אולי מדברים עליהם פחות בתקשורת הבינלאומית, לעומת הקורבנות האזרחיים שקורעים את לב העולם. אולי מותם נראה מרגש פחות, אולי מתייחסים לזה כאל אחד מסיכוני המקצוע, אולם מרבית הקורבנות במלחמת אוקראינה, כמו במלחמות אחרות, הם החיילים שנשלחו לקרב וחזרו הביתה בארון.
כמו ערים אחרות, גם לבוב קוברת את קורבנותיה שמתו רחוק מהבית. בשבועות האחרונים נערכים טקסי קבורה כמעט יומיומיים בכנסייה הצבאית היוונית־קתולית האוקראינית של לבוב על שם פטר ופאוול, שנבנתה במאה ה־17.
בטקס שבו נכחנו נישאו שלושה ארונות על ידי קבוצת לובשי מדים, בנוכחות עשרות אזרחים וחיילים. כמה נשים התייפחו על רקע מלמול תפילת הכמרים. גברים נשאו בפנים חתומות צלבים וצילומים של חבריהם שמתו בקרב בחזית המזרחית בלוהאנסק.
שמותיהם: וסיל ויחיבאני, בן 28, קירילו מורוז, בן 25, ודמיטרו קוטנקו בן 20. יום קודם לכן נערכה שם הלווייתם של חמישה חיילים נוספים מבני האזור.
על קירות הכנסייה שלטים עם צילומיהם של מאות חיילים שהשתייכו לחילות שונים מאז תחילת המערכה במלחמת הדונבאס ב־2014, שלא באמת נפסקה מאז. תחת פיקודו של הכומר רומן פנטוך עומדים עוד 15 כמרים צבאיים, שמטפלים גם בבני משפחות החיילים. הארונות מוצאים החוצה אל מבנה קרשי העץ ברחבת הכנסייה ומועלים על רכב, שמוביל אותם לעבר בית הקברות ליצ'קיב בצפון העיר. הצנחנים חובשי הכומתות האדומות נוסעים אחריהם באוטובוס, ואיתם גם נשים מן היחידה. אחר כך הם צועדים אחרי הרכב המוביל את הארונות למקום קבורתם.
בני המשפחה אינם שם. "הם לא יכלו להגיע", אומרים בקצרה מארגני הקבורה. עם זאת, אנסטסיה בת ה־35 באה עם בנה בן ה־8, בלי שהיא מכירה את הנופלים. "רציתי שיראה במו עיניו איזה מחיר אנחנו משלמים עבור החופש. הם נתנו את היקר להם כדי שנוכל לחיות כאן. אני אהיה עם אלה שאיבדו בני משפחה", היא אומרת.
רומן בן ה־70 הגיע אתמול, כמו שלשום, לחלוק כבוד לנופלים. "הם הורגים אותנו, מפציצים את המדינה שלנו, זה לא קרה מאז מלחמת העולם השנייה", הוא אומר בקול שבור. "אחד ההרוגים אתמול היה רק בן 19. הוא היה חבר של נכדי. רק חתם על חוזה הגיוס - ושלחו אותו להילחם בחזית המזרחית. אחרי שבועיים חזר בתוך ארון. אנחנו נוכל לבנות מחדש את הבתים והערים, אבל לא נוכל להחזיר לעולם את האנשים שאיבדנו". כיתת חיילים ירתה מטח כבוד אל השמיים, והארונות הורדו לקבר לצלילי ההמנון האוקראיני.
