את מייק פנס פגשתי בפעם האחרונה כבר לפני לא מעט שנים, בקוקומו אינדיאנה. פגישה לא חשובה במיוחד, לא עבורי ובטח שלא עבורו. ובכל זאת, שווה להיזכר בה: זאת הייתה תחילתו של חודש נובמבר בשנת 2010, כמה ימים לפני הבחירות לקונגרס. אני נגררתי לקוקומו בחיפוש אחר סיפור, פנס בא לשם כדי לספק את הסיפור – נסיקתה של התנועה שאולי בישרה את המערכה המטורללת של בחירות 2010. שמה היה ״מסיבת התה״.
שנת 2010 הייתה שנה טובה לרפובליקנים, אך לא לכולם. במחוז השני של אינדיאנה – שם קוקומו – ניסתה מחוקקת שמרנית, שמה ג׳קי ולרובסקי, להדיח את הקונגרסמן המכהן, הדמוקרטי, ולא עלה בידה. אבל ברכיבה על גל ההצלחה שחוללה מסיבת התה, היא כמעט הצליחה, ושנתיים אחר כך כבר הצליחה לגמרי. כיום היא מכהנת בקונגרס, ומצביעה, רוב הזמן, ברוח מסיבת התה. כך או כך, פנס היה שם כדי לעזור גם בבחירות שבהן הפסידה בפער קטן מאוד. בערב ארוך, תחת גגו של האנגר עגמומי, הוא היה כוכב הערב. הנואם המרכזי, המוכר. מי שהשלים את המסר השמרני של ולרובסקי, מי שניסה לשכנע את הבוחרים ש״באה העת״ לכבוש את הבית – בית הנבחרים. לנודניק מישראל שבא לפגוש בו דווקא במקום שכוח האל הזה הבטיח שבית נבחרים רפובליקני ״יאזן״ את נטייתו של ממשל הנשיא אובמה לצדד בפלסטינים. פנס סבר אז, ומן הסתם לא שינה בהרבה את דעתו, ש״ממשל אובמה הוא האנטי־ישראלי ביותר בהיסטוריה של היחסים״ בין ישראל לבין ארצות הברית.
באותה עת כיהן פנס כאחד מבכירי המחוקקים הרפובליקנים בבית הנבחרים, מספר שלוש בהיררכיה, והתלבט מה לעשות בהמשך דרכו. אחרי עשר שנים כחבר קונגרס, היה ברור שהוא רוצה לטפס גבוה יותר, ושתי אפשרויות עמדו בפניו: להתמודד לנשיאות ב-2012 נגד ברק אובמה או להתמודד על תפקיד מושל אינדיאנה. הוא בחר, בסופו של דבר, להיות המושל ה-50 של מדינתו. את שאלת הנשיאות השאיר פתוחה לימים אחרים.
תזוזה לכיוון הבסיס
פנס היה מחוקק שמרן ומושל שמרן. הוא ביקש לבטל את האזרחות האוטומטית המוקנה לכל מי שנולד בארצות הברית, ולהתנות את קבלתה בכך שלפחות הורה אחד יהיה יליד המדינה. הוא תמך בקיצוץ תקציבי נרחב של הוצאות הממשלה הפדרלית. הוא התנגד לשירות הומוסקסואלים בצבא. הוא תמך במלחמה בעיראק. דיפלומטים ישראלים מכירים אותו היטב, מתקופת כהונתו כיו"ר ועדת המשנה של ועדת החוץ לענייני המזרח התיכון. גם כמושל בחר פנס בקו אידאולוגי שמרני, אם כי סטה ממנו פה ושם לטובת החלטות פרגמטיות. בעיקר בלט בהתנגדותו הנחרצת להפלות. הנה סעיף אחד שיככב במערכת הבחירות של הדמוקרטים נגד המועמד לנשיאות דונלד טראמפ, והמועמד להיות סגנו, מייק פנס. "בריאות האישה", כמו שקוראים לזה. ובמילים פשוטות: עד עכשיו שאלנו מה חושב טראמפ על נשים, מעכשיו נשאל גם מה עשה פנס לנשים (החוק הבולט שעליו חתם אוסר על הפלה בגלל נכות של העובר).
הבחירה של המועמד הרפובליקני טראמפ במייק פנס לא עברה חלק, כמקובל אצל המועמד הזה. תחילה הייתה הדלפה, ואז הכחשה שכבר נפלה החלטה, ואז דחייה של ההודעה בגלל הפיגוע בצרפת, ואז, אולי, שמץ של חרטה, ואז הכרה שכבר אין דרך חזרה, ואז הופעה משותפת די מוזרה. טראמפ אמור היה להציג את פנס ולפנות לו את הבמה. אלא שטראמפ אוהב את הבמה, וקשה לו לזוז הצדה אפילו ביום חגו של מי שזה עתה הסכים להיות סגנו המיועד. הוא דיבר כמחצית השעה, יותר על עצמו מאשר על פנס. הוא נראה כמי שמוכן להשלים עם נוכחותו של פנס יותר מאשר כמי שממש מתלהב ממנה.
ספק אם יהיה לפנס תענוג גדול להיות סגנו של מי שהאגו שלו גדול כל כך. ומצד אחר, אולי קשה לסרב להצעה להיות סגן נשיא. בפעם האחרונה שסגן נשיא מאינדיאנה ישב בוושינגטון, הוא היה בעיקר מושא לבדיחות על טיפשותו. זה היה דן קווייל, סגנו של ג׳ורג׳ בוש האבא, שהיה שמרן גדול, בדומה לפנס, ואגב, גם לא כל כך טיפש. אבל הייתה לו נטייה מסוכנת לומר דברים מטופשים כשדיבר בלי תסריט כתוב. כמו למשל ״העתיד יהיה טוב יותר מחר״. או ״השואה הייתה תקופה איומה בהיסטוריה של האומה שלנו. אני מתכוון... בהיסטוריה של המאה הזאת... אבל כולנו חיינו במאה הזאת... אני לא חייתי במאה הזאת״. חפשו בגוגל, יש הרבה מהסוג הזה.
בוש וקווייל כיהנו רק ארבע שנים, שבסופן נראו כמי שעבר זמנם, והוחלפו על ידי שני צעירים אופנתיים בהרבה: ביל קלינטון ואל גור. טראמפ ופנס עלולים להיתקל בבעיה דומה. אומנם קלינטון הבת אינה דומה לקלינטון הבן, היא כבר לא צעירה, ומעולם לא הייתה ממש אופנתית – אבל הכרטיס הרפובליקני בהחלט נראה קצת מיושן בהקשר של אמריקה המשתנה. שני גברים, שני לבנים. הרבה נשים זה לא יסחוף לקלפי, גם לא יעביר הרבה היספנים למחנה הרפובליקני. טראמפ, בבוחרו בפנס, עשה כמעשה בנימין נתניהו בבוחרו בקואליציה עם הימין והחרדים: הוא בחר בתזוזה לכיוון ה״בסיס״ על פני בחירה בתזוזה לכיוון המרכז. פנס לא יסייע לטראמפ עם בוחרים חדשים. הוא יסייע לטראמפ לפתור את הבעיות שלו עם הבוחרים הישנים, מי שאמורים היו לספק ניצחון לא מסובך לרפובליקנים, אחרי שמונה שנים של ברק אובמה, וכשאמריקה שרויה במצב רוח של שינוי.
בוועידה שתיערך השבוע פנס אמור לסייע לטראמפ לנסות ולרפא את הקרעים במפלגתו. הוא אמור לסייע לטראמפ עם בוחרים שמרנים החושדים – במידה של צדק – שטראמפ אינו שמרן אמיתי. הוא אמור לסייע לו עם קהל נוצרי אוונגליסטי. פנס אומנם נולד וגדל כקתולי, אבל כמו שעושים אמריקאים רבים, החליט להמיר את דתו ו"נולד מחדש" כפרוטסטנטי אוונגליסטי. הוא יוכל אולי להרגיע במידת מה את הבוחרים המביטים בהשתאות בפלייבוי הניו יורקי ההולל שנבחר לייצג אותם בבית הלבן.
בעיה מובנית
פנס אמור לסייע לטראמפ גם במחוז הגיאוגרפי שהוא מוכרח לכבוש כדי שיהיה לו סיכוי כלשהו לנצח את הילרי קלינטון בבחירות. בימים האחרונים, אולי בעקבות הדוח החריף על קלינטון ופרשת המיילים, אולי בגלל אי הסדר העולמי, אולי בגלל העונה החמה, מצטמצם הפער בסקרים בין המועמדת הדמוקרטית לבין המועמד הרפובליקני. אם לפני שבועיים טראמפ נראה כמעט מחוסל, עכשיו הוא נראה קצת יותר טוב, כמי שעדיין יש לו סיכוי לנצח בנובמבר. אבל כדי לנצח, יצטרך לקחת כמה מדינות שבינתיים הוא מתקשה איתן. בראשן אוהיו, שבה תיערך השבוע הוועידה, ושאף נשיא רפובליקני לא הגיעה לבית הלבן בלי לנצח בה. אך בצדה גם מדינות שכנות. אינדיאנה היא השכנה משמאל, פנסילבניה, שבה לטראמפ סיכוי קטן יותר, אך קלינטון מוכרחה לנצח בה, היא השכנה מימין.
לטראמפ יש בעיה מובנית באוהיו. מושלה של המדינה הזאת, ג׳ון קייסיק, התמודד נגדו בפריימריס, הפסיד, ומעולם לא השלים עם ההפסד. הוא לא הודיע על תמיכה בטראמפ, ולא בטוח שיודיע. נכון לאתמול, נראה שגם לא יבוא לוועידה הרפובליקנית.
"זה מוזר, לא?" אמר קייסיק כאשר נשאל על כך. בהחלט מוזר. קייסיק הוא המושל. יש לו אחריות על עניינים שונים הנוגעים לוועידה שנופלים תחת אחריותו – למשל, הפעלה של המשמר הלאומי של אוהיו במקרה של הפרות סדר בלתי ניתנות לשליטה בדרכים אחרות. גם אין לו בעיה של לוח זמנים: קייסיק יהיה בקליבלנד בזמן הוועידה, וייפגש עם המשלחת של אוהיו במוזיאון התהילה של הרוקנרול הנמצא בעיר. אך למליאה עצמה ייתכן מאוד שלא יבוא. ובעצם ישלח בזה מסר לבוחריו הרפובליקנים באוהיו: אני לא מסוגל להמליץ על האיש הזה.
פנס, מושלה הפופולרי של המדינה השכנה, ומי שמוכר היטב באוהיו, הוא התחליף הטוב ביותר שטראמפ יכול היה למצוא. התפקיד שלו הוא לסייע למועמד לנשיאות במדינות המערב התיכון, היכן שרבים עודם תוהים עד כמה יוכלו לסמוך עליו. התפקיד שלו הוא להיות מועמד רפובליקני שגרתי בבחירות שבהן הרפובליקנים החליטו להשתגע ולהעמיד בראשם רפובליקני מאוד לא שגרתי. התפקיד שלו הוא לנסות ולנצח את הילרי קלינטון מעמדת המועמדות לסגנות הנשיא – אם כי ברור לכל שהיה לו קל הרבה יותר לנצח אותה מעמדת המועמדות לנשיא.
זה מה שמתבהר ככל שחולפים הימים וככל שמתרבים הסקרים: מועמד רפובליקני סטנדרטי – מושל של מדינה, לבן, כריזמטי במידה, שמרן במידה, זהיר במידה, ממושמע במידה – היה מן הסתם מנצח את קלינטון. פנס היה מן הסתם מנצח את קלינטון, שמידת האהדה כלפיה כל כך נמוכה שאפילו טראמפ מצליח לסגור את הפער מולה בסקרים. למעשה, כבר כעת כמעט ברור שקלינטון, בדיוק כמו שקרה לבעלה (פעמיים), לא תקבל 50% מקולות הבוחרים. היא תיאלץ לנצח, אם תנצח, עם פחות מזה. פנס ינסה לעמוד בדרכה לניצחון הזה. אם טראמפ רק יאפשר לו.