הם כ־50 צעירים, צעירות ומבוגרים – נשים וגברים אוקראינים שעובדים או מתגוררים ברחבי אירופה. על האוטובוס שהם שכרו עליתי בעיר קרקוב בפולין, כדי לעשות איתם את הדרך הנגדית – מול רבבות הנמלטים מאוקראינה מערבה ודרומה – לחזור אל המולדת שקראה להם, או שעדיין לא קראה. המכונית שהזמנתי לא הגיעה כמובן. מי צריך בלבול מוח, אפילו תמורת כסף, ולהכניס ראש בריא למיטה חולה. אז מותר להתחרט ברגע האחרון.
חיפשתי מוצא ואז ראיתי אותם עולים לאוטובוס האוקראיני השכור. שני נהגים בדקו ברשימת השמות. הנהג הרע (בהתחלה) – הצעיר שבהם, טען שהאוטו מלא ושאני לא ברשימה. הנהג הקשיש הביט בי בהערכה מסוימת ואמר: "בוא תעלה".
ארבעה גלים יש לגיוס הגדול – מגיל 18 עד 60. הנשים אינן נכללות בגל הראשון, אבל יש כבר כאלה שמוכנות להתנדב. ילנה הגיעה עם החבר שלה יפים ומוכנה לעשות הכל כדי לעזור. "אפילו עברתי התמחות בעזרה ראשונה," היא מספרת.
איגור היה פעם חייל, לפני שיצא להרוויח את לחמו בעבודה גופנית בפולין, והוא הכיר את הצבא האוקראיני של פעם. "היה קצת חובבני", הוא מודה, "אבל שמעתי שעכשיו זה השתנה ללא היכר".
סמיון חוזר עם שני חברים שיצאו כמוהו ללמוד ולעבוד אצל השכנה ממזרח. "שמעתי שמחלקים נשק לכל מי שדורש," הוא מסביר, ומוסיף: "עברתי פעם קורס ירי, ואני מקווה שגם כל אלה שלוקחים היום. אחרת נהרוג את עצמנו יותר מהרוסים".
קרוב לשדה התעופה של קרקוב ראיתי קודם כל חיילים אמריקאים רבים, ובעיקר ציוד ונשק כבד שיצאו מיד לדרכם אל הגבול. יצאנו לשם גם אנחנו. הפנים היו חתומות, אך כולם השתדלו להחליף בדיחות להעלאת מצב הרוח. אבל מה שאמור היה להיות נסיעה מהירה יחסית ובלי בעיות, הפך למסע לילי ארוך. לא בחרנו במעבר המרכזי, שם משתרכים תורים של עשרות קילומטרים בכיוון ההפוך. הנהגים המנוסים הכירו מעברים אחרים, רק לכלי רכב, אבל דווקא בצד הפולני היו פקקים אינסופיים בכל עת – או שהמשטרה החליטה לעצור את התנועה או שנתקלנו בעבודות בכביש.
כשהגענו למעבר הגבול הראשון שבחרו הנהגים – האכזבה הייתה מרה. פשוט סירבו לתת לנו לעבור. הקצין נראה אובד עצות. "זו הוראה שהגיעה מהצד האוקראיני", הוא הסביר. "שום מכונית לא עוברת. מסוכן מדי. יש כאן הפגזות לא רחוק. אומרים שהחיילים הרוסיים הגיעו".
במכוניות האחרות התארגנו לשינה, בלי לדעת מתי הגבול ייפתח שוב. אבל לא אצלנו. הנהגים הכירו עוד כניסה מפולין לאוקראינה, עשרות קילומטרים משם, וחבריהם אותתו להם ששם יש אפשרות. בדרך נשלפו כיבודים שהוכנו מראש – קופסאות בשר שימורים, ממרחים. הכל הזכיר לי את הצבא בארץ, חוץ מהסופגניות הפולניות שבהן קינחנו את הארוחה.
במעבר השני יכולנו לנשום לרווחה. נותנים להיכנס, אבל ההמתנה הייתה ארוכה ומורטת עצבים. הפולנים דווקא היו מהירים, אבל הצד האוקראיני אסף ובדק את הדרכונים פעמיים, כאילו שאנחנו רוצים לברוח ולא להיכנס. אולי חששו ממרגלים. "מה הם רוצים מאיתנו", התעצבן ויטלי, החבר של ילנה. "הנשיא אמר לנו להתייצב – אז באנו".
בצד האוקראיני עצרנו בשולי הדרך וירדנו ברגל בחושך לקרחת יער סמוכה. מכיוון המשך הדרך הדהדו קולות של התפוצצויות. הקומזיץ עם מנות הקרב נמשך שם, וחשבתי על אבי שנלחם פעם ביערות האלה נגד הנאצים והעביר שם שנים ארוכות. אבל הוא נלחם אז בנאצים. הרוסים היו ידידים שסיפקו עזרה – ואחר כך גייסו אותו לשורותיהם. נכון, אוקראינים רבים טבחו אז ביהודים, אבל רוב חייליו של אבי היו גם הם אוקראינים ונלחמו בנאצים בגבורה. עכשיו פוטין מכנה בשם "נאצים" את מנהיגי אוקראינה. משתמש בזיכרונות קולקטיביים מן התקופה שבה עדיין לא נולד. "טפו", ירק סמיון בבוז כששמו הוזכר.
הדי הנפץ פסקו, ואחרי שיחה בקשר קרא לנו הנהג לשוב ולעלות לאוטובוס. הדרך ללבוב הייתה פתוחה. בשעת לילה אזעקה הדהדה בעיר. טילים התפוצצו לא רחוק – הן ירי על שדות תעופה הן ירי חיפוי על קומנדו של כוחות מיוחדים רוסיים, שתפס עמדות רחוקות ממזרח לעיר. ברחובות לבוב התנועה מעטה, ותורים ארוכים משתרכים ליד הבנקומטים. הפנים קודרות, האנשים מעדיפים לא לדבר יותר מדי. אווירת הפחד חזרה בגלל העוצר שהוטל משמונה בערב עד שש בבוקר.
"הם מסתכלים עלינו", אומר גבר לידי ומצביע על מכונית משטרה קרובה. "הוא בדרך כלל לא מפחד," אומרת אשתו. אמש היו סצינות של דוחק בתחנת הרכבת היפהפיה, כשהבורחים, בעיקר נשים, המתינו לרכבת מיוחדת שתיקח אותם מעבר לגבול. הרוסים מתכוונים להטריד ולהפגין שליטה טקטית גם על חלק זה של אוקראינה, בגלל הסיוע הצבאי שזורם לשם דרך הגבול – וגם משום שבמקרה של נפילת מזרח המדינה בידיהם, לבוב עלולה להפוך, כמו פעם, לבירת מערב אוקראינה החופשית.
"עכשיו אתה הולך מיד להתייצב?" אני שואל את ויטלי שאוסף את ילנה ואת התרמיל – והם יורדים מהאוטובוס, קצת סוחבים רגליים אחרי ליל השימורים. "אם צריך, אז כן" הוא עונה קצרות. לאיגור, שמתקרב ל־60, יש ספקות אם בכלל יסכימו לקבל אותו לצבא. "רבים רוצים להתגייס, אבל כרגע אין מקום לכולם" הוא נאנח.
