על רקע המלחמה במזרח אירופה: סיפורו של “הנוקם", שלום שוורצברד

שופט חוקר: “ועכשיו הגידה לי בקצרה, מה הביאך לידי מעשה זה? אתה יהודי, כלומר איש דתי".
נאשם: “לא, אינני דתי".
שופט חוקר: “אם כן, איזה יהודי אתה?".
נאשם: “יהודי על פי מכאוביו".
שופט חוקר: “אינני מבין, הסבירה נא את דבריך".
נאשם: “משום שאני אח לסובלים, לנענים, לחסרי הישע – בזאת אני יהודי".
שופט חוקר: “ההיו לך עוזרים במעשה ההתנקשות? ההסיתך מישהו לכך?".
נאשם: “לא היו לי כל עוזרים ומסיתים מלבד נשמות הקדושים שבאו אליי בלילות ודרשו תיקון".
שופט חוקר: “אילו היה כל אחד הולך בעקבותיך, כי אז לא הייתה אפשרות לבני האדם להתקיים בעולם".
נאשם: “לפריצי חיות בצורת בני אדם, היה רצונך לומר".
שופט חוקר (מצטחק): “אך לזאת יש דין בארץ".
נאשם: “ובכן, עשיתי כדין!".
שופט חוקר: “דין לעצמך?".
נאשם: “הדין שלכם נחבא קולו, על כן הרימה הנקמה את ידה".

קראו לו “הנוקם". אדם והיפוכו. כשען עסק בתזמון היומיום, בארגונם של החיים, כאנרכיסט שקד על ערעורם, על הפרת סדרי עולם. ב־25 במאי 1926, ברחוב פריזאי ברובע הלטיני, החזיר שלום שוורצברד את המחוגים לאחור. חמש יריות שנעץ בסמיון פטליורה סגרו את חשבון הפרעות ביהודי אוקראינה.

חבוש בתא 7 בכלא סנטה, ממתין למשפטו, כתב שוורצברד את “ספר חיי" (זיכרונות). את הספר ערך המשורר, המחזאי והמתרגם אהרן אשמן, והוא ראה אור בתל אביב בתרצ"א (1931) בהוצאת מצפה. יומן מרגש הטמיע בו המחבר, ואת עמודיו הפכתי באצבעות כירורג המשוטט בנבכי האונה הטמפורלית. אבל ככל שקראתי הבנתי שהספר הזה לא יתפורר לי - בטח שלא במוחי - כי מילותיו עמידות מהנייר שעליו הודפסו.

מלחמת העולם הראשונה שפורצת מונעת ממנו לשוב אל שליחותו ברוסיה. “הלאה גרמניה! ברלינה! ברלינה!", הומות הכותרות, “טרח־טרח! תחי צרפת!", זועקים הבולווארים. ההיסטריה הפטריוטית סוחפת את שוורצברד אל לגיון הזרים. עם אלפי מתנדבים יהודים מרוסיה, מגרמניה ומרומניה, נשלח לליון “ללמוד תכסיסי מלחמה... בתמרונים כבדים וממושכים". הוא מתגלה כצלף מחונן שעולה על מפקדיו. כשהם משחילים למטרה שישה משמונה כדורים, הוא משחיל את כולם. “וילהלם טל הקטן", מכנים אותו הלגיונרים. בשעות של אפטר הוא מטייל עם חבריו היהודים ברחובות ליון. בעוברם ליד בתי כנסת שהיו לכנסיות הם קוראים: “אנחנו בירושלים!". עד מהרה נעשתה הקריאה שגורה בפי כל הבטליון. פולנים, יוונים, איטלקים, בלגים מכריזים בחדווה: nous sommes a Jerusalem.

בתום האימונים הוא נשלח לשמפיין, ארץ המוצא של מסעות הצלב. “של שלשלת ארוכה לרציחות וקידוש השם", הוא נזכר. לילה אחד, כשהוא במשמרת, שמע בת קול משמיים שציוותה עליו להתגייס למען עמו: “לך אל שערי ירושלים ואספת את מחנה הגיבורים אשר הגנו על חומות העיר, לך וירדת לארץ ספרד ואספת את כל המתים בלהבות ה'אוטו דה פה' (שעלו על המוקד במצוות הכנסייה), קח מקישינב את שמש בית הכנסת וגם את הנער המסכן אשר קלע ברשע הקישנבי ביד לא למודה, קח את גיבורי אודסה אשר נלחמו כאריות ברחובות העיר... ויצאת למלחמה על אויבי עמך".

אבל מלחמת העולם הראשונה עדיין בתוקף. החורף תופס אותו בהרי ווז', כשהחזית צוללת אל בטן האדמה. קרבות דינמיט אכזריים מתחוללים בתהומות, מחפורות מתעופפות, קוברות את הבטליונים. קרני האביב ממיסות את השלג, מטהרות את האוויר שמזדהם שוב במלחמת הגזים. לקו האש מגיעות מסיכות חדשות, והחיילים מצטווים לבדוק אם יבלמו את אדי המוות. “הכניסו אותנו לחדר מלא תרעלה וטיילנו בו לבושי מסיכות כאברהם אבינו בכבשן האש. לעתים היו רבים מתעלפים לכמה שעות".

לילה אחד והוא בשמירה. כדי להניס תנומה מעפעפיו הוא יוצא מהמחפורת, זוחל תחת החושך ומנסה לירות פצצות אל הגרמנים. לאחר כמה שיגורי נפל מתחילים להתעופף הפגזים. “עד שפתאום חבט משהו בחוזקה על חזי ונקב אותו... כשהכניסוני אל המחפורת הייתי מת כמעט". במרפאה מאבחנים ריאה גמורה, מסיקים שאין טעם לטפל בו, זה קצו. את שארית חייו הוא חייב לחובש שהתעקש לפנות אותו לבית החולים. תשעה חודשים היה מאושפז כשידו השמאלית משותקת. כשהשתחרר עוטר ב"צלב המלחמה" וזכה באזרחותו הצרפתית. אבל ההיסטוריה שוב אינה מתירה לו להגיע אל מנוחתו.

“הריבולוציה הרוסית התחוללה כשהייתי בבית האינוואלידים", הוא מספר. בדיוק כשעמדו לשחררו מהצבא ולקבוע לו פנסיית נצח. הבשורה מרוסיה מסעירה אותו. הנה הזדמנותו הבלתי נתפסת לדחוק את העוול מגבולות עולמנו, להגשים את חלום ה"נביאים הסוציאליסטים". את צרורותיו הלא רבים הוא מפקיד אצל חבר, לוקח את אנה ומפליג אל השמש שזרחה על רוסיה.

אבל בסתיו 1917 ענני פוגרום התחילו שוב לסגור על באלטה. הוא מנסה לארגן שוב הגנה יהודית, אך מגלה שהלוחמים הוותיקים נעלמו והצעירים טרם הבשילו. עבר מר עטף אותם ייאוש, ניער מלבם כל אמונה. אחרים החזיקו אומנם אקדחים אך הציגו אותם בשחצנות לראווה. כשדמעות בעיניו, ניסה האב איצי לרסן אותם. “אתם מתפארים באקדחים ושוכחים לגמרי שלהם רובים וכולם אנשי צבא שהריחו כבר ריח אבק שריפה, אין סומכים על הנס, אמנם זקני הלבין אך לא יום פרעות אחד עבר עלי, מעולם לא התחבאתי בעליית הגג - בני יענה בי אם שקר בפי, האמת הדבר, ילדי?". אלא שאיצי העדין השחית מילים. “צא ודבר אל נערים הלומי שיכרון", כותב בנו.

מעבר לבאלטה שוטטו כנופיות “פטליוראיות" עם מגילת יוחסין מימי חמלניצקי. “שני ירחי בלהות, יולי ואוגוסט (1919), עברו עלי בין גוויות מופקרות של קדושים יהודים, בין תלי חרבות של עיירות נהרסות. ראיתי קירות מלוכלכים בדם ומוח, ראיתי אנשים בעלי עיניים נבוכות, מוכות שגעון, ראיתי לבבות שקפאו וכבו לבלי הפיק עד עולם בת צחוק על שפתיים, ראיתי תמונות מזעזעות שנחרתו בזיכרוני כבשיפוד מלובן ושדדו את מנוחתי לכל ימי חיי".

“בזרם הדניפר מה שם מתנועע?
מי זה יודע:
גדר דחויה נפלה אל המים,
שכור הלום יין?
לא־לא! תינוקות ישראל שהוטבעו
מנילוס הנה באו...
כפותים כגדיים, עקודים למזבח –
שלל המטבח.
גלשו אחריהם זקנים מחוף־רצח
תו־קלון עלי־מצח
באש חרתוהו רוצחים ונקרו
למען יוכרו..."

הזוועה שתיאר שוורצברד בשירו פגשה אותו גם באזור קייב. בטבור העיירה קניב נתקלה פלוגתו בבעל בית מרזח מבוהל: “בארץ ארורה זו עוללים נרצחים בעריסותיהם", נאנח באוזניהם. הוא הגיש לאנשים עוגות, אך הם מנעו מהן את נגיסותיהם. “ניקח אותן אתנו זכר לדורות, זכר לאישה זקנה שלשה אותן בחלחלה, זכר לזקן תשוש שהשליך נפשו... בזמן מכירתן".

בכפר לקו נכנסו לבית שומם. באקראי בעטה רגלו של שוורצברד בתיק של טלית ותפילין. “בעל הבית", הוא קורא. וקרא שוב ואין קול. לבסוף עולה מהשיחים ראש פרוע שמונח על כתפי איכר. “חוס עליי, אדוני, לא ידעתי שאסור להצפין יהודים". שוורצברד מבטיח שלא ייגע בו לרעה, והאיכר נרגע וקורא: “חצקל, לייבה". מהשיחים זוחלים שניים. איש ואישה. הם באים בימים. חיוורי פנים, יחפי רגליים ועוטי סחבות. לפני שבועיים אמללו אותם הכנופיות. אבל נפשם הייתה להם לשלל, “הודות לערל הזה". האיכר פורץ בצחוק ופונה אל שוורצברד: “טפו לעזאזל! גם אתה יהודי!". סביב קערת שמנת ולחם ששם לפניהם, הוסיפו לתנות את תלאותיהם. והאיכר, לא הצליח להתאפק, ומדי פעם היה מרעיד את משמניו וגועה ברמה: “נו, נו, הרי זאת קומדיה".

בעירו של פטליורה, נחלה תבוסה אחת מפלוגות ההגנה. 18 לוחמים נפלו בשבי והמתינו לירייה הגואלת. לפתע זינק מהשורה איש מוצק. “שמשון הגיבור", כך הכל כינוהו, החליט שאף הפעם תמות נפשו עם פלישתים. “חברים", זעק, “גורלנו כבר נחתם אך ישלמו הכלבים בעד חיינו". בלי להמתין לתשובתם זינק אל מעגל ההיידמקים הסועדים, חנק שניים בכפותיו, ריסק את ריאותיו של שלישי באגרופיו, וניקר את עיניו של רביעי באצבעותיו. עד שנפל מבותק בחרבות הפורעים. שלום שוורצברד הבין שתמה דרכו בגן העדן הסוציאליסטי.

בשלהי 1919 הגיע לאודסה, עלה על “ניקולאי הראשון", ירד באיסטנבול ועם מזוודה עמוסת תסכול נחת בפריז: “לפני 3 שנים יצאתי את בירת העולם בלב שמח ומתרונן לקראת בשורת הגאולה האנושית. חזרתי אליה עייף, מדוכדך וכושל. נשרו חלומות נעוריי ואבדה האמונה בעתיד".

הוא קבע את ביתו וחנות שעוניו בבולוואר מנילמונטן 82. ניסה למחוק מזיכרונו את מחזות האימה אך לא ממש הצליח. פגישותיו עם פליטי אוקראינה החזירו אותו לשם. אלה סיפרו לו על שני רוסים המאושפזים בבית חולים. האחד מתגאה שכרת 15 ראשים יהודיים והאחר שאנס 27 יהודיות. הבשורה שפטליורה מצא מקלט בפריז מפני הבולשביקים הרעישה אותו. “מן הרגע ההוא נתערער לגמרי שיווי משקלי הפנימי. בכוח עצום קמו לנגד עיני כל מראות התופת... כל הפלצות הזאת של אלפים ורבבות נפשות פעפעה בדמי וקראה: ‘נקמה! נקמה! נקמה!'".

הוא ניסה לעלות על עקבות האוקראיני אך לשווא. חקר ובדק ללא ליאות עד שמכריו שאלו אותו בהיתול: “האם אתה מתכוון להרוג אותו?". ימים של חיפושים עקרים הביאו עליו לילות של דמעות. “על שום מה בכית?", הייתה אנה שלו חוקרת והוא רק השיב: “מן העבודה דומעות עיני". בידיו הייתה רק תמונה קטנה של פטליורה שגזר ממילון “לארוס", “ולמצוא אותו ברחובות פריז על פי תמונה גרועה זו? - הבלותא". המקרה הטוב נחלץ לעזרתו כאשר “טריזוב", עיתון הגולים האוקראינים, פרסם תמונה של הצורר עם פילסודסקי (מנהיג פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה).

באחד הימים ראה אותו יוצא מספריית סן ז'נבייב ברובע הלטיני אבל הוא היה עם אשתו, פעם אחרת היה בחברת בתו. שוורצברד לא רצה קורבנות חינם ונצר את אקדחו. לבסוף, ראה אותו בחולצה לבנה, יוצא בגפו ממסעדת “בויון שרטייה" ברחוב ראסין סמוך לבולוואר סן מישל. השעה הייתה 2:15 בצהריים. עוד הספיק להריץ לאשתו פתק קצר נשימה: “...נדרש אני למלא חובתי לעמי, הרגעי, יקירה, ושאי את הכול בגאון...", ניצב מול האוקראיני ושאל בשפתו: “האתה הוא פאן פטליורה?". כשלא שמע תשובה שאל שוב. האיש הביט בו בזעף והניף את מקלו. שוורצברד קרא אליו: “הגן על נפשך, נבל!", שלף מכיסו את אקדחו, לחץ על ההדק וליווה כל ירייה בקריאה: “הרי לך בשכר פרוסקורוב! הרי לך בשכר ברדיצ'ב! הרי לך בשכר אומן! בשכר צ'רקסטי!". סמיון פטליורה התמוטט, שוורצברד הוסיף לירות אל המדרכה כדי לרוקן את מחסניתו. הרחוב געש. צרפתים איבדו את דעתם: “הרגוהו! קרעו אותו לגזרים! רוצח! משפט לינץ'! הוא זר! תנו לנו אותו!". ז'נדרם הצליח להדוף אותו לניידת, אך ההמון לא ויתר. כשעיניהם שטופות דם המשיכו אנשים - מי במקל, מי באגרוף - להלום במכונית.

לבסוף הצליחו להנחיתו בתחנת המשטרה סמוך לגני לוקסמבורג, והקומיסר שאל: “מיהו זה שהרגת?". שלום שוורצברד השיב בגאון: “הרגתי רוצח המונים, גנרל אוקראיני שעמד בראש צבא ברברים", הקצין הוסיף ושאל והוא הוסיף ופירט: “זה המן השני, הראשון רק אמר לאבד את העברים. זה העביר חלק מהם מהעולם". כעבור רגעים נכנס השוטר שהביאו לתחנה. מבוהל ומזיע. “אדוני הקומיסר! הייתי בבית החולים, הפצוע מת, נמצאו תעודות זהותו: שמו סמיון פטליורה". העצור זינק אליו בחדווה. לחץ את ידו. “אני שמח שלא טעיתי, שהכדור שלי פגע בנחש".

קומיסר: “ומה היית עושה לו התברר שטעית?".
שוורצברד: “לא הייתי מחכה לגזר הדין, הייתי שם קץ לחיי".

בשעת ערב אשתו אנה מגיעה לתחנת המשטרה. היא מפורקת. “אללי לי, מה עשית? אוי ואבוי לי. מה יהיה בסופי? מדוע נענשתי ככה?". נוסעים לביתו ברחוב לה רוקט ברובע ה־11 לאסוף מסמכים. כשמעלים אותו חזרה למכונית מגיח כלבו, צרבר. קופץ אליו, מתגפף בחזהו, מתפנק על ברכיו, מישיר מבט לעיניו. בעמל רב עולה בידו לנתק אותו ממנו, אך צרבר נלחם. לבסוף, ביללות עגומות, הוא רודף אחרי המכונית המתרחקת.

מביאים אותו לקונסיירז'רי, בית הסוהר שליד היכל המשפט. עכברים גדולים כנמרים אינם מניחים לו להירדם. “אבות אבותיהם בוודאי הנעימו את רגעי המאסר ללודביג ה־16 ולזוגתו העדינה..." (לואי ה־16, אחרון מלכי צרפת לפני המהפכה, ואשתו מארי אנטואנט - מ"ח). אבל מהאסירים הוא זוכה לקבלת פנים חמה יותר. “בראבו חבר, יפה מאוד, יידע נא המפלצת". מתנפלים עליו מכל עבר: “הוא היה גנרל? מיניסטר? דוקטור? פרזידנט? אין לך על מה להצטער". מעבירים אותו לכלא סנטה. שערים נפתחים, שערים נסגרים, בריחים מקרקשים. מריצים אותו לאורך המסדרון עד תאו. גוש 5, מספר 7. כעבור דקות דלתו נפתחת. איש קטן ומזוקן שאות ליגיון הכבוד מתנוסס על חזהו נכנס אליו. “אתה ירית, רצחת, לא טוב", מטיף רפאל לוי, רב בתי החולים ובתי הסוהר במחוז סן.

שוורצברד: “הבא להורגך השכם להורגו, הלא כך, אדוני הרב?".
הרב: “הלא יודע אתה שזה איסור מהתורה...".
שוורצברד: “אף להישחט כבני צאן לא התירה התורה".
הרב: “מציקים לכם, מקפחים אתכם, ובכן יש לצעוק חמס. לצעוק. לצעוק. לא להתייצב בראש חוצות עם אקדח ביד, נו מילא - יהיה טוב, אלוהים יעזור".
שוורצברד: “תודה, אדוני הרב, אבל אין צורך".
הרב: “מה... אינך מתפלל בבית כנסת?".
שוורצברד: “לא".
הרב: “אין דבר, אף על פי כן יהודי אתה".
שוורצברד: “בלי שום ספק! יהודי כהלכה - אחד הקנאים!".

למחרת פורץ לתאו איש מבעבע. לוחץ כמה פעמים את ידו, מחבק בחיבה את כתפו ושופך עליו מילים תזזיתיות. עו"ד אנרי טורס היה פרקליטם המזהיר של נסיכים, אנרכיסטים ונרדפים. כונה בדין “הסניגור של כל המטרות הצודקות". סבו, איזיאה לווליאן, יסד את “הליגה להגנת זכויות האדם" שהתייצבה לימין דרייפוס. הוא עצמו נפצע במלחמת העולם הראשונה בשדה הקטל בוורדן, חלם להיות שחקן אך את יכולותיו הדרמטיות הביא אל אולמות הצדק.

הופעותיו של אנרי טורס היו ההצגה הטובה בפריז. הזדהותו עם שולחיו הייתה מוחלטת, לרשותם העמיד את מוחו האנליטי. חרב חדה נתונה בנרתיק של אהבת אדם, הוגדר בברנז'ה של עוטי הגלימות השחורות. גם בפגישתו הראשונה עם שוורצברד, ניסה לרומם את רוחו. סיפר לו שמשלחות הזדהות מכל עבר עולות אליו לרגל. ליברלים, סוציאליסטים, מונרכיסטים, אנרכיסטים. תיבת הדואר מתפקעת ואין מרגוע לטלפון. עוד לא הייתה לו כזאת. “יקירי, חבר אהוב", סיים לאחר שלא התיר לקליינט להשחיל מילה, “יהיה טוב! הרי אין אנחנו ‘שלומיאלים'".

9 ביוני 1926. מהבוקר מנקרת במוחו של שוורצברד רק מחשבה אחת: היום בין אחת לארבע יראה את אשתו. הוא פוגש את אנה ב"פרלואר", כלוב ביקורים צר. סורג עבה מפריד בין אסיר לאורחו. פניהם נמעכות על הברזל הקר ושתיקה עבה עומדת ביניהם. הוא דרוך, מעיניה נשקפת התוכחה: “מדוע עלתה לי כך? רק צרות ופגעים, מדחי אל דחי, מלחמה, רבולוציה, הגנה... והרי לך פרשה חדשה... איש לא נתן את דעתו על הדבר, רק אתה...".

הוא: “ובכן, באת להוכיחני?".
היא: “חס וחלילה, רק אחת אשאלך: מה יהיה הסוף?".
הוא (מנסה להתבדח): “סוף אדם למות".
היא: “אין אתה רואה לליבי... לפני הבריות הריני גאה ותקיפה, אבל כאן, בינינו לבין עצמנו, הריני אומרת לך: כלו כוחותיי ולא אוכל שאת...".

לאחר שרווח לה סיפרה לו על שוטר חרש שהבטיח לשחררו ונעלם עם התשלום, לעומתו “גוי זקן" שמתייצב כל בוקר להעלות את תריס חנותם ובערב מגיף אותו, על צרבר הכלב שמתרוצץ כל היום ושלוותו נטרדת. והיא רוצה לספר לו עוד, אך צעדי השומר המהדהדים וקרבים מבשרים שחלפה שעתם. ארבע אחר הצהריים.

למחרת פגישתו עם אנה הוא מוצא את עצמו בחדר אחר. בן ה־60 שממולו מבקש שיכתוב את תולדותיו, את סיבת מעשהו. כעבור זמן ישוב אליו עם שני רופאים לקבל את עמודיו. טורס הנפלא עולה על המזימה. “יקירי, היודע אתה מה המשחק כאן? רוצים להציג אותך לפני העולם כמשוגע, כך יפטרו מהמשפט. שערורייה".

כעבור שבועיים שבים אליו שלושת רופאי הנפש. רוצים הם לשמוע את דעתו על אחריותו האישית של פטליורה. “הוא רדף? הוא שחט? הוא אנס?", הם מתגרים בו. הנאשם משיב בסיפור רומאי עתיק: כדי להמריץ את הסנאט להוציא את הלגיונות למלחמה על קרתגו, נהג קאטו לסיים כל נאום - גם כאלה שלא נגעו לעניין - ב"קרתגו חייבת להיהרס". כך הביא עליה את קצה אף שמעולם לא ראה אותה. הוא הדין בפטליורה. אף שמעולם לא שלף סכין רצחנית, הוא נושא באחריות. השלושה מבינים שהוא לגמרי שפוי ומזהירים: “המשפט יטיל עליך את האחריות למעשה שעשית". שוורצברד משיב: “אני יודע זאת, איני מבקש רחמים חלילה".

ב־18 באוקטובר 1927, בשעה 12 בדיוק, נפתחת דלת תאו. שני ז'נדרמים חסונים ניצבים מולו. אחד מרתק בשרשרת את יד ימינו ומושך אותו אחריו. ב־1:05 נשמע צלצול, ושני “השושבינים" ממהרים להכניסו לאולם המשפט. הנשיא בכובע גבוה ובגלימה ארוכה מכריז על 40 המושבעים. אחר כך הוא פותח תרמיל עם קוביות שעליהן רשומים שמותיהם, מכניס את ידו ושולף את שמות ה־12 שיישארו למשפט.

התובע קורא את כתב האישום: “כיצד יכול שוורצברד להאשים את פטליורה בשעה שאיש אחראי כז'בוטינסקי שנלחם לטובת הציונות אומר שאדם הגון הוא?". מדובר בעיוות. ב־1921 חתם ז'בוטינסקי הסכם עם פטליורה שאם ישוב לשלטון באוקראינה יתיר להקים מיליציית הגנה יהודית. ב־1927 אף כתב: “פטליורה כראש ממשלה וכראש צבא היה אחראי לכל הרצח של יהודי אוקראינה". שוורצברד השמיע במשפט עדות מצמררת על החיים בגיהינום האוקראיני. “הדמיון החולני ביותר אין בכוחו להמציא עינויים כאלה... ליבי מתפלץ מכאב ומבושה.... אני מפסיק... נשימתי נטרפת...".

בלילה שלאחר יומו הראשון בבית המשפט נדדה שנתו. עם השכמה רשם את פרטי היום הזה ביומנו: “וכשהגיעה שעתי ללכת אל האולם, הייתי שוב רענן ומוכשר לקרב".

שמונה ימים ארך הקרב. ביום השביעי קלט טורס שהעדויות על הפרעות טלטלו דיין את המושבעים, שהמשכן ייראה להם מיותר ותקצר רוחם. הפרקליט הודיע שיחדל להעלות את עדיו. כשהנשיא שואל אם מבקש הנאשם לומר מילות נעילה, משיב טורס ב"לא" נחוש במקומו. השופטים והמושבעים יוצאים להתייעצות. הנאשם ממתין בחדר צדדי. עוזרו של טורס ממרר בבכי כשהוא מבקש ממנו שלא תיפול רוחו אם יחויב בדין. השעות נוקפות ומחזירים אותו לאולם. מחיאות כפיים ושאגות עזות מקדמות את פניו: “ויו לה פרנס!". זיכויו של שלום שוורצברד מוחלט. מהדהד אל קצוות תבל.

הוא משתחרר אפוף קרעי מחשבות, מסוחרר מתקוות הססניות אך מתוך הערפל המנטלי עולה קול אחד ברור: ארץ ישראל. מנסים לדבר על לבו. הוא אזרח צרפתי, חי בצרפת הדשנה והמבורכת, למה לו ארץ אבנים וקדחת? “אתה באמת נוסע לארץ ישראל?", לא מאמין אפילו אנרי טורס. שוורצברד שומע את כולם ואומר לעצמו שלא למדו את לקח הימים המרים. עז רצונו לצאת בעקבות החלוצים.

הוא מגיש לשלטונות המנדט הבריטי בקשה לוויזה, ממתין חמישה שבועות ושומע “לא". “בעיניהם נחוצים רק יהודים שקטים, מצניעי לכת, יהודים של ‘גם זו לטובה'", הוא מקונן. במר ייאושו הוא מגיע למסקנה שבכל זאת נענש. “המשפט זיכה אותי אך השלטונות יסרוני". הוא לא מוותר. מטפס על “מריאט פשה", מגיע לחיפה אך אין הבריטים מתירים לו לרדת. כמותם נוהגים גם פקידי המנדט הצרפתי בנמל ביירות. על פי הסכם בין צרפת לאנגליה נאסר על “אלמנטים בלתי רצויים" לעבור מארץ מנדטורית אחת לאחרת.

לשוורצברד אין ברירה. הוא עולה בביירות על ספינה שתחזיר אותו לפריז דרך אלכסנדריה. כמשה הוא רואה את הארץ שאליה לא יבוא. “האונייה חורשת במי הים התיכון לא רחוק מחופי ארץ ישראל, ראשי הלבנון מחופים שלג מרמזים לי ברכת פרידה קרה. צפים ועוברים נמל חיפה, עמק השרון, שרשרת הרי יהודה בצעיף הערפל הכחלחל. יפו הזקנה ותל־אביב הצעירה הפורצת למרחב... מזג האוויר הולך ורע והאונייה נלחמת במשברים הסואנים, מטלטלת ונישאת מערבה. המרחק ביני ובין הארץ שחשבתיה למקלטי האחרון כבר גדל מאוד ואני כובש את פני במפת ארץ ישראל".

בצרפת עדיין המתין לשעת רצון לעלות לארץ. עבד בסוכנות ביטוח ששיתפה פעולה עם קק"ל. בשליחותה יצא לדרום אפריקה לגייס כספים למען אנציקלופדיה יהודית ביידיש. ב־3 במרץ 1938 מת בקייפטאון ונקבר בה. כ־30 שנה אחרי מותו ועל פי צוואתו הועלו עצמותיו לארץ. הוא נקבר בבית העלמין של הגדודים העבריים במושב אביחיל. בלוויה השתתף מנחם בגין, שנולד אף הוא בשבת נחמו והיה שר בממשלת האחדות, שהוקמה רגע לפני מלחמת ששת הימים שהתחוללה ב־1967. “נוקם נקמת דמם השפוך של היהודים בפרעות אוקראינה", נכתב על מצבתו של שלום שוורצברד.

האנדרטה לזכר פטליורה הוצבה לפני כחמש שנים. היא מתנוססת ב"ירושלים", השכונה היהודית בוויניצה אשר באוקראינה. 