הם היו שישה לבד במינכן. קראו לעצמם "הוורד הלבן" ובחרו להיות ייסורי המצפון של גרמניה. כשהרייך השתכשך עדיין באשליית ניצחון קרב, הם דרשו מהגרמנים להתנגד להיטלר ולעצור את ממטרת המוות. אנחנו הישראלים רגילים לראות בגרמניה ישות של "עם אחד, מדינה אחת, פיהרר אחד". הסיפור של הוורד הלבן אינו הופך את התפיסה הזאת אבל סודק אותה. מרחיב את זווית הראייה ומספק מידע חיוני למתבונן.
בעיר עם עבר מוכתם, ברחובות שבהם היה הנציונל־סוציאליזם לתנועת המונים, נשמע קול אחר. "גרמניה האחרת" גרסת מינכן הייתה התארגנות ננסית בחברה ששיתפה פעולה עם מגפי העור השחורים. גרונה כחכח, אך ייצר את המילים הנוקבות. "אין יותר גרוע מעם תרבותי המאפשר לכת חשוכה להוביל אותו ללא התנגדות", הכריזו השישה ממינכן. רובם ככולם היו סטודנטים לרפואה. בחופשותיהם נשלחו לחזית במזרח ובשובם זעקו אמת: "מאז ההשתלטות על פולין נטבחו 300 אלף יהודים באופן חייתי", כתבו בעלוניהם.
הם הדפיסו, שכפלו, הדביקו בולים, שלשלו לתיבות הדואר מעטפות דחוסות תוכחה וזעם. סביבתם רחשה זדון. הירקן בקרן הרחוב היה מודיע של הגסטאפו, והשכן מלמטה מלשין מזדמן. נחשול הרשע לקח אותם איתו. 29 סייענים לוורד הלבן נידונו לעונשי מאסר בחמישה משפטים. ששת המייסדים נערפו כולם. הראשונים היו הנס שול, אחותו סופי ועמיתם כריסטוף פרובסט. לפני 80 שנה, ב־22 בפברואר 1943, הניחו את צווארם תחת להב הגיליוטינה.
בברלין, כחודש אחריהם, הוצאו להורג מי שיהיו גיבורי "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. גם אוטו ואלזה המפל לחמו בעזרת המילים. עברו ברובעי בירה מוכת אימה וזרעו את גלויות המרי שחיברו. בני הזוג לא היו בוורד הלבן, ועולמם לא היה עולם הצעירים ממינכן. אוטו המפל היה פועל בבית חרושת לכבלי חשמל של סימנס. אשתו אלזה הייתה משרתת בבתים מבוססים, מהסוג שבו גדלו חברי הוורד הלבן.
הם היו אנשים מלומדים והנאותיהם אריסטוקרטיות. רכבו על סוסים, התאמנו בסיף, פיסלו בכישרון, ציטטו את גתה, חרשו את אריסטו, ניגנו פרלודים של שופן, שרו באך במקהלת הכנסייה וכתבו על מיכלאנג'לו. אבל מעבר לקוטביות המזדקרת, זהות סמויה חיה בקו ברלין־מינכן. בניגוד לקומוניסטים, למשל, הזוג המפל והאחים שול לא היו מתנגדים מובהקים לנציונל־סוציאליזם. את דרכם אל מותם הידוע מראש התחילו בחיק הרוע. אוטו המפל היה חבר בארגון ותיקי מלחמת העולם הראשונה ופראו אלזה הייתה פעילה בתנועת הנשים הנאציות. הנס וסופי שול נחשפו לשטיפת המוח הנאצית בבתי הספר, בשירות הלאומי, והתוצאות ניכרו מיד.
כשהיה בן 15 נרשם הנס שול לתנועת הנוער היטלריוגנד. אחריו באו גם ארבעת אחיו. בתוך שנה הופקד על "קבוצת הדגל", שבה היו כ־150 חניכים. אביו רוברט היה פציפיסט שהחזיק ספרים "מנוונים" שהוצאו מחוץ לחוק. "אל תאמינו להם, הם זאבים ורמאים ומטעים את העם הגרמני ללא בושה", הזהיר את ילדיו. כלום לא עזר. הנס ניהל איתו קרבות מילוליים עזים ואחר כך הזדרז למפגשי הנוער ההיטלראי. כשמדי התנועה לגופו ודגלה בידיו צעד בגאון בכינוס המפלגה בנירנברג.
ייתכן שנירנברג הייתה ראשית כפירתו. בעיר שתככב ב"ניצחון הרצון", סרט התעמולה הנאצי שהפיקה לני ריפנשטהאל, חדל לחוש כתא חי בגוף הגזע הגרמני הטהור. שאגת ההמון המריע, להבות עשרות אלפי הלפידים, גדודי המתעמלים שעיוותו שריריהם ליצירת מיצג צלבי קרס, מוססו את תחושת השתייכותו. "בקרבו התחולל דבר מה אף שקשה לציין בדיוק כיצד ומתי", מצוטטת אחת מאחיותיו ב"הוורד הלבן", מאת פרופ' ינינה אלטמן (הוצאת פרדס). אבל הוא נאלץ להישאר בהיטלריוגנד כדי שיוכל לגשת לבחינות הבגרות.
בעוון חברות בארגון D.J.1.11, שהוצא מחוץ לחוק, נעצר בפעם הראשונה. האב רוברט הכריז: "אם יעשו משהו לילדים שלי, אסע לברלין ואירה בו". היה ברור למי הוא מכוון. הנס שוחרר והתגייס. כשהיטלר כפה על אוסטריה את האנשלוס, האיחוד עם הרייך, נשארה יחידתו מאחור. את סלידתו מהווינאים שהריעו לוורמכט לא הסתיר מיומנו: "אני לא מבין את האנשים, אני רוצה לצאת לעמק גדול וריק, להיות לגמרי לבד", צוטט ב"סופי שול והוורד הלבן" מאת אנט דומבאך וג'אג ניובורן (מאנגלית: ענת רז).
בפלישה לצרפת כבר למד רפואה באוניברסיטת מינכן ונשלח לחזית כחובש. הוא לא הריח מלחמה, אך ראה את מחירה. כ־400 חיילים פצועים הגיעו לבית חולים שדה שלו בסן־קוונטין שבפיקרדי. תיעובו גבר. הוא שנא את הדם וכעס על הצבא שחמס את בתי התושבים בעיירה. "מי אני? אדם הגון או גנב?", כתב הביתה. אחותו קראה ולקחה ללב. גם את מצוקתו, גם את התמוטטות הבזק של צרפת.
סופי שול הייתה גברת עם עיניים חומות ושיער חום שהתחכך בכתפיה. ניחנה במבט חד וביכולת ניתוח מעמיקה. רחמים עצמיים היו זרים לה, ואת רגשותיה שמרה בדרך כלל לעצמה. רק בלילה אחד נתנה להם דרור. על רחבת הריקודים בנשף באוּלְם הכירה את פריץ. היא הייתה בת 16 הוא בן 20. התנהגותו העדינה, המתחשבת כבשה אותה. אבל ניצני האהבה לא מנעו ממנה להבחין בתהום הפוליטית שבינה לבין פריץ הרטנגל.
ביתה הפציפיסטי, ביתו השמרני. לא נאצים, אבל משפחה שסגדה למיליטריזם הגרמני. פריץ אהב את הוורמכט ופצח בקריירה צבאית. כשפרצה המלחמה כתבה לו: "אנשים יהיו בסכנת מוות בגלל אנשים אחרים, ואל תגיד לי שזה למען המולדת". כהנס, רצתה גם סופי ללמוד באוניברסיטת מינכן, אבל עקב המלחמה נדרשה לשרת קודם חצי שנה במחנה עבודה לאומי.
היא נחנקה בין שלל משגיחות פנטיות וגסות רוח. הן השליטו משמעת טרוריסטית ותפסו בעלות גם על שעות הפנאי של הנערות. "לא יפה כאן", כתבה לחברה, "אני אומללה... שקועה במרה שחורה... הנושא היחיד שמעסיק כאן את כולן הוא הגברים. בא לי להקיא". אבל בסופו של דבר אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן פתחה לפניה את שעריה.
בוקר אחד, בחצאית קפלים בצבע חום־שוקולד ובאפודה ורודה, התייצבה בתחנת הרכבת. נשאה את מזוודתה ותיק עם עוגה ובקבוק יין. כך תחגוג עם אחיה יום הולדת 21. 150 הקילומטר שבין אולם למינכן עברו עליה בנועם. במחשבות רכות. הנס, שלרגל לימודיו חזר מהצבא לאוניברסיטה, המתין על הרציף. הוא חיבק אותה חיבוק ארוך ונטל ממנה את מזוודתה. היא אימצה אל לבה את התיק עם בקבוק היין והעוגה שאפתה אמא. נפשה המריאה. הרגישה שכל עלה צומח למענה, כל פרח נפתח לכבודה. אביב בחוץ, חיים חדשים בפתח.
מינכן פרשה זרועותיה. עוד באותו ערב כינס הנס את חבריו בדירתו כדי לחגוג לאחותו. העוגה של אמא הייתה הצלחה מדהימה, והברכות התעופפו סביבה. בין המאחלים הייתה גם טראוטה לפרנץ, סטודנטית לרפואה. הנס ניהל איתה מערכת יחסים סוערת, מלאת תשוקה ומהומה. עד שהותש והרים ידיים. אבל באותו ערב הכל היה נחמד. סופי עברה בין החברים של אחיה. תכף יהיו גם חבריה.
אלכסנדר שמורל למד רפואה אף הוא. כחובש היה עם הוורמכט בסיפוח אוסטריה, בקריעת חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה ובכיבוש צרפת. שמורל נולד ברוסיה למשפחת מהגרים גרמנים ששבה למולדתה לאחר המהפכה הבולשביקית. הרוסית הייתה שגורה ואת כל הגדולים - דוסטוייבסקי, גוגול ופושקין - קרא בשפת המקור. שאט הנפש שחש כלפי הרייך היה מולד, אינסטינקטיבי. "לא שאלה של מוסר וצדק", כתבו דומבאך וניובורן בספרם, "פשוט היה בלתי נסבל בעיניו לתפקד בעולם של גברים ונשים במדים". שמורל מצא חן בעיני סופי. די מהר תתחיל גם היא לקרוא לו "שוריק", כפי שכונה ברוסית. והיה שם גם "כריסטל", או בשמו המלא כריסטוף פרובסט. מופנם, רוחני, מאמין בחירות הנשמה.
קומתו המיתמרת, כתפיו הרחבות שיוו לו מראה מבוגר. כשהיה בן 17 התאבד אביו, מה שחיזק את הקשר בין כריסטל לאחיותיו. "כשקשה לך, חשבי על האהבה", ניסה לנחם אחת, "האהבה היא הדבר הנשגב ביותר שהעניקו לנו השמיים". הוא הוצב ליחידת תותחנים אנטי־אווירית וצפה מרחוק בכיבוש פולין וצרפת. אחר כך הצטרף להנס ולשמורל ביחידת הרפואנים 2. תוך כדי מלחמה נולדו לו ולהרטה בת זוגו שלושה ילדים. "כריסטל" התמכר לאבהותו, חש שהיא נוסכת בו ביטחון ונחת.
עולמו של וילי גראף עוצב בתנועה הקתולית "גרמניה החדשה". חברי התנועה לא בדיוק התלהבו מכינון המשטר הנאצי. שלא כהנס, לא הצטרף וילי להיטלריוגנד. הוא התקבל ללימודי רפואה בבון ואחר כך הגיע למינכן. כשפרצה המלחמה, היה אחד מהבודדים שהעזו לומר בקול רם: "חייבים להפסיד במלחמה ואומנם כך יהיה". סופי שמעה את כולם בנועם. החליפה חיוכים. זרקה מבטים. בלי להעלות בדעתה שסוד פטאלי, מערבולת שתסחף אף אותה מחברת אותם אל אחיה.
לפני שנחתה סופי במינכן, התכנס מפגש ספרותי בבית הפסנתרנית גרטרוד מרטנס. המארחת הייתה רעייתו של פרופסור בפקולטה לרפואה שנודע בשנאתו לנאצים. מדי פעם זימן חברים לביתו לשמוע קונצרטים של רעייתו. הערב שעל הפרק נפתח בהקראת יצירות. אבל למורת רוחה של מרטנס די מהר דחקה הפוליטיקה את רגלי הקלאסיקה. השאלה במוקד הייתה: "מה ניתן לעשות כדי למנוע את ההרס המואץ של ערכי התרבות הגרמניים?". רוב הדוברים טענו כי פעולה גלויה לא באה בחשבון. על דור האקדמאים הצעירים לטפח ערכים שיביאו לקריסת המשטר. "למה שלא נשכור לעצמנו אי בים האגאי וננהל שם חוגים להשקפת עולם?", העיר הנס שול בלעג. דממה מחרישת אוזניים נפלה בחדר. אחריה אמר אחד הנוכחים: "חייבים לעשות משהו ומוטב עוד היום".
פרופ' קורט הובר היה איש קטן וצולע לאחר דיפטריה בילדותו. בימיו ברייך שקע בחיבור ביוגרפיה על גוטפריד לייבניץ, פילוסוף ומתמטיקאי בן המאה ה־17, שפיתח את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. כשהזכיר בהרצאותיו באוניברסיטה את שפינוזה, טרח תמיד להוסיף בציניות: "זהירות, הוא היה יהודי וזה מידבק".
כשתקף בביתו בקול רם מדי את הנאצים, נהגה קלרה שלו להזהירו: "קורט, עוד ייקחו אותך לדכאו". לא ברור אם אמירתו של הובר המריצה אותם לצאת לדרך. ואולי היו אלה הידיעות על ירי המוני ביהודים בפולין הכבושה. "ואולי המניע החשוב, הייחודי היה טבוע באישיותם", כתבה ינינה אלטמן בספרה. ייתכן שהנס לא הצליח להשתיק את הקול הפנימי שהדהד בו: "האם הפרט אמור לבנות בית קטן עם פרחים על אדן החלון... ולסובב לעולם את הגב על הסחי שבו? האם הסתגרות אינה אלא עריקה ובגידה?". מה שברור הוא שהנס שול וקורט הובר הבינו זה את זה. בתום המפגש אצל הפסנתרנית מרטנס לחצו בחום ידיים והצליבו מבטים עמוקים. הפרופסור המכובד היה בפנים.
הם החליטו להיות "הוורד הלבן". להביע תום וטוהר ללא מחויבות רעיונית מובהקת. את מקומה של האידיאולוגיה תפסה כנראה הפואטיקה. הנס התרשם מאוד מ־La Rosa Blanca, הרומנסות הספרדיות של המשורר בן המאה ה־19 קלמנס ברנטנו, וזכר שהוורד הלבן היה סמל האצולה במהפכה הצרפתית.
ביוני 1942 התחילה להבת לשונם ללחך את חוצות העיר. ארבעת העלונים הראשונים יצאו בשרשרת, בזה אחר זה. מאז עלה היטלר לשלטון מינכן לא ראתה כמותם. בראשון נאמר: "למי מאיתנו יש מושג על הבושה שנחוש, אנו וילדינו, לאחר שיסירו מעינינו את מסך הערפל ביום מן הימים והפשעים הנוראיים ביותר שקצרה דעתו של בן אנוש מלהבינם ייחשפו לאור היום? האם העם הגרמני בהווייתו העמוקה כל כך מושחת ומפורר עד שהוא נכון ללא ניד עפעף ובקלות הדעת לערער על הערך הנשגב ביותר של האדם דהיינו - הרצון החופשי?... האם הגרמנים עד האחרון שבהם אינם אלא מסה של מוגי לב נטולי נשמה? אם כן, הרי שהם ראויים לכליה...".
עד לצאת העלון הראשון, ידעה סופי שוורד לבן הוא סמל למחווה רומנטית. מהסוג שהייתה מצפה לקבל מפריץ, שתקוע במרחבי האינסוף ברוסיה. אבל באחד השיעורים הבחינה בדף משוכפל תחת אחד השולחנות: "אם כל אחד ואחד מאיתנו ימתין עד שהאחר יתחיל, לא ניתן יהיה לעצור את שליחי המלחמה". סופי דילגה על אחת מנשימותיה. לפתע התבהר לה שיש באוניברסיטה אנשים שחשים כמותה. הם קוראים לעצמם "די וייסה רוזה" (ורד לבן בגרמנית) והם עושים משהו עם חייהם. היא קיפלה את הדף, הטמינה אותו במחברת ויצאה לחדרו של אחיה להראות לו. הנס לא היה בבית והיא עלעלה בערימת ספריו. אחד ישן, של שילר, נפתח בדף זרוע סימני עיפרון. פסקאות המצוטטות בעלון סומנו בקו תחתון בספר. המעגל החשמלי במוחה נסגר. סופי הבינה הכל.
הנס חזר והכחיש בלהט. היא הלמה בו במילותיה. ניסתה לעצור אותו. הוא מסתכן בסיכונים לא שפויים. משא של סבל רובץ על המשפחה גם ככה. האח הצעיר וורנר ברוסיה ועכשיו הוא בא להוסיף. הנס משך כתפיים והודה. הוא וחבריו היו חייבים לפעול בשם הגרמנים האינטלקטואלים. זה היה רגע האמת של סופי. היא התחילה לדבר עם עצמה. עד מתי תשקיף מהצד? עד מתי תעסוק רק ב"להרגיש" ולא לעשות? אחיה וחבריו חצו את הגבול, בררו את דרכם, והיא מה? סופי נדחקה לסמטה ללא מוצא, עליה להחליט. סופי החליטה.
והעלונים המשיכו להפציע: "פשעים נגד הכבוד האנושי... ושוב ישן העם הגרמני את שנתו קהת החושים", נאמר בשני. "מן הראוי לתקוף את כל העמדות של הנציונל־סוציאליזם, יש למגר את משטר הרשע בהקדם האפשרי...", נאמר בשלישי, "מי יספור את המתים? היטלר או גבלס? איש מהם לא יעשה זאת. מדי יום ביומו נופלים אלפים ברוסיה...", נאמר ברביעי.
אחרי הרביעי הנס, שמורל וגראף עמדו לצאת לחופשת סמסטר בחזית הרוסית. בכאב לב עצרו את פעולות הוורד הלבן. הספרים אוחסנו, ומכונת השכפול הוסתרה. שעות לפני צאתם התכנסו למסיבת פרידה. הפצצות מטוסי בעלות הברית גברו, והם בילו בלילה של יין והאפלה. לאחר שיחה ממושכת על אומנות וספרות עברו כרגיל לפוליטיקה. הדיון התלהט ובשיאו קרא קורט הובר בקול גדול: "אולי יש רק דרך אחת (להתמודד עם המצב - מ"ח): תעמולה חשאית, חבלה והתנקשות". המומים הביטו זה בזה והתפזרו. למחרת ב־7 בבוקר, מול עיניה הדומעות של סופי, עלו לרכבת שנסעה למלחמה.
בוורשה עצרו כמה שעות להחלפת רכבות. בדיוק נפלו על "האקציה הגדולה", וברחובות נעו חיילים לטבים ואוקראינים. בשער הגטו עמדו אס־אס חמושים במכונות ירייה. וילי גראף ראה אנשים מזוהמים לבושי סחבות. על המדרכות שכבו גופות. "ורשה השרתה עלי דיכאון לזמן רב", כתב הנס שול להוריו, "במיוחד 'מגדלי הארמון האמריקאי'". כך כינה את גטו ורשה כדי לעקוף את הצנזורה.
רוסיה הייתה אומללות וחורבן. כפרים שרופים ושיירות תושבים אבודים. אבל אופקי הערבות, השמיים ללא גבולות השתלטו על שורותיו של הנס ביומנו: "היכן שכל הקווים מתפוגגים, היכן שכל מוצק מתמסמס לטיפה בים, היכן שאין התחלה, אין אמצע ואין סוף, היכן שהאדם חסר בית ולבו מלא רק במלנכוליה". שוריק, הסלאבי, שב אל אמא רוסיה ונפשו נחצתה. תחת מדי הוורמכט פעם לב רוסי שייחל לתבוסה גרמנית. כשיחזור לגרמניה, כך הצהיר, לא ישטוף ממגפיו את בוץ אדמת מולדתו האהובה. שפתו המושלמת עוררה אמון והרוסים הכניסו אותם לבתיהם. "20 שנות בולשביזם לא השכיחו מהאנשים האלה איך לשיר ולרקוד", כתב לאביו, "הם שרים שירים ישנים וחדשים ומנגנים כל כך יפה בבללייקה...". אלה היו ימים של וודקה ותותחים. גם הנס הרגיש שהוא "נקרע לשניים", שר ורוקד בלהט בלילות ומטפל בפצועים והרוגים בימים. "בבוקר מגרשים ובערב זוללים תרנגולות", כתב וילי גראף ביומנו.
בלילותיהם בבונקר קראו את "החטא ועונשו" והרגישו נחותים. "האנשים הכי פשוטים - איכרים, דייגים, בעלי מלאכה - מכירים כאן לעומק את דוסטוייבסקי", המשיך וילי, "איני יכול לומר אותו דבר על גרמניה, לא הרבה אנשים מכירים את גתה". רוסיה הייתה חוויה מיסטית. מערבולת מהפנטת של דם ואש, מרחבים וליריקה. כעבור שלושה חודשים, בתום חופשת הסמסטר, התחילו את מסעם חזרה הביתה.
באחת התחנות בדרך ראה הנס מקרונו נערה חיוורת שנשאה טלאי צהוב על החזה. לצד קבוצת אסירים, גם הם עם טלאים, עבדה בתיקון המסילה. הוא ירד אליה ומסר לה את מנת האוכל שלו. היא הרימה עיניים, זיהתה את מדיו והשליכה את החבילה. הוא לא ויתר. הרים, ניקה מעפר, קטף פרח חיננית בצד המסילה, הניח על החבילה והשאיר אותה לרגליה. הרכבת התניעה לאטה והוא הפנה את ראשו אחורה וראה אותה עומדת עם הפרח בידה, שולחת עיניים נואשות אל הקרונות המתרחקים.
במינכן התחדשו חייהם הכפולים. הרצאות, עבודה במרפאות, מפקדים צבאיים. הנס שאל את עצמו לאן הוא ממשיך עם הוורד הלבן. הקבוצה דחפה לצאת אל משהו גדול יותר. להרחיב את הפעילות לערים אחרות ולספר לגרמנים על התבוסות. פרופ' הובר לא האמין בדיבורים ובכרוזים. "זה לא יעבוד אלא אם יישפך דם", אמר להנס. סופי חשבה גם היא באותו כיוון. "ניתן למוטט את היטלר רק במפלה צבאית", אמרה לחבר ששב מרוסיה.
רוסיה שינתה את הנס שול. בה למד לא לקחת את עצמו ברצינות, על אדמתה החרוכה הבין את יחסיותם של החיים. הוא זכר את הדם ומועקתו גברה. לא הרפתה ממנו גם בשעות מנוחה. בדידותו סגרה עליו והוא שיחר לחוויות מרעננות. גיזלה שטרלינג, חברתה של סופי, הייתה חוויה מרעננת. הוא נמשך בעבותות אל הסטודנטית לתולדות האומנות. בניגוד לסערת נפשה של טראוטה לפרנץ, שידרה גיזלה שלווה ונועם, הקשיבה לו. פעם הזמין אותה לקונצרט ואחריו לתה בבית קפה. היה מאוחר והוא הציע שתישן אצלו. גיזלה נענתה.
הקבוצה המשיכה להתפתח. סופי שול מונתה לשרת האוצר הקשוחה שלהם. בתוך חודשיים בלבד - מנובמבר 1942 לינואר 1943 התפשטה הפעילות בדרום־מערב גרמניה. נעשה מאמץ לפרוץ גם לצפון ולבסוף להגיע לברלין. הגיעה השעה לעוד עלון.
העלון החמישי הוכן עם פעילי התנגדות מערים אחרות. הוא נכתב בשתי גרסאות - של הנס ושל אלכס שמורל. קורט הובר מונה לחוות דעה. את העותק של שוריק השליך מיד. אף שלא היה לקומוניסט, הסביר הובר, רגשותיו כלפי רוסיה מיתנו את ביקורתו על ברית המועצות. גם מעבודתו של הנס לא רווה נחת ושיפץ אותה. העלון החמישי הופיע לראשונה לא בשם "הוורד הלבן" אלא בשם "תנועת ההתנגדות בגרמניה". הוא נפתח ב"קריאה לכל הגרמנים": "המלחמה מתקרבת לסופה הבלתי נמנע. היטלר לא יכול לנצח במלחמה אלא רק להאריך אותה. יש לנטרל לתמיד כל ניסיון להשיג כוח באמצעים אימפריאליסטיים, יהא אשר יהא הצד שממנו מגיע הניסיון הזה".
הם קנו מכונת שכפול גדולה יותר ועדיין נאלצו לסובב ביד את ידית התוף. לילה אחר לילה שוכפלו העלונים אחד־אחד. מכיוון שהדפיסו על שני צדי הדף, המלאכה נשנתה אלפי פעמים. שלא לדבר על החלפת ניירות ותיקון צילינדרים שנשברו פה ושם. "המתח נעשה בלתי נסבל", כתבו דומבאך וניובורן. כדי להישאר ערים בלעו כדורי מרץ שהשיגו החובשים במרפאות הצבאיות. כ־10,000 עותקים הופצו בבתי קולנוע, בגנים ציבוריים, במבואות בתי מגורים ובתאי טלפון. הגסטאפו נאלץ לצאת לציד.
בבוקר אחד בינואר 1943 זומן החוקר רוברט מוהר אל מפקד משטרת מינכן. הוא מצא בוס סוער שהדביק לאפו דף עם שורות צפופות. מוהר קרא, התחפר בכיסאו ומיתריו של מפקדו רטטו מרוב כעס: "העלונים גורמים הפרעה קיצונית בדרגים הגבוהים ביותר של המפלגה והמדינה, הגסטאפו אחראי למצוא את הפושעים". מוהר זינק ושלח את אנשיו למעקב הדוק. מעטפות, בתי דואר, תחנות רכבת, בתי מלון, הכל נסרק. פילולוג גויס לנתח את הכרוזים ולחשוף את זהות מחברם. איש הגסטאפו רוברט מוהר היה נחוש לעקור את פטריות הרעל.
אבל הפטריות המשיכו לנבוט. חמושים במזוודות הזעם, נסעו חברי הוורד הלבן ברכבות הלילה. 150 עותקים לזלצבורג, 1,400 לווינה, 200
ללינץ, 400 לפרנקפורט. הם ירדו בתחנות חשוכות, הלכו ברחובות קרים ובתיבות דואר נטושות פרקו את מטענם. כשנעצרו דקלמו תשובות ששיננו מראש ושיוו לפניהם מראה מיתמם. חיוך קל, לחיים רפויות ועיניים ללא מבע.
הכי מסוכן היה במינכן. לודוויג מקסימיליאן נחשבה לאוניברסיטה "חומה" כמדי האס־אה. האולמות והמסדרונות שרצו סוכנים מיומנים ומלשינים
חובבים. המרצים נזהרו בלשונם פן אחד הסטודנטים ידווח עליהם. ב־13 בפברואר 1943 העזו הסטודנטים להתקומם בפעם הראשונה. זה קרה כשזומנה עצרת המונים כדי להעלות את המורל. מושל בוואריה פצח בסדרת נהמות גרוניות ומאזיניו זעו. ככל שהאריך, גבר הרחש באודיטוריום.
הוא הציע לסטודנטיות למלא את חובתן האמהית וכל שנה להגיש במתנה תינוק לפיהרר, "ולאלה שאינן מספיק יפות כדי לתפוס גבר, אשאיל את אחד מחיילי, מבטיח שצפויה להן חוויה מפוארת". האודיטוריום התפוצץ. עשרות סטודנטיות שעטו אל הדלתות, אך השומרים חסמו אותן. סטודנטים נחלצו לעזור להן. הם החליפו מהלומות עם אנשי הביטחון והצליחו לפרוץ את היציאות. קבוצות־קבוצות נתנו ידיים וצעדו בשירה על גדת נהר איזר. "האבן התחילה להתגלגל", כתב וילי גראף ביומנו. והיא התגלגלה ממרחקים.
התבוסה בסטלינגרד הייתה אחת הטראומטיות בהיסטוריה הגרמנית. לגרמנים נודע עליה באיחור של שלושה ימים. במקום תרועת החצוצרות לאחר ניצחונות, שידר רדיו ברלין הלמות תופים קצובה כשברקע הפרק השני בסימפוניה החמישית של בטהובן. בשידור נאמר רק כי הסתיים הקרב על סטלינגרד ואחריו יצאו הנס, וילי ושמורל לרחובות. "הלאה, היטלר", כתבו בצבע על קירות בתי מגורים.
התבוסה צרבה את נשימתו של קורט הובר. בלי לשאול איש החליט שהוא עצמו יכתוב את העלון השישי. העט ירק אש והוא כתב כל הלילה. "330 אלף גרמנים נשלחו אל מותם... באמצעות האסטרטגיה המבריקה של אותו טוראי ראשון ממלחמת העולם הראשונה. פיהרר, אנחנו מודים לך! שמה של גרמניה יהיה מבוזה לנצח אם הצעירים הגרמנים לא יתקוממו סוף־סוף... העם הגרמני נושא אלינו את עיניו! ברזינה (הקרב שבו ספג נפוליאון אבידות כבדות כשנסוג מרוסיה - מ"ח) וסטלינגרד בלהבות במזרח, חללי סטלינגרד מתחננים לפנינו".
הכרוז הקסים אותם, חוץ מפסקה אחת: "אין לנו מטרה זולת השמדת הבולשביזם הרוסי... המשיכו לעמוד איתן לימינו של הוורמכט המפואר שלנו". עם זה לא יכלו להשלים. הם מחקו ושינו את הפנייה בראש העלון. במקום "סטודנטיות וסטודנטים גרמנים" הדפיסו: "סטודנטיות חברות! סטודנטים חברים!". הובר הפגוע עזב בזעם. התקשר לדרוש שיגנזו את הכרוז כולו אך תשובה כבר לא הייתה.
לאחר סטלינגרד חש הנס שהגסטאפו סוגר עליו. שאורבים לו ברחובות. שמתצפתים על חדרו. פעם אפילו שוגר אליו צופן האזהרה "מדינה ואוטופיה", כשם ספרו של ההיסטוריון גרהרד ריטר. הוא צופף את פגישותיו עם גיזלה שטרלינג. הרבה לבקש ממנה לבוא לחדרו. מדי פעם היה מגיע אליה ונשאר לישון. כנאחז בחיים, היה מחבק את גופה ומפשיר. אבל כעבור כמה שעות היה נכנע לסופתו המתחדשת ויוצא אל רודפיו. "לילה אפל עוטף את לבי", כתב ימים לפני שנתפס. המכתב האחרון של סופי לפריץ נשמע לגמרי רגיל. כשל גברת שקפצה לבית מרקחת ומעדכנת את האיש שלה: "רק דרישת שלום קצרה לפני שאני הולכת להרצאה".
בבוקר 18 בפברואר 1943 יצאו סופי והנס אל האוניברסיטה. השעה הייתה 10 בערך, והנס החזיק מזוודה גדולה. בכיס חולצתו היה מסמך של כריסטוף פרובסט שקרא להפסקת אש ולמשא ומתן עם בעלות הברית. בבואם ההרצאות היו בעיצומן והמבואה הגדולה ריקה. הם פתחו את המזוודה, שלפו עותקים של העלון השישי והניחו אותם לפני דלתות האולמות, על אדני החלונות ועל גרם המדרגות לקומה השנייה. כ־2,000 עלונים בסך הכל. ההרצאות עדיין נמשכו, והם התחילו לצאת מהבניין. אבל בדרכם החוצה ראו שבמזוודה נותרו עוד כמה עותקים. הם חזרו פנימה, עלו לקומה 3 וסופי השליכה את השארית מעבר למעקה לתוך המבואה.
כשהדפים עדיין התעופפו, שמש מבוגר - יקוב שמיד - ראה אותם, וצעק כלפי מעלה: "אתם עצורים". באותו רגע התחילו בדיוק הסטודנטים לזרום מהכיתות שנפתחו, האח והאחות ניסו להיבלע בהמון. אבל שיניו של השמש שמיד ננעלו עליהם. "אתם עצורים", חזר ושאג. האזעקות הופעלו, היציאות נחסמו, הנס וסופי נלקחו לחדרו של הרקטור ונמסרו לאיש הגסטאפו רוברט מוהר. החוקר התרשם משלוות רוחם ועמד להשתכנע שאין הם העבריינים. כל הסיכויים ששמיד הזקן טעה. כששאל אותם לפשר מזוודתם, השיבו שהם בדרכם להוריהם לקחת כביסה נקייה. בינתיים שבו אנשיו עם העלונים שפוזרו. מוהר ציווה לסדרם שוב במזוודה והם התאימו על המילימטר לחלל שלה. מוהר הבין שהמבוקשים בידיו. הנס הוציא לפתע מכיס חולצתו את מסמך השלום שחיבר פרובסט, קרע אותו לגזרים וניסה לבלוע אותו. השוטרים התנפלו עליו וחילצו מפיו את הגזירים.
באותן שעות, כבכל שישי, התייצב כריסטוף פרובסט אצל שלם יחידתו. כאב לשלושה היה זכאי למשכורת שבועית. במקום מעטפה, קיבל שני גסטאפו עם מזוודה שמצאו בביתו. כריסטל הופשט ממדיו, הולבש אזרחית ונדחף למכונית שטסה למטה הגסטאפו.
בינתיים, במטה, אלזה גבל בדקה את סופי. "אם יש לך כרוז, השמידי אותו עכשיו", לחשה לה, "גם אני אסירה". רוברט מוהר ניסה לשכנע את סופי להתוודות, להטיל את האחריות על אחיה, לטעון שהלכה אחריו בלי להבין את המשמעות. "זאת הייתה הדרך היחידה להציל את חייה", כתב אחר כך. סופי דחתה אותו בתוקף. היא ידעה מה היא עושה והייתה עושה זאת שוב. "מחויבות הנוצרי כלפי אלוהיו גוברת על מחויבותו למדינה".
הנס הודה שזה רק הוא. ניסה לנער את החשד משמות אחרים שהוזכרו, במיוחד זה של גיזלה אהובתו. הוא טען שהיחסים ביניהם היו אישיים. היא ידידתו זה שלושה שבועות, הם נפגשו מדי יום ומעולם לא דיבר איתה על המצב, "בכל מקרה", חזר והדגיש, "מוצאה ממשפחה נציונל־סוציאליסטית". הנס הפגין שוויון נפש מוחלט וכך התנהל פרוטוקול החקירה כפי שהוא מוזכר בספר של פרופ' ינינה אלטמן.
האם ראית את הכרוזים?
"ראיתי ולקחתי אחד".
ומה אתה חושב על הכרוז?
"אני חושב כמו שחייל יכול לחשוב".
כלומר?
"אני מעריך שהתעמולה הזאת דומה לזו של המהפכנים ב־1918 (סדרת מרידות ועימותים פוליטיים שהביאה לפירוק הקיסרות הגרמנית ולכינון רפובליקת ויימאר - מ"ח).
קיים בסיס להשערה שאתה משתייך לחוג המייצג דעות כאלה?
"ההשערה אינה מבוססת".
כתבי האישום היו נחרצים: "הנס פריץ שול בן 24, סופיה מגדלנה שול בת 21 וכריסטוף הרמן פרובסט בן 23 יועמדו לדין על ניהול פעילות בוגדנית בשירות מעצמות עוינות". סופי קראה את כתב האישום ואחר כך לחשה לאלזה גבל, חברתה לתא: "זה יום נהדר, מלא שמש ואני חייבת ללכת, אבל כמה אנשים נהרגים בשדה הקרב? איזו חשיבות יש למותי אם הודות למעשינו יוזהרו אלפי אנשים?". הנס כתב על קיר תאו משפט של גתה ששמע מפי אביו: "החזק מעמד למרות כוחות העריצות".
כוחות העריצות התייצבו כולם בבית הדין: קציני ורמכט באפור־ירוק, אנשי אס־אס בשחור, חברי אס־אה בחום ושופטים בגלימות אדומות. נשיא ההרכב, רולנד פרייזלר, היה מוקיון צווחני בקרקסו של הפיהרר. "כיצד אתם מסבירים את מעשיכם?", פנה אל הנאשמים בשאלה רטורית. "מישהו היה חייב להתחיל סוף־סוף", השיבה סופי, "רבים חושבים כמונו אך אינם מעיזים לומר זאת בגלוי".
פרובסט ייחס את מניעיו לדיכאון שנפל עליו לאחר התבוסה בסטלינגרד ומחלת אשתו. הוא ביקש שיחוסו עליו למען שלושת ילדיו. לבקשתו הצטרף הנס, אך פרייזלר קטע אותו בגסות: "אם אין לך מה לומר בשמך - שתוק". כשהוא נישא על גלי האהדה באולם, השמיע השמש שמיד את גרסתו. בתום הפסקה קצרה התחדשה הישיבה. "על הנאשמים להיענש בעונש מוות", נאמר כצפוי בגזר הדין. סופי ביקשה שיתחשבו בשירותו של אחיה בחזית ויוציאו אותו להורג בירייה ולא בגיליוטינה.
לאולם פרצו אז רוברט ומגדלנה שול, הוריהם של הנס וסופי. הם צעדו אל הסנגורים מטעם שנאלמו כשהגיעה שעתם להגיב. "האב נמצא כאן והוא רוצה להגן על הילדים שלו", זעק רוברט שול, "קיים בית דין גבוה יותר שכולנו נעמוד בפניו", זרק אל השופטים. השומרים הוציאו אותו ואת אשתו מהאולם. האח הצעיר וורנר, שהיה במדים, הצליח להגיע אל הנאשמים. בעיניו נקשרו דמעות. הנס עוד הספיק להניח יד על כתפו ולומר לו: "תהיה חזק".
הביאו את הנס וסופי, כל אחד בתורו, אל הוריהם בחדר הביקורים. הנס כבר לבש את מדי הפסים של הנידונים למוות. אמר להוריו שאין בלבו שמץ שנאה ו"הכל מאחוריו". האב רוברט ענה שמקומו בהיסטוריה מובטח "כי יש צדק בעולם". אחריו הביאו את סופי. עדיין בחולצה, חצאית ומקטורן. התכבדה בממתקים של אמא כי לא הספיקה לאכול צהריים. "סופי, סופי", מצוטטת האם מגדלנה אצל דומבאך וניובורן, "את כבר לא תיכנסי שוב מהדלת הזאת".
לתאו של פרובסט הובא כומר פרוטסטנטי, הם כרעו ברך והתפללו יחד. הכומר המשיך אל סופי והנס, קרא עמם את ההמנונים האהובים עליהם ונתן להם את לחם הקודש. דלתות תאיהם נפתחו בטריקה. השעה הייתה 5 אחר הצהריים, שלוש שעות מתום המשפט. הם נאזקו ונלקחו אל מסדרון סמוך לדלת המובילה לחצר. סוהר נתן להם סיגריה. הם עישנו אותה יחד ופרובסט אמר: "לא ידעתי שכל כך קל למות".
הדלת אל החצר נפתחה. מעבר לה עמד בניין קטן שבו שכנה הגיליוטינה. סופי שול צעדה אליו ראשונה. זקופת קומה נכנסה אל בית המוות. דקה חלפה וחבטה עזה נשמעה. הנס חצה במהירות את החצר. לפני שעבר את מפתן הבניין הסתובב, פנה אל החלונות המסורגים סביב החצר וקרא: "יחי החופש".
כחודשיים אחריהם נערפו אלכסנדר שמורל, וילי גראף ופרופ' קורט הובר. אלמנתו קלרה נדרשה לשלם 3,000 מארק על ההוצאה להורג, כולל "עלות הבלאי של המכונה". כרוזי הוורד הלבן הגיעו בינתיים למערב, הודפסו בעשרות אלפי עותקים והומטרו ממטוסי בעלות הברית אל אדמת גרמניה. לאחר הכניעה השמש יקוב שמיד, שהסגיר את האחים שול, נידון למאסר במחנה שבויים של צבא ארצות הברית.
המוציא להורג, יוהן רייכרדט, ששם קץ לחייהם של 3,000 אסירים פוליטיים, שירת גם את האמריקאים. בהוראתם המית נאצים שהורשעו בפשעים נגד האנושות. הקריירה התליינית של רייכרדט השתרעה בין "פוטש הבירה" של היטלר לבין נפילתו. בסיומה פרש לגמלאות מטעם שירות המדינה.
