בכתבות, בספרים ובסרטים על אודותיו מכונה ג'ון אוניל “גבר כהה ונאה", אבל עם עיניו השחורות, שערו השחור המסורק לאחור ועיניו המהססות בין התרסה למבוכה, הוא נראה כהכלאה לא מנצחת של ריצ'רד ניקסון עם זקנו הממהר לצמוח ומשחיר את לחייו עם דן אקרויד אחרי שנכנע לתאבונו.
אף על פי שהראש הנצחי ג'יי אדגר הובר לבש שמלות לקפה של פייב אוקלוק וחי עם גבר, ה־FBI הוא מוסד שנמק לרוב באנונימיות דיסקרטית, סוכניו לובשים חליפות זולות מהקולב, חולצות “האחים ברוקס", נעלי סירה ואמרים הרבה “כן, גברתי" ו"לא, גברתי".
ג'ון אוניל גמע את החיים בלגימות גדולות. הוא עישן סיגרים מבית קובני טוב, שתה שיבאס ריגל עם מים וטוויסט כמנהג נובורישים שטרם גילו את סוד הסינגל מאלט, לבש חליפות מחויטות למידתו עם חוטים לבנים דקים שזורים בבד היקר ונעל ברונו מגלי קטנות. “היו לו ידיים ורגליים עדינות", העידו מקורביו, “עם ציפורניים מבריקות ומטופחות".
אנשים ידעו שאוניל בסביבתם. ואלרי ג'יימס, אחת הנשים בחייו, אמרה שהוא היה הגבר היחיד שלו שלחה אי־פעם משקה בבר. עיניה נצצו כשאמרה את זה בתחקיר המקיף שהכינו עליו ב"Frontline" של PBS.
ג'ון אוניל טיפס בהיררכיה של ה־FBI לא בזכות מרפקיו החדים שלא היו לו והוא בז לשיטה. הוא הפך למומחה הגדול, לאורים ולתומים של איום הטרור האסלאמי על אמריקה, משום שזיהה את עוצמת השנאה והשאיפה להקיז דם. במשרדו היה תלוי תמיד תרשים של זרועות תמנון חובק עולם, שמות פעילים שונים שנעצרו ונחקרו, לרוב ללא תוצאות ופעולות טרור שנראו נטולות הקשר.
מוקדם בשנות ה־90 שכן בראש תזרים התנועה שמו של אחד, אוסמה בן לאדן. כאמריקאים רבים, אוניל כתב Usama. הוא התעקש לחקור את רמזי יוסוף, מי שניסה להפיל את מגדלי התאומים בפיצוץ מכונית תופת בחניון תת־קרקעי ב־1993, וממנו לשייח' העיוור שחזה את המגדלים נופלים בדמיונו, עבדול רחמן. אוניל היה מכלבי הציד האלה שאינם חוזרים מהביצה בלי הברווז שאדונם הפיל מהשמיים. כל זמן שנתנו לו.
חוץ מהיעדר תיאום טרגי בין זרועות הביון השונות שמוצג בדוח שחקר את כשלי 9/11 - כמו בכל ועדת חקירה השווה את משקלה הסגולי יש לדוח חלק חסוי שמשפחות החללים דורשות מג'ו ביידן לחשוף אותו - לא השכילה קהילת הביון האמריקאית באחד העידנים העיוורים בתולדותיה, לחבר בין היקף הפעולות, הכיסים העמוקים, תאוות הג'יהאד והשאפתנות המבצעית של אל־קאעידה ואוסמה בן לאדן.
רובם חוץ מג'ון אוניל ובכירים אחרים שהקשיבו לו עד שירדו לסוף דעתו. אפילו ב־FBI לא היה קל לאמץ את תפיסת עולמו של מי שחגר אקדח 9 מ"מ על קרסולו. אוניל לקח חלק בהקמת תחנת “אלכס" המשותפת ל־CIA ול־FBI, שעיסוקה היחיד היה מעקב אחרי בן לאדן ותנועת הכסף שלו, וניסיון לעקוב ולהרכיב את בכירי אל־קאעידה ולאתר את מקומות המסתור ומחנות האימונים שלהם.
אבל מיומה הראשון נוצקה “אלכס" בצלם הבבושקות החשאיות של ה־CIA המסתתרות ומחביאות מידע מעצמן, קל וחומר מפעילות מידור ברוטלי עם השותפים מהבולשת. במקום להזרים מידע חיוני לאוניל, שחווה את אל־קאעידה ואת הריון הפיגוע האימתני ברמה אינטנסיבית ואינטואיטיבית, הוא נאלץ לעמוד כעני בפתח “אלכס" ולהמתין לנדבות.
המידור הזה הפך לעוינות וליריבות גלויה שהידרדרו לעתים לתגרות ידיים בתדרוכים אצל ריצ'רד קלארק, היועץ לביטחון לאומי של קלינטון. אף שנטייתו הטבעית של קלארק הייתה להקשיב לאוניל על פני ראשי הביצה מה־CIA שריחפו מעל הרצפה נישאים על האדרנלין של עצמם, סוכנות הביון היא ארגון רב־משאבים שקשה לזלזל בו.
ה־CIA הזין את אוניל במידע שלא קידם אותו, עד כדי כך שנציגיו בתחנה נאלצו לגנוב ממנה מסמכים. זה הזכיר סכסוך טריטוריות כמו בין אמ"ן והמוסד ערב מלחמת יום כיפור וענייני “סבירות נמוכה", אבל היה קטלני פי כמה. ב־11/9 נהרגו במגדלים יותר אמריקאים מהישראלים שנהרגו במלחמת יום כיפור. והם היו אזרחים.
בידי תחנת “אלכס" היו צילומים איכותיים של פעילי אל־קאעידה שהשתתפו בפגישת פסגה מבצעית במלזיה. אילו העבירו את הצילומים בזמן לאוניל, הוא היה מזהה בהם חלק ממי שלמדו לטוס באמריקה. אלה שאף אחד לא חקר מדוע חשוב להם להמריא ולנווט וכלל לא רצו ללמוד לנחות. באמצע שנות ה־90 התמצקה אצל אוניל ההכרה שתאי אל־קאעידה נמצאים כבר באמריקה. הוא ידע שהם עובדים על “האמא של הפיגועים".
לפיגוע בקומפלקס צבאי בסעודיה, שהיה גדול יותר מהפיצוץ באוקלהומה־סיטי שבו נהרגו 168 אזרחים ב־1995, הגיע אוניל בראש משלחת של מאה אנשי FBI כאשר מהחור הגדול באדמה היתמר עדיין עשן. זה היה פיגוע הטרור הגדול שיותר שה־FBI חקר. את סיפור הפיגוע הזה מתעד הסרט “הממלכה" (ג'יימי פוקס וכו'), כולל החשד לטיוח סעודי.
באוהל ענק הרכיבו אנשיו של אוניל את המשאית שהתפוצצה, וכאשר החקירה קיבלה תפנית ממשית והצביעה על בן לאדן, הזדרז ראש ה־FBI לואיס פרי להגיע למקום. פרי היה מעריץ קטן של אוניל והוא לא אהב את מסקנותיו מהפיגוע. בטיסתם המשותפת חזרה לוושינגטון עבר אוניל על כללי הטקס ואמר לפרי שהוא מניח ל"סעודים לנשוף לו עשן בתחת". זאת הייתה נשיקת מוות לקריירה של אוניל תחת פרי.
ב־1997 נתן אוניל פומבי לתחושתו המנומקת שבן לאדן הקים ראש־גשר באמריקה: “לכל אחת מקבוצות הטרור האסלאמיות יש כיום נוכחות באמריקה. לרבות מהקבוצות הללו יש יכולת ותשתית לפגוע בנו באמריקה אם וכאשר ירצו". הדברים נאמרו בנאום שנשא אוניל בפני חטיבת הגנת המולדת ב־FBI, שבו טען כי אף על פי שבעשור אחרון נעשו פחות פעולות טרור נגד מטרות אמריקאיות, הפעולות שמבוצעות הן גדולות וקטלניות יותר.
הסיבה לכך היא ש"אם אתה רוצה לבצע פעולות טרור למטרות פוליטיות וחברתיות, אתה שואף שהן יקבלו כיסוי חדשותי. ככל שהפעולה גדולה יותר, כך גדול יותר הנפח שהיא מקבלת בחדשות". אוניל סיים את דבריו בנימה פסימית: “לצערי, אינני יכול להבטיח שאמריקאים לא ייהרגו וייפצעו כתוצאה מפעולת טרור. למען האמת, זה בדיוק מה שיקרה כל עוד אלימות תיתפס כדרך לקדם אג'נדה פוליטית וחברתית".
אף שהיה נשוי ואב לשני ילדים בשיקגו, חי אוניל בנפרד מאשתו. קתולים ממוצא אירי אינם ממהרים להתגרש גם כשהם הולכים על המים ושותים כמויות מופרזות של וויסקי. כאשר קיבל בייסורים קשים את האחריות להתמודדות עם טרור בניו יורק, השאיר אוניל בוושינגטון אהובה אחת ועבר להיות קרוב יותר לשנייה, ואלרי ג'יימס, שגם לה הבטיח נישואים.
את צילום האוויר ההכרחי של מצב האומה לאשורו טשטשו פרשיות המין של קלינטון. זה בנאלי, אבל מציצה מנצחת פיגוע. אלה היו ימים של הסחת דעת כללית. אנשים שהיו אמורים להיות צמודים לתמונות לוויין ולפגישות של אנשי קשר ושליחים ולעקוב אחרי משלוחי נשק וכסף, עשו את עבודתם עם עין תורנית מביטה בחקירתו המציצנית של קנת' סטאר וההבטחה הנשיאותית החגיגית “לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת...מוניקה לוינסקי".
ניאופו הסדרתי של קלינטון שיקף את אוניל. הסחת דעת היא הסחת דעת, אבל אפילו יריביו הגדולים ביותר מודים שהיו תקופות אינטנסיביות בעבודתו שבהן היה להם ברור שאוניל לא ישן חודשים.
אוניל חי מעבר להכנסתו. חשבון ההוצאות השמן שלו הפיל עליו את סופרי האפונים בבולשת, שקראו אותו לסדר. בסוף יום עבודה ארוך ומייגע הוא הגיע ל"איליינ'ס", הבר־מסעדה של האליטה במנהטן, שבה היה לו כיסא של כבוד. הוא שתה עם רוברט דה־נירו. טפח על גבו של אלק בולדווין. איליין קופמן, בעלת הבית, אהבה את האירי המסור. הוא היה מנומס, שקט בדרך כלל, בן שיחה מרתק, והקבועים ידעו מה עיסוקו. הוא היה האיש שתפקידו היה לשמור עליהם.
בעת ועידה באורלנדו, אחרי שיצא בבהילות לשוחח בנייד, שכח אוניל מתחת למושב את התיק שלו ובו עט מון בלאן, קוטם סיגרים, מצית ומסמכים מסווגים וסודיים שאסור היו לו להוציא מהמשרד. כשחזר מבוהל לאולם, גילה שהתיק נגנב. אוניל דיווח על הגניבה למשטרה. אחרי כמה שעות נמצא התיק במלון סמוך. חפציו הפרטיים נגנבו אך המסמכים נשארו. בדיקה לטביעת אצבעות העלתה כי אף אחד לא נגע בהם.
אוניל התוודה על המעידה באוזני כל מי שהיה קרוב אליו. לא ננקטו נגדו צעדים משמעתיים, אבל צל כבד הוטל על המשך הקריירה שלו. צל שהגיח מפינתו בכל פעם שהיה צריך לקדם איש FBI ראוי לתפקיד חיוני.
בקיץ 1999 הפר הסוכן המיוחד אוניל את הפרוטוקול כאשר הניח לחברתו להשתמש בשירותים במתקן סודי של ה־FBI. הזוג נסע במכוניתו האישית של אוניל, ביואיק ישנה. כ־15 ק"מ מחוץ למנהטן שפך הביואיק מנוע. אוניל התקשר ל־AAA והדריך את הגרר שייקח אותם לאזור תעשייה שבו היה מגרש חניה תת־קרקעי של ה־FBI שבו חנתה מכוניתו מהבולשת.
מיקום המתקן היה סודי, משום שבנוסף למכוניות של סוכנים עמד בו צי של אמבולנסים וטנדרים של טכנאי טלפון, כולם לא אמיתיים, שנועדו להאזנה ולמעקב. לא רק שחשיפת המתקן הייתה עבירה גסה על הכללים, אוניל עזב את המתקן ברכב ה־FBI, שחל איסור חמור להשתמש בו לנסיעות פרטיות. “תקרית השירותים הסודיים" מתויקת אצל יודעי דבר, אוהדי ואויבי אוניל כאחד, כ"תחילת הסוף של אוניל ב־FBI".
בסתיו 1999 הביע אוניל בפני קבוצה של אנשי CIA חשש גדול כי “אל־קאעידה מתכוון להפיל את מגדלי התאומים". המפגש נערך בין אנשי דרג גבוה של ה־CIA ואוניל במסעדת יוקרה במנהטן. במהלך הארוחה הסביר אוניל שאל־קאעידה לא ויתרו על רצונם להפיל את מגדלי התאומים.
מתישהו במהלך הארוחה, אוניל כה נרעש מהאפשרות להתקפה נוספת על התאומים, שהוא הזכיר את שאיפתו (שהייתה גם הצעת עבודה מונחת על שולחנו) להתמנות לראש מערך האבטחה של התאומים עם פרישתו מה־FBI. בסוף הארוחה אוניל חזר והדגיש את רמת התסכול של אל־קאעידה מכישלונם הראשון לפגוע בתאומים ועל נחישותם לחזור ולסיים את המשימה.
ב־20 באוקטובר 2000 נצמדה סירה קטנה ובה פעילי אל־קאעידה וחומר נפץ לדופן המשחתת האמריקאית Cole בתימן, פוצצו את עצמם וקרעו חור גדול בספינה. 17 מלחים אמריקאים נהרגו. 500 סוכני FBI ובראשם אוניל נחתו בתימן. לצד אוניל היה חניכו החדש עלי סופאן, סוכן צעיר ממוצא לבנוני; מראת תמימות, מוסר ותום לב תחת אפו של הסוכן הוותיק ומצולק קרבות מסדרונות.
שגרירת ארצות הברית בתימן ברברה בודין השתוללה. אוניל היה מאוס בעיניה מהרגע הראשון. במעיל הספארי שלו, האופן שבו נבח פקודות והגיש דרישות, ובעיקר מאות אנשי FBI חמושים בנשק אוטומטי ארוך. בודין דרשה לצמצם מהותית את כוח האדם, לאפסן את הנשק הארוך ולהסתפק באקדחים. מלכתחילה לא הייתה לממשלת תימן כוונה לשתף פעולה עם החקירה; בחישת בודין גרעה מהמוטיבציה הנמוכה שלהם. לעצורים בידי אוניל וסופאן היה פוטנציאל לקצה חוט המוביל לבן לאדן.
פט פטרסון היה אחד מאנשי ה־FBI שהגיעו לתימן לחקור את הפיגוע במשחתת. בערבים בילה על הבר במלון בחברת אוניל. שני הסוכנים העלו השערות בדבר המטרה הבאה של בן לאדן והגיעו למסקנה שאלה יהיו מגדלי התאומים. פטרסון אמר מאוחר יותר: “חשבתי כי זה היה פחות הגיוני שהם יתקפו אותה מטרה פעם שנייה. אבל ג'ון היה משוכנע שזאת מטרתם.
הוא אמר: ‘הם ללא ספק רוצים לראות את הבניינים האלה נופלים'. זאת הייתה תחושת הבטן שלו והוא התעקש עליה". אוניל חזר לניו יורק לעדכן את הממונים עליו ולבקש רשות לשוב לתימן לסיים את חקירת החשודים. בידיעת הגורמים הרלוונטיים, לא נתנה לו בודין אשרת כניסה.
מצד אחד טרומפלדור אמריקאי, מצד שני בליין כפייתי וגבר שבא לאהוב. נשים מצאו שהוא סקסי. לא כולן. בשיקגו הכיר את ואלרי ג'יימס, ההיא מתקרית הפיפי, סוכנת מכירות אופנה עם שני ילדים משלה. הם התאהבו. במעבר לוושינגטון הכיר אוניל את אנה דיבטיסטה, סוכנת נסיעות. הם התאהבו. כאשר עבר לניו יורק, ג'יימס הצטרפה אליו. ב־1999 עברה גם דיבטיסטה לניו יורק, וחייו הסתבכו: לזכור את טבעת הזרת הרלוונטית, את הפרחים האהובים, איפה הדירה, את שמות החברים, מה היא אוהבת במיטה.
זה היה מאתגר, אבל מעיק. לילות מסוימים, הרוס מעייפות, לא זכר אוניל לאן הוא אמור לחזור. בדוקו־דרמה הטלוויזיונית המרתקת “The Looming Tower" ("המגדלים הגבוהים") על פי ספרו המאלף לא פחות של לורנס רייט, עושה ג'ף דניאלס את אחד התפקידים הטובים שלו כאוניל.
רייט, כתב ה"ניו יורקר", שעל ספרו חוזה המגיפה “The End of October" כתבתי כאן לפני שנה, הוציא עכשיו ספר מאלף שבו הוא מתאר את 2020 בפריזמת קוביד־19. על פי ספרו זוכה הפוליצר הופקה הדוקו־דרמה. רייט מכיר בהחמצה הטרגית של אוניל מבלי להתאהב בו. לפעמים בלבל אוניל בין הנשים בחייו. אז היה מתנצל כמיטבו ומבטיח עתיד טוב יותר.
ג'יימס אמרה עליו ש"הוא רק רצה להיות נאהב. מכיוון שאי אפשר היה לבטוח בו עד הסוף, הוא אף פעם לא קיבל את האהבה שרצה". המתח בחייו האישיים השפיע עליו. בעבודתו הוא נכשל בכלל הראשון: “אל תמעד כאשר אתה רץ עם זאבים". הוא איבד מכשיר אלקטרוני נוסף עם שמות קשר, והתלונות נגדו גבהו. אוניל הבין שזמנו קצוב.
בקיץ 2001 נפגשו אוניל וסוכני FBI בכירים עם ראש העיר ג'וליאני ומפקד משטרת ניו יורק ברנרד קריק, לעדכן באיום התקפת טרור בניו יורק. אוניל אמר לקריק כי משהו “ענק" עומד לקרות. בפגישה נוספת בין השניים אמר אוניל לקריק כי ה־FBI “שומע רחשים רבים ברשת ההאזנה לאל־קאעידה" וכי “משהו גדול נמצא בקנה". והוא הוסיף: “זה הולך להיות גדול מאוד, זה יהיה עצום".
אוניל הביע תסכול בקשר למתרחש בממשל: “המכשול העיקרי לחקירת טרור אסלאמי בערב הסעודית הוא האינטרסים של חברות הנפט האמריקאיות שם והתפקיד שהן משחקות. כל התשובות, כל מה שאנחנו צריכים כדי לפרק את הארגון של בן לאדן, נמצא בערב הסעודית".
ב־19 באוגוסט, בעקבות הדלפה מכוונת שכונתה תחקיר, פורסם ב"ניו יורק טיימס" סיפור התיק האבוד.
ה"תחקיר" היה מכוסה טביעת אצבעות של בעלי העניין הרבים בעצירת אוניל. היו שם נציגי מרק ראשי התיבות של הסוכנויות הרלוונטיות. אוניל נכנע. הוא פרש ב־23 באוגוסט מה־FBI לטובת תפקיד ראש מערך האבטחה של מגדלי התאומים בקומה ה־34 של המגדל הדרומי. חברו כריס אישאם, מפיק בכיר בחדשות ABC, אמר: “לפחות זה יהיה תפקיד קל. הם לא הולכים לפוצץ את המגדלים שוב". אוניל השיב לו: “האמת שהם תמיד רצו לסיים את העבודה, ואני חושב שהם ינסו שוב". השיחה התקיימה ימים ספורים לפני כניסת אוניל לתפקיד.
השבועיים האחרונים היו טובים. במקום ביואיק ישנה הייתה לו מרצדס חדשה וחניה עם שמו בחניון תת־קרקעי מתחת למגדלים. הוא רקד עם הנשים בחייו בין חתונות מובטחות. בליל ה־10 בספטמבר הגיע ל"איליינ'ס" ומשם עם חברים ל"צ'יינה קלאב" למשקה אחרון. הוא לא אמר הרבה חוץ מתחושתו ש"משהו גדול עומד לקרות". בבוקר ביקש אוניל סליחה מג'יימס על שעת שובו המאוחרת, הוריד אותה בעבודה והמשיך לפגישה במשרדו בתאומים.
המטוס הראשון ננעץ במגדל הצפוני ב־8:46. ב־9:17 התקשר אוניל לג'יימס: “מותק, אני בסדר אבל אלוהים, ואל, זה נורא. חלקי גופות בכל מקום. אל תבכי. אני חושב שהמעסיקים שלי מתים, ואני זקוק לג'וב הזה". ב־9:25 התקשר אוניל לדיבטיסטה. הרשת הסלולרית עמדה לקרוס, אבל דיבטיסטה הבינה שאוניל מחוץ לבניין. הוא אמר לה שהכל בסדר, ודיבטיסטה הבינה שהוא חוזר לבניין.
גופתו של אוניל זוהתה מתחת למגדל הדרומי ב־21 בספטמבר. האיש האחרון שראה אותו בחיים העיד שאוניל הקים חדר פיקוד במגדל הצפוני ועזר בפינוי נפגעים.
מוסר השכל? תמיד יש מי שרואה את הדברים נכוחה. תמיד יש אנשים קטנים ממנו שמנצחים אותו. ההיסטוריה מלאה להתפקע במקרים דומים. הם טרגיים והרואיים כאחד. לרוב מיטיבי הלכת הללו ומביני העניין הם אנשים פגומים שאינם מודל חיקוי. לכן נוח לא להקשיב להם. רובנו אנשים קטנים שנטפלים לטפל ומחמיצים את העיקר. סמליות צילום “האיש הנופל" שהפך לאייקון של 11/9 לא נעלמה מעיניי.
אני מבין את ההתרגשות שעוררה אבל מסתייג נחרצות מתיעוד תנועותיו של המת במעופו והצגתן ככוריאוגרפיה אלוהית וג'סטות הנצח של הטרגדיה האנושית. אנשים רבים קפצו אל מותם באותו יום והפכו לאבק. לפעמים סמליות היא יותר ממה שיש בה.
ג'ון אוניל היה תלמיד חרוץ ושקדן של איום גלובלי. היו לו הכלים לאתר, למצוא ולעצור אותו בזמן. אבל אנשים קטנים, עבדים לחשיבה מקובעת שסירבו ליטול סיכונים, הדיחו אותו וחסמו את דרכו. הוא סמלי יותר בעיניי מהאיש הנופל. הוא האיש שידע יותר מדי ויד המקרה ניווטה אותו אל מותו במקום שבו ידע לפני כולם שיתרחש אסון.
האיש שידע
ג'ון אוניל ראה את הנולד והעיד באוזני רבים על הצפוי. הוא נואש מהאפשרות להשפיע ועבר להיות ראש מערך האבטחה במגדלי התאומים
