השבוע, ב-9 בנובמבר, ימלאו 84 שנים לפוגרום ליל הבדולח - אותו לילה נורא ב-1938, שסימן באש, בשברי זכוכית מנותצת ובתימרות עשן שעלו מבתי הכנסת הנשרפים, את עליית המדרגה הדרמטית ביחס ליהודים בגרמניה ואוסטריה- מאפליה והתנכלות לאלימות גלויה ומשם, כעבור שנה, לתחילתה של השואה.
"נשמיע את זעקת אלה שקולם לא נשמע": 84 שנה ל"ליל הבדולח"
במבט לאחור אנו יודעים כי אותו לילה טראגי, בו נרצחו מאות יהודים ועשרות אלפים נשלחו למחנות ריכוז, נשרפו מאות בתי כנסת בכל רחבי גרמניה ונבזזו אלפי עסקים יהודיים, לא היה התפרצות עממית ספונטנית- אלא תוצאה של תהליכי עומק וחקיקה, שהחלו שנים קודם לכן. עליית היטלר ב-1933, וחקיקת "חוקי נירנברג" האנטישמיים, בספטמבר 1935, חמש שנים קודם לליל הבדולח, כבר היו בגדר הכתובת על הקיר- אולם צלצול ההשכמה והאזעקה שהיה אמור להזעיק כבר אז את יהדות אירופה ואת העולם הנאור, לא עבד ולא נשמע דיו.
כיום, בחלוף 84 שנים מליל הבדולח, כאשר אנו עדים, למצער, לגילויי האנטישמיות ההולכים ומתגברים בכל העולם, ובעיקר באירופה ובארצות הברית, כמו גם להתגברות הלאומנות, הגזענות ושנאת הזרים בכל העולם וגם אצלנו – מחובתנו להתבונן אחורה, ולשאול האם למדנו משהו מאותו רגע עגום בהיסטוריה. כיהודים וכבני אנוש, עלינו להתבונן היטב בתהליכים החוקתיים והחברתיים הגזעניים והמדירים שאפשרו את מה שבא אחריהן, על מנת לוודא שדברים דומים לעולם לא יתרחשו בעתיד.
עלינו להקשיב לשורדי השואה וליל הבדולח הספורים שעדיין חיים עימנו, כשהם מפצירים בנו ללמוד לקח לעתיד, כדברי העיתונאי שורד השואה צבי גיל, כפי שנוסחו ב"מנשר ניצולי השואה", שהוקרא בזמנו ביד ושם: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני התרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסבלנות ולסובלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור. זה המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת שלנו לדורות הבאים".
הכותבת: טובה דורפמן – סגנית יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית וראש המחלקה לישראל ולזכרון השואה
