקטרוני והישארות בביתו שבניו יורק במהלך הלילה. עתה, משהוסרו ההגבלות, יוכל פולארד, אם ירצה, לעזוב את ארצות הברית ולעלות ארצה.
זה 17 שנים פועל גינזבורג, פעיל במגזר השלישי מתל אביב, למען פולארד. "הייתי נער בן 17 בישיבה תיכונית", הוא משחזר. "אני וחבריי לא ידענו בכלל מי זה יונתן פולארד. נחשפתי אליו דרך כתבה שפורסמה בזמנו באחד העיתונים. הגעתי להפגנה למענו, ואז התחלתי להבין את גודל העוול שנעשה לאיש ואת גודל החובה שלנו כלפיו כעם. באותה תקופה היו אנשים טובים שהתחילו לעורר את הנושא ולקיים הפגנות של בני נוער כדי להעלות את המודעות לנושא. היו גם הפגנות מול הכנסת, שרשרת אנושית באזיקים שיצאה מבית ראש הממשלה אל הקונסוליה האמריקאית, היה קמפיין של טלפונים אל השגרירות האמריקאית, הפגנות מול גורמים אמריקאים שהגיעו לארץ. הוקם הוועד למען פולארד, והייתי פעיל בו יחד עם רבים אחרים. עם הזמן מצאתי את עצמי עוסק שוב ושוב בהוצאת אייטמים לתקשורת והפכתי לדובר הוועד".
זכיתם לתשומת לב?
"באותה תקופה היינו יכולים להביא אלפי אנשים להפגנות או להביא מאות בני נוער לשביתת רעב מול הכנסת, ובקושי לקבל מבזק. רוב התקשורת פשוט פספסה את זה. היה פה מאבק שאצל חלק מהציבור הישראלי עבר מתחת לרדאר. רק כעבור שנים, כשהתחילו להתוודע לגודל העוול שנעשה פה, התחיל שינוי בתודעה הישראלית בנושא. בשנת 2012, כשנשיא המדינה שמעון פרס נסע לקבל את מדליית החירות מהנשיא האמריקאי ברק אובמה, הנסיעה לוותה בעצומה של כ־200 אלף ישראלים שקראו 'פולארד לפני המדליה'. בביקור עצמו פרס אכן העלה את הנושא בפגישתו עם אובמה".
אפילו את אשתו, ציפי, הכיר גינזבורג במסגרת הפעילות למען שחרור פולארד. "אנחנו לא היחידים, יש הרבה מאוד זוגות כאלה", הוא אומר. "ציפי ואני ביקרנו את יונתן בכלא לפני כעשור. מצאנו שם אדם שכל מה שמעניין אותו זה מה שקורה לעם ישראל ולמדינת ישראל. הייתה לו רשימה של נפגעי טרור שהוא היה מתפלל לרפואתם יום־יום. הרבה פעמים, בלי שאף אחד ידע, כשהיו מקרים של חיילים שנפגעו או נפלו, יונתן שלח את אשתו כשליחה שלו כדי לנחם או לחזק את המשפחות".
ברגע שפולארד שוחרר, הרגשתם שהמאבק תם?
"כמובן שלא הרגשנו שהמאבק תם, אבל כן היה שינוי בכך שמרגע שהוא יצא מהכלא, החלטנו לעבור ככל האפשר לעבודה מאחורי הקלעים. זאת על מנת, בין השאר, למנוע את קיבועו גם בתור אדם משוחרר כקלף מיקוח מול ישראל. אם עד אז הוועד פעל מעל פני השטח בצורה פומבית, עברנו בעצם לעבוד מאחורי הקלעים. אחרי השחרור הייתי בקשר איתו ועם אסתר בשיחות טלפון".
כיצד נודע לך על הסרת התנאים המגבילים?
"ביום שישי דיברתי עם אסתר ויונתן שעה לפני כניסת השבת בארץ. הם עדכנו אותי שעדיין אין תשובה. כשפתחתי את הטלפון במוצאי שבת, קיבלתי את העדכון המשמח שהם שלחו לי לפני כניסת השבת אצלם על כך שההגבלות הוסרו".
דיברת מאז עם יונתן?
"כן, קשה לתאר את התחושה. התחושה שלי היא שגם הוא עדיין מתקשה לעכל. הבן אדם רוב חייו לא היה אדם חופשי. אני לא מכיר בתולדות מדינת ישראל אדם שישב בכלא פרק זמן כזה כמו שישב פולארד בשל מעשים שעשה למען מדינת ישראל".
בני הזוג מתכוונים להגיע ארצה?
"כן. כמו שכולם יודעים, אסתר מתמודדת עם מחלה (נאבקת כמה שנים במחלת הסרטן – א"ש), וכרגע צריך להסדיר את הטיפולים הרפואיים והיכולת להמשיך אותם פה. אנחנו בציפייה ובהתרגשות".
קונצנזוס גדול
"התחלתי לפעול למענו של פולארד לפני כ־20 שנים", מספר אשר מבצרי מהיישוב שומריה, העוסק בתחום החינוך ב"מדרשת התורה והארץ". "בשנים הראשונות שלו בכלא, המחשבה הייתה שבוודאי מדינת ישראל דואגת לו, אבל כשהתברר שזה לא כך, אז הציבור התחיל להתעורר. זה קרה הרבה בזכות הרב מרדכי אליהו זצ"ל שביקר את יונתן בכלא, דיבר על כך, ואז גם עיתונאים התחילו לכתוב על העניין. ככל שעבר הזמן, העשייה למען פולארד הפכה לחוצת מגזרים. כל המגזרים שיתפו פעולה מתוך הרגשה שנעשה כאן עוול".
כיצד פעלת לקידום הנושא?
"במסגרת הוועד למען פולארד התחלתי לעסוק בפעולות הסברה להעלאת המודעות הציבורית. היה ציבור גדול מאוד שלא היה מודע לעניין. ערכנו שיחות, מצגות, כתיבת מכתבים ליונתן, חלוקת צמידים לציבור, הפקת שלטים וגם הרבה פעילות מול הדרג הפוליטי כדי לחדד להם את המחויבות שלהם כלפיו. הגענו לכך שבכנסת היה קונצנזוס מאוד גדול בעניינו של פולארד".
במהלך השנים הללו יצא לך לפגוש את יונתן?
"לא, אבל את אסתר פולארד פגשתי הרבה. שוחחתי עם יונתן בטלפון וכששאלתי אותו אם לנסוע במיוחד כדי לבקר אותו, הוא ענה לי שחשוב לו יותר שיפעלו למענו בארץ. התנאים בכלא היו מאוד קשים. אחרי 30 שנים שם זה לא פשוט בכלל להישאר בחיים ולהישאר שפוי. בשנים הללו יונתן מאוד התחזק באמונה והחזיק מעמד בזכות האמונה. אסתר חיזקה אותו מאוד, וגם התמיכה הציבורית. המכתבים שקיבל מאוד חיזקו אותו".
כיצד קיבלת את הבשורות?
"בגלל שההודעה יצאה בשישי, ואני שומר שבת, שמעתי מהתקשורת במוצאי שבת על הסרת ההגבלות. הייתה שמחה גדולה, שסוף־סוף הגענו לרגע הזה. זה היה צריך לקרות כבר לפני הרבה שנים. היינו מאוד מודעים לפעילות ולמאמצים שהיו כדי להסיר את ההגבלות. היו מאמצים מאחורי הקלעים, והיו גם הרבה מאוד תפילות בעם ישראל למענם. כולנו מחכים עכשיו שיגיעו לארץ. גם היום חשוב מאוד להמשיך ולהתפלל לרפואה שלמה של אסתר. עכשיו המאמצים יהיו לארגן את הסידורים הרפואיים המתאימים, כדי שהם יוכלו להגיע לארץ. זה לא כל כך פשוט להגיע לארץ בתקופת הקורונה. נקווה שבמהרה כל הדברים האלה יסתדרו".
"מעל ומעבר"
"הצטרפתי למטה המאבק לשחרור פולארד בשנת 2007", מספר אפי להב, תושב ירושלים, לשעבר יו"ר מטה המאבק ומי שכיהן בעברו כראש לשכת שר המשפטים. "הגעתי לפעילות הזאת לאחר שנחשפתי לפרשה וישר הבנתי שמשהו לא טוב קורה כאן. אף אחד לא מטפל בכך, זה לא מעניין את התקשורת. בתחילת הדרך, כשבאתי לדבר על כך עם הבכירים בתקשורת הישראלית, חלק מהם אמרו לי: 'אתה חולם, אתה הזוי, תעזוב את המרגל הזה'. היה צורך לגבש אסטרטגיה איך לשכנע את התקשורת הישראלית, את הציבור בישראל ואת קברניטי המדינה בכך שיונתן עשה זאת לטובת כלל הציבור במדינת ישראל. מהמקום הזה לקחנו את המושכות והתחלנו לפעול. חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, התקדמנו והתקדמנו. בחלק מהמקרים, כשנפגשתי עם גורמים בכירים במערכת הישראלית, נאמר לי: 'האמריקאים לא ישחררו את פולארד, אלא בארון'. ואילו אנחנו האמנו שיונתן שילם מעל ומעבר".
נפגשת עם פולארד?
"ביקרתי אותו בכלא באטנר שבצפון קרוליינה וגיליתי אדם מדהים. זה היה בשנת המאסר ה־26־27 שלו. אומנם מצבו הבריאותי לא היה טוב, אבל ראיתי אדם עומד על שתי רגליו, מאוד חד וברור במחשבה שלו, אדם מאוד מיוחד, בעל תכונות יוצאות דופן. אתה נפעם ואומר איזה איש מדהים זה. הערכים, המחויבות שלו למדינת ישראל וכלפי העם היהודי שיושב בציון, לא רואים כל יום. אחרי השחרור דיברנו ארוכות בטלפון, ואז יונתן ביקש להוריד פרופיל. אנחנו מאוד כיבדנו אותו, אבל כמובן שאנשים שלנו היו איתו בקשר. כיום אנחנו נמצאים ברגע מרגש ביותר. כששמעתי את הבשורה על הסרת ההגבלות, ממש הזלתי דמעה. יונתן פולארד יכול עכשיו לממש את כל משאלות לבו. משאלת הלב של יונתן ואסתר היא להיות פה בישראל, ואני מקווה שבמהרה נוכל לראותם".
לצד השלושה האלה, מי שפעלה מבחינה משפטית למען פולארד היא פרקליטתו בארץ, עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, העומדת בראש הארגון "שורת הדין" הפועל להגנה על זכויות אדם ולהגנה על ביטחון המדינה ונאבק בארגוני טרור ובשלטונות התומכים בהם. "לפני כ־20 שנה פנה אליי ידיד טוב של פולארד, אהרון לרנר, שידע על הפעילות שלי בתחום זכויות אדם", היא מספרת. "הוא חיבר בינינו ושאל אם אני יכולה לסייע בשחרור פולארד. הגשתי, בין היתר, עתירות לבג"ץ וגם לבית המשפט לעניינים מנהליים בנושא פולארד. עתירה אחת הייתה למשל להכיר בפולארד כאסיר ציון ולהציב מראה מול ארצות הברית שיש אסיר ציון שכלוא בבית הכלא שלה".
היא הוסיפה: "עתירה שנייה הייתה כדי שהמדינה תדרוש מארצות הברית לעמוד בהתחייבות שלה כלפי פולארד בכל מה שקשור למעצרו ולהרשעתו. רק עכשיו, כשהוסרו ההגבלות, הרגשתי שניצחנו. את הידיעה על ההחלטה להסיר את ההגבלות קיבלתי מיונתן ומעורכי דינו בארצות הברית במוצאי שבת. התרגשתי מאוד שסוף־סוף זה קרה. היינו אופטימיים גם לפני, אבל לא הייתי בטוחה עד אשר זה באמת הגיע".
