עתיד מסוכן? הפסיקה הדרמטית של בית המשפט העליון בארצות הברית בנושא ביטול ההפלות שהוחלטה היום (שישי), עשויה לפתוח את הדלת בפני בתי המשפט בעתיד לביטול זכויות נוספות שהותרו במהלך העשורים האחרונים בארצות הברית, לדוגמה נישואים חד מיניים.
כאשר דעת הרוב בבית המשפט קבע כי הפסיקה הוותיקה על ההפלות תבוטל, בלטה דווקא החלטתו של השופט השמרן קלרנס תומאס, שכתב: "בית המשפט קשר במשך עשרות שנים את פסיקת 'רו נגד וייד' שהתירה הפלות לחירויות אחרות הכרוכות בשלמות הגוף, יחסים משפחתיים והולדה. הזכות להפסקת היריון הגיעה היישר מתוך הזכות לרכוש ולהשתמש באמצעי מניעה. בתורן, הזכויות הללו הובילו לאחרונה לזכויות הקשורות לנישואים חד מיניים. יש לנו את החובה לתקן את השגיאה שנקבעה בתקדימים הללו".
בחזרה לרגע המכונן: כך נקבעה פסיקת 'רו נגד וייד'
בעוד שבעה חודשים הייתה אמורה ארה"ב לציין את אחד הרגעים המכוננים עבור זכויות הנשים - 50 שנה לפסיקת בית המשפט העליון בתיק 'רו נגד וייד' שקבעה כי יש זכות חוקתית להפלות. אולם הרוב השמרני בבית המשפט העליון קבע שהפסיקה ההיסטורית כלל לא הייתה מוצדקת ומחק אותה באופן מיידי. כעת חוזר מעריב אונליין לסיפורה של הפסיקה ההיסטורית שהגיעה היום אל סוף דרכה.
ג'יין רו, מלצרית מדאלאס ששמה האמיתי היה נורמה מקורווי, גילתה בספטמבר 1969 שהיא בהיריון בפעם השלישית, אולם החוק בטקסס אסר עליה לבצע הפלה. שתי עורכות דין, שהיו חלק ממהלך נרחב לסיים את החוקים נגד הפלות, הצליחו לשכנע אותה להגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בטקסס נגד התובע המחוזי, הנרי וייד, וב-17 ביוני 1970, קבעו השופטים כי אכן החוק אינו חוקתי ומפר את הזכות לפרטיות. עבור מקורווי, זה כבר היה מאוחר – 15 יום קודם לכן, היא ילדה את בתה שהועברה לאימוץ, ובשנה שעברה נחשפה זהותה, שלי לין תורנתון.
המקרה הגיע לבית המשפט העליון של ארה"ב, אולם רק בדצמבר 1971 הגיע שלב הטיעונים של הצדדים, ודיון חוזר של הצגת טיעונים התקיים באוקטובר 1972, מאחר שבדיון הראשון כלל בית המשפט רק שבעה שופטים בשל פרישתם של שניים מהשופטים.
"אי אפשר היה לקרוא את פניהם של השופטים", שחזרה שרה וודינגטון, שהייתה בת 27 בלבד כאשר שימשה פרקליטתה של מקורווי והלכה לעולמה בדצמבר האחרון. "עורך הדין בצד השני התחיל באומרו משהו לא ראוי על הצגת טיעונים בתיק נגד אישה יפה. הוא חשב שהשופטים יצחקו קצת. אבל פניהם לא השתנו כלל".
הדרמה הגיעה לשיאה ב-22 בינואר 1973, כאשר בית המשפט העליון פסק ברוב של שבעה מול שניים לטובתה של ג'יין רו וקבע כי האיסור בטקסס מפר את הזכות לפרטיות כפי שנקבע בתיקונים הראשון, הרביעי, התשיעי וה-14 לחוקה.
עם זאת, בדעת הרוב, שאותה כתב השופט הארי בלקמן, נאמר כי הזכות לפרטיות אינה אבסולוטית וכי גם למדינה יש אינטרסים, כדוגמת הגנה על חיי האם ועל חיי העובר, ולכן "הפרטיות של האישה כבר אינה בלעדית ויש למדוד כל זכות לפרטיות שיש לה בהתאם לכך".
הפסיקה קבעה כי מדינות לא יכולות לאסור על הפלות לפני שהעובר הוא בר קיימא, כלומר מסוגל לשרוד מחוץ לרחם, כאשר ההערכות הרפואיות באותה תקופה היו שמדובר בשבוע ה-28 להיריון. עוד נאמר כי בשליש הראשון של ההיריון ניתן לבצע הפלות, עבור השליש השני ניתן לקבוע נהלים שקשורים לבריאות האם, ואילו בשליש האחרון, שבו העובר כבר בר קיימא, ניתן לאסור על הפלות, למעט אם יש צורך להגן על חיי האם או בריאותה.
פסיקה עוקבת התקבלה ב-29 ביוני 1992 בתיק של "הורות מתוכננת" נגד קייסי סביב חוק ההפלות בפנסילבניה. ברוב של חמישה מול ארבעה, בית המשפט החליט להותיר את פסיקת רו נגד וייד על כנה, אולם הוריד את רף הפיכתו של העובר לבר קיימא לתקופה של השבוע ה-23 עד השבוע ה-24.
כמו כן, הפסיקה ביטלה את "גישת השלישים" בטיעון שהיא לא התאימה לאינטרסים של המדינות וכי המבחן המעודכן הוא אם התקנות שנקבעות מהוות "נטל לא הוגן" על האישה.