על רקע הדיווחים על פלישה רוסית לאוקראינה שעלולה להתרחש בכל יום, שליחי חב"ד באוקראינה מנסים לשדר עסקים כרגיל ובמקביל נערכים לסיוע לאוכלוסייה היהודית בעת הצורך בכל הקשור למזון ומחסה. בנוסף לכך, הם עונים לאינספור פניות של יהודים מודאגים.
"אנחנו פועלים בכמה מישורים, תמיד צריכים לשלב בין הגשמי לרוחני", אומר הרב יונתן בנימין מרקוביץ', רבה הראשי של קייב ושליח חב"ד ראשי בבירת אוקראינה, שבה מתגוררים 30 אלף יהודים. "יש פה כמה סוגים של אוכלוסייה: מאוד מבוגרת ומאוד צעירה, ואנחנו משתדלים לתת לכולם תשובות לבעיות שלהם".
במה מתמקדת הפעילות שלכם בימים אלה?
"באופן יזום אנחנו אוגרים עכשיו מזון, מחלקים יותר אוכל, בעיקר מנות יבשות של אוכל, קופסאות שימורים, קמח, סוכר, אורז ואטריות כדי שלאנשים יהיה מה לאכול בבית אם יהיה מצב שלא יהיה אוכל בחנויות או שתחל פלישה. ליהודים המבוגרים שלא יכולים ללכת, אנחנו מביאים את מנות האוכל עם מתנדבים עד הבית כדי שהמתנדבים גם יוכלו להרגיע אותם ולהיות איתם בקשר. בנוסף, ארגנו בבתי הכנסת מזרנים, מים ושקים של אוכל אם יקרה אסון".
לדברי מרקוביץ', הוא מקבל מדי יום עשרות פניות ושיחות טלפון. "אנשים מתקשרים מודאגים", הוא מספר. "שואלים אותי מה דעתי, אם כדאי לברוח או לא, מה לעשות עם הילדים. אנשים דואגים מאוד לילדים שלהם, לא רוצים שהילדים יחוו מלחמה. לגבי הילדים, אני מציע להם לשלוח אותם לארץ, אבל אני לא יכול להחליט בשביל המבוגרים אם להישאר או לא. זו החלטה שלהם, וזו כמובן אופציה למי שיש לו דרכון ישראלי"
"מהבחינה הזאת, היום המצב פשוט. יש כמה טיסות ביום, ובעלי דרכון ישראלי יכולים לצאת ביחד עם המשפחות שלהם. השגרירות הישראלית מאוד קשובה לבעיות ומטפלת. השגריר, סגן השגריר, הקונסולית, וכל הצוות הם מדהימים. כולם מאוד פעילים, עוזרים ומשתדלים", ציין.
מה אתה מרגיש בשטח?
"הכל מתנהל רגיל לגמרי, במסעדות יושבים אנשים, אבל ברחובות הראשיים יש פחות פקקים ממה שהיינו רגילים לראות. רוב האוכלוסייה לא מאמינה שתהיה פלישה בסופו של דבר, וגם הממשל פה מאוד מרגיע. אני אישית מודאג. אם יקרה משהו, זה ישפיע גם עלינו, אבל אני נשאר בקייב. זה מה שהרבנים החליטו. הייתה לנו ישיבה בימים האחרונים והחלטנו שכולנו נשארים במקומות, בדיוק כמו שבמקרים דומים בעבר הורה לנו הרבי מלובביץ' להישאר במקום".
מבוקר עד בוקר
"העבודה שלנו כרגע מתמקדת בשני מישורים", אומר גם הרב אברהם וולף, הרב הראשי של העיר אודסה ודרום אוקראינה ושליח חב"ד. "המישור האחד הוא המנטלי, להרגיע את הקהל, לחבר בין אחד לשני, ליצור עזרה הדדית. דיברתי בשבת בפני מאות אנשים שהגיעו לתפילה בבית הכנסת. אמרתי שהתפקיד שלנו הוא לעזור לשכן הנצרך, לזקן. את היהודים שממילא לא יכולים לנסוע מפה כי אין להם דרכון ישראלי, אנו מרגיעים באופן מנטלי".
הפעילות השנייה של חב"ד באודסה, שבה מתגוררים 35 אלף יהודים, מתמקדת במישור המעשי. "למדנו מניסיון העבר שהיה לנו באוקראינה עם מהפכות ומלחמות, בפרט המלחמה שהחלה לפני שמונה שנים, אז הגיעו לאודסה אלפי פליטים שברחו מערים כמו דונצק ולוהנסק, בהם גם מאות יהודים", אומר הרב וולף.
"היינו צריכים אז לארגן להם בבת אחת מקומות לינה ואוכל. הפעם היו לנו חודשיים להתכונן. קנינו 1,000 שקי שינה. אם יגיעו פליטים מאזור חרקוב וקייב, נוכל לשכן אותם בתוך מבני הקהילה היהודית, כמו גני ילדים, בתי ספר, בתי יתומים, מושב זקנים. בנוסף לכך, רכשנו 30 טון קמח, 20 טון סוכר, 30 טון פסטה, 25 טון אורז ו־40 טון כוסמת, כדי שנוכל להאכיל את כל הנזקקים והיהודים, ובפרט את 180 הילדים היתומים שגרים בבתי היתומים שלנו, 150 סטודנטים יהודים מאוקראינה שלומדים באוניברסיטה היהודית באודסה, ו־40 זקנים ניצולי שואה שגרים אצלנו במושב זקנים".
"אין להם לאן לברוח. אנחנו חייבים להיות איתם ולדאוג להם, כמו גם לשאר יהודי אודסה. אנחנו גם שוכרים עכשיו מבנים של מחנות קיץ מחוץ לאודסה, כדי שאם חלילה המלחמה תגיע לעיר עצמה, נוכל להוציא החוצה את הקהילה היהודית. אלה שיש להם דרכון ישראלי ועולים לבד למטוסים, לא צריכים את העזרה שלנו", הוסיף.
כמה אנשים עובדים על האופרציה הזאת?
"יש לנו 400 עובדים במערכת של הקהילה. הבעיה היא למצוא את הכסף ולנהל נכון את כל האופרציה הזאת. זה מה שאנחנו מתעסקים בו מבוקר עד בוקר".
איך היית מתאר את האווירה באודסה?
"אנשים כבר פוחדים לפחד, כבר אין להם כוח לפחד. אחרי כל כך הרבה מלחמות, מהפכות, אחרי כל כך הרבה פעמים שהייתה כמעט מלחמה, כמעט מהפכה, אנשים כבר לא רוצים לפחד. הם פשוט רוצים לחיות. הרחובות לא שוקקים, רואים שהפקקים נעלמו מהרחובות, אבל אין היסטריה. באופן אישי, אני בטוח שהסיפור הזה יסתיים בהסדר כלשהו. גם אם יקרה משהו, לדעתי זה יתחולל במזרח ולא יגלוש לערים הגדולות. אבל מלחמה, אף אחד לא יודע איך היא מסתיימת. עם כמות הנשק והחיילים שעוטפים את אוקראינה, מספיק גפרור כבוי כדי להצית את הכל".
אחריות גדולה
"ביומיים האחרונים קיבלנו הרבה טלפונים מחו"ל, מארצות הברית ומישראל, של אנשים שביקשו לדבר עם המשפחה שלהם בחרקוב, אנשים שדואגים לקרובים שלהם שנמצאים פה", מספרת מרים מוסקוביץ, שליחת חב"ד בחרקוב, הנמצאת 40 קילומטרים מהגבול עם רוסיה ושבה גרים כ־30 אלף יהודים.
"אנשים רצו לשכנע את קרוביהם לעזוב או לוודא שהם נמצאים בקשר איתנו ושהם בסדר. הייתי צריכה להרגיע את המתקשרים ולהגיד שאני נשארת. זה נותן את התחושה שהקהילה לא תהיה לבד. התקשרתי לאנשים שהם ביקשו, נתתי להם את הטלפון האישי שלי ואמרתי: 'תבואו, תתקשרו אם צריך משהו'. ביום ראשון הגיעו יהודים רבים לבית הכנסת ושאלו 'מה יהיה?'".
"זה מאוד מרגיע כשאנחנו אומרים: 'אנחנו איתכם, אנחנו נשארים'. קיבלנו אינפורמציה לגבי מתי מתקיימת טיסת חילוץ. מי שרוצה לעזוב - עוזב, מי שרוצה להישאר - נשאר. צריך לזכור שמי שיש לו דרכון ישראלי יכול לחזור לישראל, אבל הרבה יהודים כאן הם ללא דרכון ישראלי. אנחנו משתדלים לתת להם תחושה של ביטחון", אמרהץ
בשבת האחרונה, מספרת מוסקוביץ, בבית הכנסת של הקהילה היהודית במרכז העיר היו יותר אנשים מתמיד. "כשמרגישים את המתח, כולם רוצים להתפלל ולקבל חיזוק", היא אומרת.
"אנחנו יותר מ־150 משפחות של שליחי חב"ד באוקראינה. ביום ראשון עשינו זום ביחד כדי לחזק אחד את השני וגם כדי לדבר על מה למסור לקהילה. כל העולם עם העיניים לאוקראינה, וכל היהודים עם העיניים לשליחי חב"ד שנמצאים פה בשטח. אנחנו הכתובת בשבילם, אז אנחנו צריכים לתת להם את הביטחון. אנחנו בחודש אדר, צריכים להרגיש את השמחה, לעודד אחד את השני ולהבין את האחריות הגדולה שיש לנו. עכשיו, אף שבשטח לא ניכרת היסטריה, התכנון שלנו הוא גם לאגור מספיק מזון - ביצים, שמן, אורז, קמח - כדי שיהיו בבית הכנסת, ואולי גם להצטייד בגנרטורים".
את לא חוששת?
"בינתיים אולי אנשים דואגים בראש ובלב, אבל בשגרה, בשטח, הכל מתנהל רגיל. אני בעלת דרכון אוסטרלי. משגרירות אוסטרליה התקשרו אליי כבר לפני חודש למסור שלא לוקחים עליי אחריות אם אני נשארת, שאלו מה התוכניות שלי, עניתי שזה הבית שלי. אני נמצאת כאן עשרות שנים. אני מרגישה שאני כמו הקפטן בספינה של הקהילה היהודית".
"הדבר הכי חשוב הוא שאנשים יודעים שאנחנו לא עוזבים", אומר הרב יוסף יצחק וולף, שליח חב"ד והרב של הקהילה היהודית בחרסון, עיר בדרום אוקראינה, מרכז מחוז חרסון, שבו מתגוררים 10 אלף יהודים. "אנחנו מרגיעים שאנחנו לא עוזבים, רב החובל לא נוטש את האונייה. אנשים כל הזמן מתקשרים אלינו מאוד לחוצים. אבל אף שהם רואים בחדשות שישראל וארצות הברית וכל מדינות אירופה ממליצות לעזוב, ברגע שהם שומעים שהרב והמשפחה שלו פה ולא הולכים לאף מקום, זה מרגיע מאוד".
מה אתם עושים ברמה האופרטיבית?
"יש לנו מערך שינוע של הזנה שקיים כל הזמן. עכשיו אנחנו בכוננות לכך שאם חלילה משהו יקרה, נוכל לספק מזון ותרופות לאלפי יהודים. הצטיידנו כבר בכמות גדולה של מוצרי יסוד - קמח, סוכר, אורז, כוסמת, שמן. זה נמצא במחסנים של הקהילה. יש לנו תוכנית סוציאלית רחבה, אנחנו כל הזמן מאכילים נזקקים. במקרים של משבר הומניטרי המעגל מתרחב".
אתה מקבל פניות לגבי טיסות לישראל?
"יש ישראלים שמסתובבים פה באזור באופן קבוע. המלצתי להם להירשם בלינק של השגרירות כדי שידעו בכל רגע נתון איפה הם נמצאים, אם יצטרכו לעשות שינוע מהיר מפה. יש גם את הקהילה המקומית שבה כולם זכאי עלייה, אבל כרגע ללא דרכון ישראלי. אם חלילה יקרה פה משבר חמור - ואני מקווה שזה לא יקרה - נדע להגיע לכל אחד מהם".
לדברי וולף, "אנשים פה די רגועים. יש תמיד את האנשים שהם צרכני חדשות מורעלים, הם לחוצים קצת כי התקשורת מלחיצה, אבל בגדול שגרת החיים זורמת. לא ראיתי כוחות צבא ברחובות".
איך ההרגשה שלך?
"אנחנו שליחי מצווה ונמצאים פה בכוח המשלח. זכיתי שהרבי מלובביץ' שלח אותי לפה לפני כ־30 שנה. הרבי שלח אותנו לפה בידיעה טוטאלית שאנחנו שליחים שלו, אז אנחנו רגועים"