מטחי טילים והפצצות אוויריות של הרוסים על שורת מטרות באוקראינה ב-24 בפברואר, שבעקבותיהם החלה פלישה של כוחות יבשתיים, סימנו את תחילתה של המלחמה שיצאה לדרך על פי הוראתו הצפויה של הנשיא ולדימיר פוטין.
ביום חמישי בבוקר, התרחש פיצוץ עז בנמל ברדיאנסק שבדרום אוקראינה, דרומית מערבית לעיר מריופול הנצורה, ו"אורסק", אוניית המלחמה האמפיבית הגדולה של הצי הרוסי בים השחור, עלתה בלהבות. "בוקר טוב, אנחנו מאוקראינה", מיהר חיל הים האוקראיני להכריז כי הוא אחראי להשמדת האונייה שנמצאת בשירות מאז 1968.
ציר הזמן של הלחימה: כך נראה חודש של קרבות עקובים מדם באוקראינה
היום בו רעדה האדמה: הרגעים קורעי הלב מאוקראינה | תיעוד מיוחד
בעקבות הסנקציות על רוסיה: פוטין בתגובה דרמטית למערב
חודש בדיוק חלף בין האירועים והוא מעיד על המגמה בשטח שטרפה את כל הקלפים וההערכות המוקדמות לגבי המלחמה באוקראינה - או "מבצע צבאי מיוחד", כפי שהמשטר הרוסי מתעקש לקרוא לאירוע הגיאו-פוליטי החשוב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, בוודאי מאז נפילת חומת ברלין וקריסת ברה"מ.
ההערכות היו שרוסיה תוכל להגיע לקייב בתוך 48 עד 96 שעות וגם תשתלט על דרום אוקראינה, מהמחוזות הבדלניים בדונבאס ועד המחוז הבדלני הפרו רוסי טרנסניסטריה שבמולדובה, ובכך תנתק את אוקראינה מהים השחור ותאפשר גם רצף טריטוריאלי בין חצי האי קרים לבין רוסיה, לראשונה מאז הסיפוח בשנת 2014.
לכאורה, הנתונים הצביעו על יכולת רוסית להכריע את המערכה במהירות. הצבא הרוסי ריכז כוח עצום של כ-150 אלף חיילים ליד הגבולות עם אוקראינה, גם מהצד הבלארוסי, עם כמויות אדירות של ציוד, כולל מטוסי קרב, טנקים וארטילריה.
מנגד, ההנהגה האוקראינית, בהובלתו של הנשיא וולודימיר זלנסקי, שידרה אדישות מסוימת לנוכח האיום המתגבר. בנוסף, הרוסים - שנחשבו לצבא השני בחוזקו בעולם - גם צברו ניסיון מבצעי באמצעי לחימה מתקדמים ומגוונים בסוריה בשנים האחרונות, כולל טילי שיוט קטלניים.
התמונה המשתנה
בפועל, התמונה באוקראינה השתנתה במהירות. אמנם הרוסים הצליחו בתוך ימים ספורים להתקדם באזור הדונבאס, כבשו את העיר חרסון שמצפון לחצי האי קרים והתקרבו עד למרחק של 25 ק"מ ממרכז קייב. אבל אז הכל נעצר. הכוחות הראשונים שנכנסו לחרקיב נהדפו, השיירה העצומה שעשתה דרכה לקייב נעמדה במשך ימים והרוסים גם לא הצליחו להכניע את העיר מריופול.
בימים האחרונים, המטוטלת גם מתחילה לנוע לטובת האוקראינים, שביצעו מספר התקפות נגד מוצלחות. הם תפסו מחדש את העיר מקאריב שבפאתי קייב, הדפו את הרוסים ליותר מ-70 ק"מ ממרכז עיר הבירה ולפי הביון הבריטי, הכוחות האוקראינים "מסוגלים לכתר את היחידות הרוסיות בבוצ'ה ובאירפין".
ערפל הקרב עדיין שורר מסביב למספרי ההרוגים, בשני הצדדים. הגרסה הרוסית הרשמית, שפורסמה היום בפעם השנייה בלבד, ציינה 1,351 הרוגים, אולם האוקראינים טוענים כי כ-16 אלף חיילים רוסים נהרגו, בהם גם לפחות שישה קצינים בכירים בדרגת קולונל, בנוסף למאות אמצעי לחימה שהושמדו, וגם ההערכות במערב הן על יותר מ-9,000 הרוגים רוסים. גם האוקראינים לא מספקים נתונים מעודכנים על הנפגעים שלהם, כאשר הפעם האחרונה הייתה לפני כשבועיים ועמדה על כ-1,300 חיילים.
אפשר לציין מספר גורמים שתרמו לתמונת המצב הנוכחית. ראשית, ההתנגדות האוקראינית הפתיעה לא רק את הרוסים, אלא גם את בעלי בריתם במערב. כוחות הביטחון האוקראיניים הפגינו יכולת מרשימה בהפעלת משלוחי הנשק שקיבלו, בעיקר של טילי הנ"מ והנ"ט יחד עם הכטב"מים שהגיעו מטורקיה.
הדרכים הפכו למלכודות מוות
השמיים היו אמורים להיות בשליטה מוחלטת של חיל האוויר הרוסי, ובאופן יחסי הם אכן כך, אבל כמו בימי הכיבוש הסובייטי באפגניסטן לפני יותר משלושה עשורים, גם הפעם נפלו מטוסים ומסוקים קורבן לטילי הסטינגר הוותיקים. הכבישים והדרכים הפכו למלכודות מוות עבור הטנקים וכלי הרכב המשוריינים עם פגיעות מדויקות של טילי הג'אוולין ומערכות נ"ט נוספות.
יותר מכך, הייתה התגייסות מרשימה של הציבור האוקראיני, מבני נוער ועד קשישים, מעובדים קשי יום ועד פוליטיקאים וסלבריטאים שהתאחדו כדי לעצור את הפולשים הרוסים, אשר קיוו כי האוכלוסייה המקומית תקבל אותם בפרחים. המראות של טרקטורים חקלאיים שמושכים כלי רכב משוריינים רוסיים במקום לחרוש את השדות כבר הפכו לאחד מסמלי ההיכר של המלחמה. האומץ האוקראיני הופגן גם ביישובים שנכבשו והשבוע פתחו הרוסים באש לעבר תושבים בחרסון שיצאו שוב למרכז העיר כדי לשיר את ההמנון ולדרוש את הסתלקותם של הפולשים הבלתי קרואים.
מי שמוביל את ההתנגדות הוא הנשיא זלנסקי, שהפך לגיבור בינלאומי. בניגוד לאשרף ע'אני, נשיא אפגניסטן שנמלט מקאבול במטוס עם סכומי כסף גדולים ברגע שהטליבאן התקרבו לשערי העיר באוגוסט שעבר, זלנסקי נותר בקייב, כשאת החליפה הרשמית הוא החליף במדי חאקי ובמראה לא תמיד מגולח. כמי שהגיע מעולם הבידור ויודע את חשיבות המסר, בדומה לנשיא רונלד רייגן, זלנסקי מקפיד לפרסם סרטונים יומיים שפונים לאזרחי המדינה ומעודדים אותם להמשיך במאבק, כשהוא לעתים גם יוצא לרחובות העיר על אף הסיכון האישי שכרוך בכך.
במקביל, הוא פונה גם לקהלים הבינלאומיים, החל מנאומים מצולמים בבתי המחוקקים של מדינות המערב ועד פניות ישירות לתושבים, כשהוא חוזר על המסר כי אוקראינה היא המעוז האחרון בפני האיום הרוסי על הדמוקרטיות המערביות ומפציר במנהיגי המערב לספק עוד אמצעי לחימה ולסגור את המרחב האווירי.
נכשלו בלוגיסטיקה
גורם שני שתרם רבות לעצירה הרוסית בשטח הוא הכישלון הלוגיסטי. ייתכן שתוכנית המלחמה הרוסית הייתה כה אופטימית עד שהמתכננים הצבאיים לא שמו דגש על קווי האספקה הנדרשים מתוך ציפייה כי המשימות יושלמו בתוך ימים ספורים, והדוגמה של שיירת האספקה התקועה ליד קייב הראתה זאת באופן המוחשי ביותר.
בנוסף, האוקראינים גם הצליחו לפגוע ביחידות לוגיסטיות, ובימים האחרונים יש דיווחים על מסילות רכבת שנחסמו בבלארוס ומונעות העברת ציוד לשדה הקרב. התוצאה הייתה חיילים רוסים רעבים שמתועדים כשהם שודדים חנויות ובתים כדי להשיג מזון. האוקראינים גם הציגו בין השלל שתפסו מנות קרב שתוקפן פג לפני חודשים ושנים, עדות לשחיתות שחיללה גם לתוך כוחות הביטחון.
מול הקשיים בתוכנית המלחמה, שלטענת הקרמלין עדיין מתקדמת כפי שצריך, הרוסים עברו מכוונה לבצע בליצקריג לכתישה בלתי פוסקת והתבצרות בפאתי הערים בניסיון ללחוץ על השלטון והתושבים להיענות לדרישותיהם. טילים, רקטות ופגזים מהאוויר, מהים ומהיבשה נופלים ללא אבחנה על שכונות ורחובות מרכזיים ביישובים רבים, פוגעים במטרות אזרחיות טהורות כמו בנייני מגורים, בתי ספר ומוסדות תרבות בטיעון שהן מהוות מטרות צבאיות.
העיר מריופול, שנצורה כבר יותר משלושה שבועות, הפכה למוקד הברוטליות הרוסית עם דמיון מזעזע לטרגדיה של העיר חאלב בסוריה שגם הרגישה את זעמו של הדוב הרוסי. בניינים שלמים נהרסו, התושבים סובלים ממחסור במזון, חשמל וחימום בקור העז, גופות נשארות ברחובות או נטמנות בקברי אחים ללא אפשרות זיהוי ולפי ההערכות יותר מ-2,500 אזרחים כבר נהרגו.
בימים האחרונים הצליחו לצאת מהעיר שיירות עם מפונים, אבל הרשויות מתריעות כי יותר ממאה אלף תושבים עדיין לכודים ורבים גם מועברים לרוסיה בעל כורחם. מריופול, כך נראה, תתפוס חלק נכבד בדוח החקירה שיגיש התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
האובדן של אלפי חיילים שנהרגו, נפצעו או נפלו בשבי מאלץ את הקרמלין גם למצוא כוח אדם חלופי שיוכל להמשיך את המאמץ המלחמתי. הנשיא פוטין טען שהוא לא מתכוון לשלוח חיילי סדיר, אולם ייתכן שבהמשך לא תהיה לו ברירה. על פי הערכות המודיעין המערבי, למפקדי הצבא לא תהיה ברירה אלא גם לצרף כוחות מילואים, חברות פרטיות של שכירי חרב כדוגמת כוח ואגנר הידוע לשמצה ושכירי חרב, כפי שגם אוקראינה נעזרת במתנדבים זרים. "לא ברור כיצד הקבוצות האלה ישתלבו בכוחות היבשה הרוסיים באוקראינה ומה תהיה ההשפעה שלהם על היעילות הקרבית", נאמר בהערכת מצב בריטית.
איפה הקול הרוסי?
בינתיים, המחאה ברוסיה אינה מביאה לשינוי מיוחל בקרב מקבל ההחלטות בצמרת. עשרות אלפי מפגינים אמנם יצאו לרחובות כבר בתחילת המלחמה, אנשי רוח גינו את הפלישה ועיתונאים קיימו מחאה על המסך, השלטון הגיב במעצרים מיידיים, גם של קשישים וילדים, בהעברת החוקים שאסרו כל אזכור למילים "מלחמה" או "פלישה" ובהגבלות על הרשתות החברתיות.
גם קולות המחאה המעטים שנשמעו בסביבה הקרובה לקרמלין, כדוגמת מספר אוליגרכים שחששו לאבד את ממונם או התפטרותו של אנטולי צ'ובייס מתפקיד השליח הנשיאותי המיוחד ליחסים עם ארגונים בינלאומיים, הם עדיין לא קו פרשת המים. במקום זאת, הקרמלין מעודד הפגנות תמיכה ב"מבצע המיוחד" שבהן מככבת האות "Z" שהפכה לסמל המלחמה ברוסיה.
המלחמה גם יצרה משבר הומניטרי בקנה מידה היסטורי, הגדול והמהיר ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. על פי נתוני האו"ם, יותר מעשרה מיליון מתושבי אוקראינה, יותר מרבע מכלל האוכלוסייה, הפכו לעקורים ולפליטים, בהם יותר ממחצית מהילדים במדינה. קרוב לארבעה מיליון בני אדם כבר ברחו מהמדינה, יותר ממחציתם לפולין, אבל גם למדינות שכנות אחרות, ובהן רומניה, הונגריה שפתחה את שעריה על אף המדיניות נגד הגירה של ממשלת אורבן ואפילו מולדובה הקטנה והענייה שאליה נכנסו עד כה יותר מ-375 אלף פליטים.
אבל דווקא ברגעים הקשים הללו, היה טוב לראות שיש גם הרבה אנושיות. לצד ארגוני הסיוע הממשלתיים והבלתי ממשלתיים שקיבלו את פניהם של הפליטים בנקודות הגבול, המתינו להם גם תושבים שפתחו בפניהם את בתיהם, נתנו שתייה חמה בקור העז וחילקו ציוד בסיסי נדרש – והכל עם חיוך וחיבוק.
הלב האנושי
אחת התמונות המרגשות הייתה על גשר העץ שמוביל מהעיר סולוטבינו שבמערב אוקראינה לעבר העיר סיגט בצפון רומניה, שלכל אורכו הוצבו צעצועים ובובות עבור הילדים הפליטים. "הפליטים האלה איבדו כמעט הכל", אמר השבוע מארק איבסייצקו, שעומד בראש עיירת הגבול הפולנית מדייקה שאליה הגיעו אלפי פליטים. "אנחנו צריכים לעזור להם. אפילו אם זה אומר שאנחנו נצטרך ללמוד כיצד לחיות עם פחות".
אחת התוצאות הבולטות של המלחמה הייתה החזית האחידה של מדינות המערב שהגיבו באופן תקיף ומהיר לפלישה הרוסית, בעוצמה שהפתיעה גם את הקרמלין, בוודאי אחרי התגובה הרפה אחרי סיפוח קרים לפני שמונה שנים. עשרות מדינות – מהחברות הקבועות של נאט"ו והאיחוד האירופי ועד יפן, אוסטרליה, ניו זילנד ואפילו שווייץ הנייטרלית – הטילו כמות חסרת תקדים של סנקציות נגד המערכת הפיננסית של רוסיה ונגד פוטין ובכירי הממשל, כל חברי הפרלמנט ונגד האוליגרכים העשירים ביותר שעד כה נהנו משילוב של קרבה לקרמלין עם החיים הטובים במערב.
רוסיה, שבעשור האחרון אירחה את אולימפיאדת החורף ואת המונדיאל, נבעטה מכל תחרויות הספורט האפשריות והמרחב האווירי נסגר עבורה מעל אירופה וצפון אמריקה. גם עשרות חברות בינלאומיות הפסיקו את פעילותן ברוסיה, ובימים האחרונים מתחילים להתפרסם דיווחים על מחסור במוצרים חיוניים בחנויות.
וורשה בחזית
בגזרת האיחוד האירופי, האיום הרוסי המתגבר הוביל לשתי תגובות מרכזיות – הרעיון של כוח צבאי אירופי שישלים את נאט"ו, אשר החל להתגבש בשנים האחרונות, החל לצבור תאוצה והשבוע אף הוחלט על הקמת כוח תגובה מהיר עם 5,000 חיילים. בנוסף, מדינות האיחוד, שהסתמכו באופן מוחלט על הנפט והגז הרוסיים, הודיעו כי הן מתחילות להתנתק ממנו בהדרגה, אולם מחלוקות פנימיות, בעיקר מצד גרמניה והונגריה, עדיין מונעות חרם אנרגיה מוחלט שימנע ממוסקבה הכנסה של מיליארדי דולרים. הבחירות בהונגריה בעוד פחות משבועיים, שבהן עשוי ויקטור אורבן לאבד את השלטון, עשויות להביא לשינוי דרמטי ביחסה הפייסני של בודפשט כלפי מוסקבה.
עבור נאט"ו, המלחמה סיפקה התעוררות מחודשת אחרי שנים שבהן הברית חיפשה את עצמה. אמנם מנהיגי נאט"ו עדיין נמנעים מפעילות כלשהי שתביא להתנגשות ישירה עם הרוסים, כדוגמת יצירת אזור אסור לטיסה מעל אוקראינה כפי שזלנסקי מתחנן כבר שבועות, אבל הם מספקים אמצעי לחימה בקצב מהיר לתוך אוקראינה.
יותר מכך, פוטין, שרצה שנאט"ו תתרחק מערבה ואפילו תבטל את החברות של המדינות שבעבר השתייכו לגוש הסובייטי, מוצא כעת על גבולותיו את הפריסה הצבאית המערבית הגדולה ביותר מאז סיום המלחמה הקרה עם יותר מ-40 אלף חיילים, מטוסים מתקדמים וסוללות הגנה.
נשק גרעיני כתסריט אפשרי
השחקנית המפתיעה ביותר היא פולין שמובילה את הקו הנצי מול רוסיה, יחד עם המדינות הבלטיות. עד לפני שבועות אחדים, הממשלה בוורשה הייתה בהתנגשות ישירה מול מוסדות האיחוד בבריסל בשל פגיעה מתמשכת בשלטון החוק, אבל כעת, הנשיא אנדז'יי דודה וראש הממשלה מתאוש מורבייצקי הם מי שדוחפים את מדינות האיחוד לנקוט בסנקציות חריפות יותר, לסייע בנשק ולקבל פליטים. לא מפתיע, על כן, שהנשיא ג'ו ביידן בחר בפולין לתחנה היחידה בביקורו הנוכחי באירופה מלבד הפגישות שהוא קיים בבריסל.
המלחמה באוקראינה גם הפכה את השימוש בכלי נשק בלתי קונבנציונליים, ובראשם נשק גרעיני, לתסריט שנראה פתאום אפשרי. מיד אחרי תחילת הפלישה, העלה הנשיא פוטין את הכוננות של כל יחידות הגרעין ומאז לא מפסיקים נציגי השלטון להזהיר כי מלחמה גרעינית נמצאת על השולחן וכי רוסיה לא תהסס להפעיל אותו אם תרגיש שהיא נמצאת תחת איום קיומי, כפי שהיא תגדיר את מהותו.
בינתיים, החשש המיידי הוא מהפעלת נשק כימי או ביולוגי מצד הרוסים, שממשיכים עם הטענות הבלתי מבוססות שהאוקראינים הם שהפעילו מעבדות ללוחמה ביולוגית עם ארה"ב, האשמות שנראות כמו צידוק לתגובה רוסית בלתי קונבנציונלית אחרי "מבצע כוזב", שבו תוטל האשמה על קייב, כפי שהיה גם בסוריה.
סוף המלחמה עדיין לא נראה באופק, אבל גם החודש הראשון שלה לא יכול להעיד על ההמשך. הרוסים עדיין מחזיקים בכוח מסיבי ואם ירשמו הישג בקרוב, כדוגמת השלמת הכיבוש של מריופול או התקרבות למרכז קייב, זה עשוי לספק להם רוח גבית ולהקשות על העמידה האוקראינית.
כמו כן, המשך ההפצצות הרוסיות, בעיקר אם הן גם יתחילו להתמקד במערב ובעיקר באזור העיר לביב, יגבירו את המשבר ההומינטרי, אך הן גם עלולות להביא להתנגשות בלתי מתוכננת עם נאט"ו בשל הקרבה לגבול עם פולין. בנוסף, נמתין לראות אם שימוש רוסי בנשק כימי אכן יביא לתגובה תקיפה ושונה של מדינות המערב, במיוחד לנוכח הזיכרון של חוסר התגובה של ממשל אובמה אחרי השימוש של בשאר אסד בנשק כימי נגד תושבי סוריה.
גם עתיד המשא ומתן עדיין אינו ברור. ההישג היחיד עד כה של פוטין הוא ההכרה של זלנסקי בכך שאוקראינה לא תצטרף לברית נאט"ו, בוודאי לא בשנים הקרובות. אבל על הפרק יש עדיין שאלות מורכבות, ובראשן מעמדם של חצי האי קרים והמחוזות הבדלניים בדונבאס שרוסיה כבר הכירה בעצמאותם.
זלנסקי הכריז השבוע כי הוא מתכוון לקיים משאל עם על כל פשרה שתגובש במשא ומתן – צעד נבון מבחינתו כמי שרוצה תמיכה עממית נרחבת לוויתורים אפשריים – אבל עם מדינה הרוסה, שמיליונים מתושביה אפילו לא נמצאים כעת בארצם, עדיין לא ברור כיצד ניתן יהיה לקיים הצבעה כה מורכבת, וגם אם תתקיים - מה יהיו ההשלכות של דחיית הפשרות.
שאלה גדולה שגם לה עדיין אין פתרון היא אם תתעורר מחאה אמיתית בתוך רוסיה, החל מהציבור ועד סביבתו הקרובה של פוטין. הלחץ של הסנקציות, יחד עם ההתבוססות בבוץ האוקראיני, עשויים לעורר קולות חזקים יותר נגד המלחמה, גם מצד מי שעד כה התייצבו מאחורי פוטין. ואם נתחיל לראות גם אישים בכירים מאד בדרג הפוליטי והביטחוני שיוצאים בגלוי נגד המתרחש, ייתכן שיתחיל השינוי הדרמטי.
אבל דבר אחד ברור – פוטין, שניסה לבנות מורשת שתחזיר את רוסיה למעמדה הבינלאומי המשפיע כפי שהיה בימי ברה"מ, הפך כעת את ארצו למנודה כמעט באופן מלא, למעט ידידות ספורות כמו סין, איראן, סוריה וונצואלה.