מדינת ישראל לא עשתה כל מה שיכלה לעשות כדי לפתוח את שעריה בפני פליטים מאוקראינה בעקבות המלחמה עם רוסיה. המדיניות הישראלית, כפי שהוכתבה על ידי ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ושרת הפנים איילת שקד, הייתה שגויה, כשהוחלט על מכסה של קליטת אלפים בודדים מתוך מיליוני פליטים. לאור קשרי הידידות בין המדינות, ניתן היה לצפות שהממשלה תהיה יותר קשובה, בפרט לאחר שחשנו על בשרנו מצב של פליטות וסבלנו מפוגרומים שנעשו בעם שלנו”.
הדובר הוא ח"כ לשעבר ד”ר רומן ברונפמן (68), יליד אוקראינה ומומחה למדינה זו, המוסיף ואומר: “הרושם שהתקבל הוא שישראל בחרה בצד הלא נכון. לקח זמן עד שזה השתפר, כשיאיר לפיד, תחילה כשר החוץ ולאחר מכן גם כראש הממשלה, נקט צעד יותר תקיף כלפי רוסיה וגינה את ההתקפות של הרוסים באוקראינה, עם רציחות של האוכלוסייה האזרחית. יש להצר על כך שמדינת ישראל איננה נערכת לאפשרות של גל עלייה המוני משם”.
במשך כעשור היה ברונפמן חבר בשלוש כנסות וכיום הוא מציג את עצמו בגיל 68 כגמלאי “על מלא”. כשהוא רואה את רשימות המועמדים לכנסת בבחירות הקרובות הוא אומר: “זה בכלל לא עורר אצלי געגועים בהשוואה לכנסת ה־14, שאליה נבחרתי לראשונה ב־96’ ובה כיהנו אישים כמו שרון ופרס. כיום, יש המגיעים לכנסת מהרשתות החברתיות, וכך זה נראה. נבחרים אנשים שאין להם שום רקורד בעשייה ציבורית”.
אינך נשמע נלהב לחזור לזירה.
“אכן, היו אליי פניות, אבל מבחינתי זה לא בא בחשבון. לדעתי, כל דבר בזמנו, מה גם שיצאתי נשכר מהפרישה שלי מהחיים הפוליטיים ב־2006, שאפשרה לי להתפנות לכתיבת ספר על קליטת מיליון יהודים מברית המועצות בתחילת שנות ה־90 (עם העיתונאית לשעבר לילי גלילי, יב”א). ככה זה, צריך לתת מקום לאנשים אחרים”.
בהיותך אז בן 52, לא נחפזת בפרישתך מהזירה הפוליטית?
“יכול להיות שנחפזתי קצת, אבל אני לא מצטער על כך”.
ישראל אחרת
הוא נולד בצ’רנוביץ שבדרום מערב אוקראינה. “גדלתי בעיר עם חיי תרבות עשירים, שלפני השואה שליש מתושביה היו יהודים”, הוא מספר. “כבר בגיל 22 הייתי שם מרצה באוניברסיטה, מבקר ספרות ומנהל מרכז תרבות גדול בעיר, אך בשנת 80’ עזבתי הכל ומתוך ציונות עליתי ארצה עם אשתי ובננו הבכור, צביקה, כשהייתה אפשרות לצאת מברית המועצות. הגענו לישראל אחרת מאשר היום: ישראל מסבירת פנים, עם הסלוגן ‘מעולה לעולה כוחנו עולה’. הוקפנו באהבה ובתשומת לב, מה שתרם לקליטה המוצלחת שלנו בארץ. עלינו לחיפה. ב־93’, לאחר שפרשתי מעריכת עיתון ‘ורמיה’ ברוסית, נבחרתי למועצת העיר ברשימתו של עמרם מצנע והייתי יו”ר מטה ההסברה של רבין בקרב העולים מברית המועצות לשעבר. כחבר מועצת העיר הקמתי את הרשות לקליטת עלייה בחיפה, שדרכה קלטנו כ־100 אלף עולים חדשים עד שנת 2000”.
כעבור שנה נבחר ברונפמן לסגן נשיא “הפורום הציוני”, וכשהעומד בראשו, נתן שרנסקי, התמנה לשר, ברונפמן החליפו. עד מהרה התגלו בקיעים ביניהם, עם הקמת “ישראל בעלייה”, המפלגה הסקטוריאלית דאז של יוצאי חבר העמים, על רקע היות ברונפמן מזוהה עם השמאל. הוא, יו”ר הסיעה בכנסת, התפצל מהמפלגה והקים את מפלגת “הבחירה הדמוקרטית” קצרת הימים.
אגב “הפורום הציוני”, האם הציונות עודנה מטבע עובר לסוחר?
“לדעתי, הימין הקיצוני השתלט על המושג ‘ציונות’. היום מזכירים אותה בהקשר של ההתיישבות הבלתי חוקית שהוקמה בגדה המערבית, קרי ההתנחלויות. כך המושג במובנו ההיסטורי הולך ונעלם”.
תסכים שעולי חבר העמים, שבאו מהקומוניזם, לא התמסרו כאן בהמוניהם לשמאל.
“אם נדייק, ארבעה מהמנדטים שהחזירו את רבין לשלטון באו מעולי ברית המועצות לשעבר, אבל דעותיהם השתנו עם גל הטרור בעקבות הסכמי אוסלו”.
בתקופה הקצרה של אהוד ברק בראשות הממשלה היה ברונפמן איש הקשר שלו במגעים עם רוסיה: “כשנערך כינוס מיוחד לרגל המילניום, ברק ביקש ממני וממאיר שטרית להצטרף אליו בנסיעתו לניו יורק. בעוד ששטרית נלווה אליו לפגישות עם מנהיגי אפריקה ואסיה, אני השתתפתי עם ברק בפגישות עם מנהיגים מאירופה. אחת הפגישות שלנו הייתה עם פוטין, אז חודשיים לאחר תחילת כהונתו כראש ממשלת רוסיה. הוא בא אליה עם לברוב, שכבר אז היה שר החוץ שלו. התרשמתי אז מפוטין כאדם אפור עם עיניים מזכוכית, כלומר חסרות מבט. זה מה שלומדים אנשי הק.ג.ב מתחילת דרכם שם. הוא בעיקר הקשיב לברק והיה מאוד מרוחק רגשית, מבלי להפגין חמימות כלשהי. אם ניקח בחשבון גם את היות ברק אדם די קר, מובן מה היו הטמפרטורות במפגשים ביניהם. ופרס, שידע לחמם ולהפשיר כל בר שיח שלו, לא הצליח בכך עם פוטין, הזכור לי כאיש קשה, שמשרה אווירה של כבדות”.
בהמשך חבר עם “הבחירה הדמוקרטית” למרצ. “כשפרשתי מ’ישראל בעלייה’, היה טומי לפיד, ראש 'שינוי' דאז, הראשון שהציע לי להצטרף אליו", הוא מספר. "כיוצאי האימפריה האוסטרו־הונגרית, היו לנו לא מעט שיחות בנושאים היסטוריים. שקלתי את הצעתו, אבל הבנתי שההשקפות שלי יותר שמאלה מאשר מפלגת מרכז כשינוי. במקום זה הצטרפתי לקראת בחירות 2003 כיחידה נפרדת לרשימה משותפת עם מרצ וזאת הייתה הקדנציה האחרונה שלי בכנסת”.
הכרת היטב את אביגדור ליברמן.
“ליברמן הוא תופעה מעניינת של איש עסקים ופוליטיקאי מאוד ממולח. אין לשכוח שהתיק שלו לא נסגר מחוסר אשמה, אלא בגלל שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, התקשה להוכיח את אשמתו. להערכתי, לפחות מוסרית התיק הזה נותר פתוח. עם זאת, תרומתו להפסקת שלטונו של נתניהו לאחר 12 שנה אולי לא הלבינה את מעשיו, אבל מדברת לטובתו. שכן, אם נשווה את הסכנה שליברמן מהווה לפוליטיקה הישראלית לסכנה של נתניהו למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הסכנה של ליברמן מתגמדת”.
אחרי הצמיחה
ב־2006, עם סיום כהונתו השלישית בכנסת, הפתיע ברונפמן לא רק בפרישתו מהחיים הפוליטיים, אלא גם במעבר שלו, אקדמאי בעל תואר דוקטור ללימודים רוסיים וסלאביים מהאוניברסיטה העברית, אל עולם העסקים, כשהקים עם בנו, צביקה, חברת נדל”ן. “לא הייתי אומר שזאת הייתה הצלחה אדירה, אבל למדתי הרבה”, הוא מסכם בקצרה.
אז אני מזכיר לו את הרכישה היוקרתית שלהם של בית הביטוח הלאומי בכיכר מסריק בתל אביב. “רצינו להשאיר את הבניין בשלמותו, אך זה לא צלח ובמקומו הוקם בניין מגורים”, הוא נזכר.
שנבין, עלה בידך להתעשר?
“איזה להתעשר. מדובר בקרן שרוב הכספים שלה לא היו אישיים שלי. אולי תתפלא, אבל עד היום אני גר בדירה שכורה ואין לי דירה משלי. אני לא רואה בזה ביזיון גדול”.
מתוך עיקרון אין לך דירה משלך?
“הן מתוך עיקרון, הן מחמת אי־יכולת לרכוש דירה בתל־אביב, שמחירי הדירות בה לא משקפים את הערך האמיתי שלהן”.
בחזרה לאוקראינה: האם צפית את הפלישה הרוסית לאוקראינה ואת המלחמה הניטשת בינה ובין רוסיה מזה שמונה חודשים?
“כאן הייתי במיעוט העיקש עם ליברמן, לצערי, שהיה בטוח עד הרגע האחרון שפוטין לא יעשה מעשה כזה. למרות כל ההערכות המודיעיניות, זה לא התקבל בראש שלנו כאופציה. אולי מתוך מחשבה שעמים־אחים לא יכולים להסתבך במלחמה כזאת. בסופו של דבר, הוא פתח אותה כמו המתקפה של היטלר נגד ברית המועצות ב־1941. מה שמרתיח את הדם הוא לא רק רבבות ההרוגים משני הצדדים, אלא העתקת הטקטיקה של הרייך השלישי, שהאמנו שלא תחזור לעולם”.
מה ההסבר לחולשה בתחילת המלחמה של אוקראינה, שמבחינת גודל שטחה היא הרביעית באירופה, כשרק לרוסיה צבא גדול משלה ביבשת?
“לאוקראינה יש אומנם צבא גדול, אבל לא מאורגן ולא מצויד היטב, שלא היה מוכן למלחמה כזאת. כעת, המגמה מתהפכת במידה ניכרת”.
והנשיא וולודימיר זלנסקי?
“בניגוד לקודמיו, אני לא מכיר אותו, אבל יש לי ולהורים שלו חברים משותפים, שהם משפחת פרופסורים ידועה. זלנסקי הוא הפתעה. מי שהיה קומיקאי נבחר כנשיא אוקראינה ומצליח במילוי תפקידו, כשהמדינה שלו עומדת בראש ההגנה על העולם החופשי”.
ברונפמן חי בתל אביב, נשוי, אב לצביקה ולזהר וסב לארבעה נכדים. יש לו אוסף של עתיקות, שאיתו החל עוד באוקראינה, ואוסף של קרמיקה ישראלית. כגמלאי, כפי שהוא מכנה את עצמו, יש לו הפנאי הדרוש לכך. כשהוא נשאל כיצד הגמלאות הקדימה לקפוץ עליו, משיב ברונפמן: “זה עניין של צירופי גורל. הגעתי לשיא הקריירה בגיל מאוד צעיר - באקדמיה, בעיתונות ובפוליטיקה. אחרי צמיחה מהירה, בא מיצוי”.
