מאז הסתיימה מערכת הבחירות במחוזותינו, שגריר ארצות הברית בישראל טום ניידס מסתובב ברחבי הארץ, בעיקר בציר שבין תל אביב לירושלים, ומעביר את אותו המסר לכל מי שמוכן להקשיב. "אנו ערים לאופייה ולמהותה של ממשלת הימין שקמה בישראל. לא נדרוש הרבה, אך בהחלט נתעקש על חבילת הבסיס. נא להכיר בקו האדום: שינוי הסטטוס קוו בהר הבית ובנייה מסיבית מעבר לקו הירוק, שתסכן את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, ייתקלו בהתנגדותנו הנחרצת. על זה תשלמו מחיר".

השגריר ניידס משמש במידה מסוימת כנביא הזעם של הממשל בוושינגטון – כל מה שהנשיא ביידן תמצת במשפט הברכה ששיגר לנתניהו לרגל הקמת ממשלתו, ניידס מפמפם בשטח, ללא הרף, למען יראו וייראו. "תעזרו לנו להמשיך לעזור לכם" – והמסר הזה מורכב מכפי שהוא נראה על פניו.

הממשל האמריקאי בהחלט עוקב ורואה וגם שומע אותנו. את ישראל, את הממשלה החדשה, ובעקיפין גם את נבואות הזעם שמשמיעה בעיקר האופוזיציה בנוגע ל"צונאמי מדיני", "משבר ביחסי ישראל־ארה"ב" ושלל הפרשנויות שמסביב. הדוד מארה"ב מקשיב למה שמייחסים לו, וחצי מהנהן בחיוב, חצי מרים גבה.

החדשות הטובות: אין באמת צונאמי מדיני גם בתחזית מזג האוויר לחודשים קדימה. בוושינגטון לא באמת משתגעים מהמהלכים הפוליטיים שקורים בארץ, בטח לא כפי שאלה מוצגים על ידי מתנגדי נתניהו וממשלתו.

החדשות הרעות: הממשל האמריקאי אינו רגוע נוכח השינויים הפוליטיים המתרחשים בישראל. הוא לא אוהב חלק גדול מהאג'נדה הימנית־לאומית של הממשלה החדשה. הוא לא מתחבר ולא מבין, ובעיקר כואב לו הראש ממה שהוא רואה ושומע.

גורמים אמריקאיים שמכירים היטב את הלך הרוח בבית הלבן, מסבירים איך נראית המשוואה בעיניים אמריקאיות. היה לו, לנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן, הרבה יותר נוח ורגוע עם ממשלת השינוי, בייחוד בחלקו של יאיר לפיד בתפקיד ראש הממשלה. מנגד, בוושינגטון היו ערים לקושי של לפיד לבצע ולקדם משהו בממשלת השעטנז שלו ובהיעדר רוב לקואליציה בכנסת.

עם חזרתו של נתניהו לשלטון, בליווי חבריו הימניים והדתיים, התהפכה המשוואה. כושר ביצוע לא חסר לקואליציית 64 המנדטים, רק שלא נוח ולא קל לנשיא ארה"ב עם הממשלה הישראלית הזאת. על כן, את הקו המסתמן ביחסי וושינגטון־ירושלים בשנה וחצי הקרובות, עד הבחירות בארה"ב ב־2024, מגדיר הצד האמריקאי בשיחות סגורות כ"ניהול משברים וצמצום נזקים".

כדי להבין את הראש האמריקאי בנדון, חשוב לעשות צעד אחורה ולרענן את הזיכרון עם חזונו המקורי של הנשיא ביידן וממשלו בתחום מדיניות החוץ. אותו חזון שאיתו הגיע ביידן לבית הלבן אחרי ניצחונו על דונלד טראמפ בנובמבר 2020.

היעד מספר אחת במדיניות החוץ של ביידן, אז הנשיא הטרי, היה סין וכל הסיבוך המורכב בים הסיני, לרבות טאיוואן וכל היוצא מהסוגיה. זה היה היעד והתעדוף, וכולם התבקשו – אם להגדיר זאת בשפה לא דיפלומטית – לשבת, לשתוק ולא להפריע. זה מה שהנשיא ציפה גם מישראל: לא לייצר רעשי רקע ולא להקשות על הממשל עם הסתבכויות לא רצויות.

בשונה מקודמו הדמוקרטי ברק אובמה, ביידן לא חלם על פריצת דרך מדינית בניסיון לקדם את תהליך השלום בין הישראלים לפלסטינים. סטטוס קוו ושקט הם עדיין שם המשחק במזרח התיכון מבחינת הממשל הנוכחי. שיהיה שקט כדי שיוכל להתרכז בסין באין מפריע.

ואז הגיע פוטין

כך היה, וגם הלך לא רע, עד 24 בפברואר 2022 – יום פלישת רוסיה לשטחי אוקראינה. בסוף היה זה לא אחר מאשר ולדימיר פוטין שטרף לביידן את הקלפים ושיבש את התוכנית הסדורה. המלחמה במזרח אירופה כפתה את עצמה על הממשל בוושינגטון ושינתה את סדר העדיפויות במדיניות החוץ של ארה"ב.

מאז ועד עצם היום הזה הנושא המדיני־צבאי נמצא כל הזמן על הראש של הנשיא ושל ממשלו, בעוד הנושא הסיני לא הלך לשום מקום ועדיין דורש טיפול והשקעה. כך שאין לממשל האמריקאי לא פנאי ולא סבלנות לעסוק בנושא הפלסטיני ולהשקיע יותר מדי במתרחש במזרח התיכון.
למעשה, הדבר היחיד שהאמריקאים באמת רוצים מהממשלה החדשה שקמה בישראל הוא שתישאר בתחומי הסבירות ולא תעבור את אותו קו אדום המתואר לעיל. או במילים אחרות, שלא ייווצר איזה בולען נוסף בכביש המהיר שעליו דוהר ממשל ביידן לעבר הבחירות המתקרבות לנשיאות.

כל עוד לא תתקרב הממשלה הישראלית לקו האדום ותשמור על שקט תעשייתי, הממשל יהיה מוכן לחיות בשלום עם כל רפורמה או עם כל ביטול רפורמה שיקדמו שותפיו הפעלתנים של רה"מ נתניהו. כל עוד הרפורמה במערכת המשפט או חקיקת חוק גיוס בני הישיבות נתפסות בוושינגטון כעניין פנים־ישראלי, ציפיות האופוזיציה ל"זעם אמריקאי" עתידות לעלות בתוהו.

אבל, וזה אבל גדול, התקרבות מסוכנת לקו האדום תעלה לישראל במחיר מהותי. את הפרומו להרעה אפשרית במצבנו נוכחנו לראות במהלך ההצבעה בקונגרס על תקצוב המלאי של כיפת ברזל. אז זה היה גרעין קטן בתוך המפלגה הדמוקרטית שהצביע נגד. המיעוט המתנגד לא יכול היה למנוע את המהלך, אך התנגדותם הספיקה בהחלט כדי ליצור רעשי רקע מאוד לא נעימים מבחינת ישראל.

אם בעתיד תיראה הממשלה בישראל יותר ויותר דמונית בעיני הדמוקרטים, ההצבעה החשובה עד קריטית הבאה עבור ישראל עלולה לאכזב עוד יותר. זה כבר לא יהיה גרעין קטן, אלא קבוצה משמעותית, והיא תגדל בהתאם להתנהלות הממשלה בירושלים. בתרחיש זה, בשלב מסוים יצטרך ביידן לשלם מחיר פוליטי עבור העברת סעיפים תקציביים לטובת ישראל. לא מן הנמנע שהוא לא ירצה, ואולי אף לא יוכל, לשלם מחיר פוליטי כה גדול בשנת בחירות.

ביום חמישי הקרוב ינחת בישראל היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ג'ייק סאליבן. אחריו צפוי להגיע מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. בין ביקור לביקור ובהתאם לדינמיקת השיחות, אמור להיקבע התאריך לנסיעתו הראשונה לוושינגטון של נתניהו בקדנציה הנוכחית. לפי ההערכות, זה יקרה בחודש הבא. שם, בבית הלבן, הוא ישמע שוב, הפעם ישירות מנשיא ארצות הברית של אמריקה, את המסר שמפמפם בארץ השגריר המודאג ניידס.