"שיר המלחמה של מקדרמוט" היה המנון פופולרי בפאבים ובהיכלי המוזיקה של לונדון במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1877. הבריטים אומנם לא היו מעורבים ישירות בעימות, אבל התחזקות רוסיה על חשבון הטורקים איימה על האינטרסים שלהם באסיה, והחדשות על מעשי הזוועה שחוללו החיילים הרוסים בבלקן לא קנו לצאר מעריצים רבים בלונדון. לכן, כבר בשורה הראשונה של השיר הבהירו המסובים בעד מי הם: "כלבי המלחמה שוחררו והדוב הרוסי הקשוח זחל החוצה מהמאורה שלו, נכון לשדוד ולהקיז דם", הם זימרו במקהלה והקישו כוסות בירה. המטפורה החייתית חזרה בשנית בפזמון: "לחמנו בדוב בעבר, וכל עוד אנחנו בריטים אמיתים – הרוסים לא יקבלו את קונסטנטינופול!".
האלגוריה החייתית לרוסיה – דוב גדול וצמא דם – לא הייתה זרה לתושבי לונדון של סוף המאה ההיא. היא גם לא צריכה להיות זרה לקוראי שורות אלה ב-2022. בשבועות האחרונים, הדוב הרוסי הקשוח זחל החוצה בשנית מהמאורה שלו והילך לאורכן ולרוחבן של אינספור כותרות עיתונים וטורי דעה. ראינו סיפורים על "הדוב שהקיץ משנתו" ופלש לאוקראינה אחרי שהמערב "דקר את הדוב במקל", וגם ראינו סיפורים על "חיבוק הדוב" של הכלכלה. נראה כאילו אינספור כותבים בכל רחבי העולם לקחו כמובן מאליו שקוראיהם יידעו שרוסיה היא דוב גדול ואימתני, והרשו לעצמם להתפלש בשלל המטפורות הקשורות לכך. אבל מאין הגיע הסיפור הזה הגיע, וממתי רוסיה היא דוב?
הדוב הרוסי מהמערב
באופן לא מפתיע במיוחד, התשובה לא נמצאת ברוסיה עצמה. אומנם יש כמה התייחסויות לדובים בפולקלור הרוסי לפני ואחרי חדירת הנצרות לצפון מזרח אירופה, אבל הן לא שונות במיוחד מהאזכורים של שאר חיות היער בתרבות העממית הסלאבית. כן, דובים עלולים להיות מסוכנים, וגם היום אפשר למצוא אותם אורבים בשולי העיירות והכפרים בחלקים מסוימים של מדינת הענק. עם זאת, אותו דבר נכון גם לזאבים ולשועלים.
כשהאימפריה הרוסית ביקשה לייצג את עצמה בצורה מופשטת, היא בחרה לרוב להשתמש בסימבוליזם של העיט הדו-ראשי, שרמז למורשת הרומית-ביזנטית של האימפריה, כמו גם לתפקיד הכפול של הממסד הדתי והשושלת המלכותית בניהול המדינה. הסמל הזה אומנם נזנח בימי ברית המועצות, אך אומץ מחדש על ידי הפדרציה הרוסית ומתנוסס כיום בגאווה בשלל מוסדות רוסיים רשמיים.
כדי למצוא את הדוב עלינו להפנות את מבטנו אל מחוץ לרוסיה – למערב אירופה. גם אם איננו יודעים בדיוק מתי זה קרה, בשלב כלשהו החלו תושבי בריטניה, צרפת, גרמניה וספרד לזהות את הדוב עם המדינה הרוסית. אפשר למצוא לייחוס הזה מגוון דוגמאות מוקדמות: כבר במחזה "מקבת" של שייקספיר, מראשית המאה ה-17, אחד הדוברים מצהיר שהוא חזק מספיק להביס במו ידיו "דוב רוסי קשוח"; מפה של אירופה מהמאה ה-17 מילאה את החלקים הריקים בסיביר בדובים קטנים; וקריקטורה אנטי-רוסית מהמאה ה-18 הציגה את הגנרל הרוסי פוטיומקין רוכב על דוב בדמותה של הצארית יקטרינה הגדולה.
במאה ה-19, כשעיתונות נעשתה נפוצה יותר ויותר והלאומיות דרשה מכל אדם לאמץ לעצמו מולדת, קריקטוריסטים ששו לשייך לכל עם סט ייצוגים משלו. לעיתים הייצוגים האלה היו אנושיים – ג'ון בול מייצג את בריטניה, מריאן היא הדמות שמגלמת את צרפת, וארצות הברית היא כמובן הדוד סם. אבל במקרים אחרים המדינות היו חיות. בריטניה אהבה לדמיין את עצמה כאריה, שריד לסמלי המלכים הנורמנים שפלשו לממלכה ב-1066, אבל לפעמים הייתה דווקא בולדוג קשוח. צרפת הייתה פודל עדין או תרנגול כועס, מעין משחק מילים מתוחכם על הדמיון בין שמו של העם הגאלי למילה הלטינית לתרנגול, Gallus. גרמניה הייתה עיט שחור, סין הייתה דרקון ורוסיה – רוסיה הייתה דוב. לפעמים הוא היה עירום, לפעמים לבוש כמו קוזאק, אבל תמיד דוב.
דוב מוזר
השיוך הזה לא נעשה רק כי ברוסיה יש דובים – הוא שיקף את הקושי של אנשים מחוץ לרוסיה להבין את האימפריה הזאת. מאז ומתמיד רוסיה הייתה אנומליה בתרבות האירופית. הם היו נוצרים, אבל הנצרות שלהם הגיעה ממסורת יוונית-ביזנטית, ולא קתולית או פרוטסטנטית כמו רוב מדינות אירופה. הם היו אירופאים, אבל האימפריה שלהם צמחה מחורבות הפלישות המונגוליות, והשתרעה על פני אלפי קילומטרים של שממה אסייתית. הם היו דומים אבל שונים, נוכחים נפקדים. ובשעה שמערב אירופה עבר תהליך מואץ של תיעוש ומודרניזציה, רוסיה האגררית פיגרה הרחק מאחור, ארץ של חקלאים אנאלפביתים ואצילים דוברי צרפתית. ארץ תרבותית, אבל לא ממש. לא "כמונו".
לכן, כאשר קריקטוריסטים ממערב אירופה או מרכזה נדרשו לסוגיית ההתנהלות הרוסית מחוץ לגבולות המדינה, אחד הנושאים הפופולריים ביותר היה הדגשת ההבדלים בין התרבות הרוסית לציוויליזציה המערבית. התרבות המערבית, לעיתים קרובות בדמותה של אישה לבנה עוטת גלימות או טוגה, עמדה בניגוד חד לברבריות האסייתית המיוחסת לרוסיה, שהוצגה כאיכר או כפרש אסייתי רשע.
לפי תפיסתם, הכביכול-תרבות הרוסית הייתה בדיוק זה – "תרבות". במקרה הטוב היא נחשבה חיקוי גס של התרבות המערבית האמיתית, זו שינקה מהשורשים היוונים-רומיים את רעיונות האמת, השלום והקידמה. במקרה הגרוע מדובר במעטה דק ביותר של העמדת פנים שמכסה על אוסף נורא של מנהגים אפלים ומרושעים. גרדו מעט את הציפוי ותראו את הברבריות פורצת אל פני השטח.
לעיתים, רוסיה וצבאה אף הוגדרו כמין "עדר אסייתי", אוסף של ברברים לבושים למחצה שנכונים בכל רגע לשטוף את אירופה כמו המונגולים וההונים שקדמו להם. התפיסה הזאת קיימת גם בימינו. מאמר שפרסם הוול סטריט ג'ורנל לפני כמה שנים, לדוגמה, הלביש את ולדימיר פוטין בבגדיו של ג'ינגיס חאן, תחת הכותרת "הפנייה של רוסיה אל עברה האסייתי".
כשאי אפשר להשתמש בהזרה לאומית, למשל מחשש לפגיעה ברגשות המונגולים, הדוב משרת היטב את אותה תכלית. הדוב הרוסי עומד על שתי רגליים, אבל כל מי שמסתכל בו יודע שהוא לא אנושי. הוא גדול ושעיר מדי, מסתובב עירום ביער ומחפש אוכל. אפשר אולי למצוא בעיניים שלו עדות כלשהי לתבונה, אבל מסוכן להתקרב אליו ומוטב בפירוש לא לסמוך עליו. אפשר לשתף איתו פעולה, כל עוד הוא יישאר במקום הראוי לו – כלי גס ולא אמין שעלול לפנות בכל רגע נגד בעלי בריתו.
למטפורה הזאת נלוותה שורה ארוכה של הנחות יסוד שהושלכו בחזרה על רוסיה עצמה. כמו הדוב, רוסיה נתפסת כסוג של ענק רדום. יש לה הרבה כוח, אבל רוב הזמן היא לא ממש משתמשת בו – ואנחנו צריכים להיזהר שלא לעורר אותה פן תרמוס אותנו. כשהיא כן משתמשת בכוחה, היא עושה את זה כביכול רק כי מישהו עורר את זעמה: פלש למאורה שלה, איים על גוריה או דקר אותה במקל. הטפרים של רוסיה חדים וזרועותיה חזקות, אבל היא גם מגושמת, איטית וקצת טיפשה. אם אפשר להתחמק ממנה, מוטב לחכות שתתעייף ותחזור לשנת החורף שלה. לחלופין, אפשר לרקוד סביבה, לעייף אותה, לדקור אותה מרחוק ולהניח לתסכול שלה לעשות את שלו. ובשום מצב אסור לנו להיכנע לחיבוק הדוב – כי ברגע שאנחנו נמצאים במרחק נגיעה, דיננו נגזר.
רק מטפורה
הרוסים כמובן לא היו אדישים לדימוי הזה שלהם. ב-1980, כשברית המועצות אירחה את המשחקים האולימפיים, הקמע של המשחקים היה הדוב הקטן והחמוד מישה. הבחירה בו נעשתה במודע על מנת לערער על התפיסה של ברית המועצות כדוב רוסי גדול ומאיים. מישה אף שולב בסרטון אנימציה שהציג אותו לצד באבא יאגה, המכשפה המרושעת מהפולקלור הרוסי, והוא היה אמור להראות את הצד החיובי של הדוב המזרחי המרושע. אולם האתגר שניצב בפני מישה היה משמעותי, שכן התחרויות התקיימו במקביל לנוכחות הצבאית של רוסיה באפגניסטן. בפועל יותר מ-60 מדינות החרימו את המשחקים בעקבות האירועים באפגניסטן, כך שנראה שמאמציו של הדוב הקטן היו לחינם.
הזרה של מדינות ועמים והרחקתם ממשפחת האומות התרבותיות על ידי דימויים מעולם החי איננה כמובן תופעה ייחודית לרוסיה. גל ההגירה הגדול של אירים לארצות הברית במהלך המאה ה-19 הוליד תגובה שדמיינה את האירים כקופי אדם שיכורים ואלימים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו אלו הגרמנים שהוצגו על ידי מדינות ההסכמה כקופים מפלצתיים שה"קולטור" שלהם מביא רק מוות והרס. היהודים, כידוע, הושוו פעמים רבות בתעמולה האנטישמית לחולדות, שדים או תמנונים, ויש דוגמאות רבות נוספות.
רוב הדימויים האלה באים וחולפים, אבל משהו בדוב הרוסי אפשר לו לשרוד מאות שנים, ממש עד ימינו. הוא שרד שתי מלחמות עולם, חווה את עלייתה ונפילתה של ברית המועצות, ועכשיו יצא שוב מהמאורה שלו וצעד לאורכן ולרוחבן של כותרות העיתונים המערביים והרשתות החברתיות בדרכו לקייב.
— Paweł Jońca (@PawelJonca) February 28, 2022
מדוע? יכול להיות שזה בגלל המקום הלא מוגדר שרוסיה ממשיכה למלא בפוליטיקה האירופית והעולמית – לא כאן ולא שם, נוכח נפקד בעל מניעים מסתוריים. יכול להיות שזה לחלוטין כלי רטורי שייעלם בעוד כמה עשורים. אבל אם אפשר ללמוד משהו מהפלישה הנוכחית לאוקראינה, נראה שהדימוי של ענק על כרעי תרנגולת, או בריון קשוח אך מגושם, עדיין הולם. ימים יגידו אם רוסיה תיתן לנו סיבה לחשוב אחרת, לטוב ולרע.