יש דונלד חדש בעיר, ושמו דונלד טראמפ. הוא מזכיר במראהו את הדונלד ההוא שהכרנו. אותה קומה, אותה בלורית שיער. מדי פעם נדמה שהוא בעצם הדונלד ההוא, כמו בסוף השבוע, כשצייץ בטוויטר על מות בת הדודה של כוכב הכדורסל דוויין וייד, שזו ההוכחה שהשחורים יצביעו לו (הם לא יצביעו לו). אבל בדרך כלל הוא לא הדונלד ההוא. מנומס קצת יותר ביחסו למהגרים. עוקצני לא פחות ביחסו למתחרה הילרי קלינטון. משתדל שלא למעוד. מחכה שהיא תמעד. משתדל להוכיח שהוא יודע להיות פרגמטי, גמיש, לרדת מעץ גבוה שהגזים בטיפוס עליו. מקווה לעוד פיסת מידע מרשיע על דרכיה הנלוזות שתערער את ביטחונה ואת מעמדה.
בעוד שבוע, שלישי הבא, למחרת "לייבור דיי", יתחיל קמפיין הסתיו של טרום בחירות. זה הזמן שבו, לפי המסורת האמריקאית, הקרב נפתח באמת. עד לייבור דיי יש אמריקאים שעוד לא מתעניינים, יש רבים ששקועים בחופשות הקיץ, הסקרים עולים ויורדים, והם גם פחות מהימנים - כי קשה יותר לסקור כשכולם בחופשה. אבל שלישי הבא הוא הרגע שבו דונלד טראמפ צריך להתחיל לצמצם את הפער שפתחה יריבתו קלינטון. תחנות בדרך: הסקרים מבערך שבוע אחרי לייבור דיי. שלושה עימותים מול קלינטון - הראשון לקראת סוף ספטמבר בניו יורק. גילויים, מעידות ואירועים שאת טיבם אין לשער.
השינוי לא היה לרצונו של טראמפ; הוא נגזר עליו. הפער המתרחב בסקרים העיד שאין לו מה לחפש במרוץ הזה אם לא ינקוט צעד משמעותי של שינוי. הוא נקט שניים - אחד פרסונלי, כאשר החליף את מנהל הקמפיין שלו במנהלים חדשים, כמה מהם עומדים במרכזן של שערוריות חדשות; השני מהותי, כאשר פתח בנסיגה הדרגתית מכמה מעמדותיו המתסיסות ביותר. לפתע התברר שטראמפ אינו מתכוון לגרש מיליוני מהגרים לא חוקיים מאמריקה. הוא מתכוון לאפשר לרבים מהם להישאר ולהפוך לאזרחים. לפתע התברר שטראמפ אינו מבקר חריף של מדיניות ההגירה של הנשיא ברק אובמה, אלא מי שמוכן להישען עליה כהוכחה שהרעיונות שלו אינם הזויים כפי שנטען.
על חבל דק
בשבת, כאשר דיבר טראמפ באיווה, אחת המדינות שהוא מנסה להדביק בהן את הפער מקלינטון (במקרה הזה, הפער יחסית נסבל), הציע טראמפ כמה קריאות כיוון למדיניות החדשה שלו. "ביום הראשון שלי (כנשיא) אני הולך להתחיל בגירוש מהיר של פושעים שהם מהגרים לא חוקיים מהמדינה הזאת", אמר. לא מהגרים - פושעים מהגרים. לא סתם אנשים אלא "אנשים רעים", כפי שהדגיש. וכמובן הוסיף: "אנחנו הולכים לבנות חומה גדולה על הגבול". התוכנית לגלגל לאחור את תופעת ההגירה הבלתי חוקית בגירושם של מהגרים רבים ככל האפשר, הצטמצמה לפתע לתוכנית בלימה - חומה - ולהקשחת המדיניות בסילוקם של אלמנטים קרימינליים.
טראמפ החדש מכוון לכמה קבוצות. הוא מכוון אל המיעוטים - היספנים ושחורים - כדי לשכנעם שאינו אויב, שאינו מסוכן להם. כך למשל בהתמקדות של היומיים האחרונים בבת דודתו של הכדורסלן וייד. ניקאה אולדריג' נהרגה מיריות בהולכה ברחוב בשיקגו עם התינוק שלה, וטראמפ מנסה להשתמש באירוע הזה כדי להזכיר לשחורים שהיעדר חוק וסדר בשכונות שלהם פוגע קודם כל בהם. הוא - טראמפ - אכן מועמד של חוק וסדר. והשחורים מבינים שמועמד כזה מתכוון לנקוט יד קשה יותר נגד פריקת עול בשכונות. אבל "מה יש לכם להפסיד", טראמפ שואל, מתגרה. מצבכם, הוא אומר לשחורים, גרוע למדי גם כך. אולי כדאי לכם לנסות אותי ולגלות שהשיטה שלי מיטיבה איתכם יותר מכפי שייטיבו איתכם ההבטחות הנעימות לאוזן של המועמדת הדמוקרטית.
אך יותר ממה שטראמפ מקווה לזכות בקולות רבים של שחורים והיספנים, הוא מכוון אל אותן קבוצות של לבנים שרצה מלכתחילה, אלה שהטון הקודם שלו היה יותר מדי בשבילם. אלה שאולי לא מרוצים מהגירה, אבל גם לא רוצים נשיא שעמדותיו חשודות בגזענות. אלה שאולי לא אוהבים את הדלת הפתוחה לכל מי שנכנס, אבל לא רוצים בחינה על בסיס דת או גזע.
טראמפ מנסה כעת להוכיח לכל אלה שיהיה קשוח בעניין ההגירה, אבל לא יחרוג מסטנדרטים אמריקאיים. זו הליכה על חבל דק, משום שהוא צריך להיראות אמין כשהוא עושה זאת - ולא קל להיראות אמין אחרי הצהרות בומבסטיות מהסוג שפיזר בחודשים האחרונים. זו הליכה על חבל דק, משום שהוא צריך לצרף בוחרים חדשים למחנה שלו בלי לאבד בוחרים ישנים, שהרי גם כך אין לו מספיק כדי לנצח בבחירות. כמה מתומכיו - הבולטת שבהן היא המועמדת לשעבר לסגן הנשיא, שרה פיילין - כבר הסתייגו מטראמפ החדש. "אכזבה גדולה", כך הגדירה פיילין את הפליפ־פלופ הפוליטי של המועמד שלה, והזהירה אותו שיאבד תמיכה אם יפגין רכרוכיות בשאלת בלימת המהגרים.
פרשנים רבים סבורים שכבר מאוחר מדי לשנות תדמית; שטראמפ, בשלב הזה של המרוץ, כבר לא יכול לעשות זאת. האנליסט הפוליטי הנחשב צ'רלי קוק כתב בשבוע שעבר כי "יש חדשות טובות ורעות בעבור טראמפ במהלך הזה. אני חושב שהוא לא ירחיק הרבה מתומכיו בניסיון הרטורי והמהותי הזה לסגת מעמדותיו, אבל סביר למדי שהוא גם לא ימשוך אליו בוחרים רבים חדשים". אומנם הסקרים בימים האחרונים צמצמו במעט את הפער בין שני המועמדים, וגם התחזיות המנבאות סיכויי ניצחון שחקו במעט את יתרונה המוחץ של קלינטון על פניו. אבל הפער עדיין גדול מאוד.
קלינטון מובילה על טראמפ בכל סקר ארצי בפער של שלושה עד עשרה אחוזים (ביום שישי נרשם סקר חריג שנתן לה יתרון של אחוז אחד בלבד). היא מובילה עליו גם במדינות חשובות שהוא מוכרח לנצח בהן כדי לשמור על סיכוייו, ובהן צפון קרוליינה, אוהיו, איווה. למעשה, לא רק שטראמפ אינו מצליח מספיק במדינות שהוא מוכרח לנצח בהן - המדינות המתנדנדות הקבועות כמו אוהיו ופלורידה - אלא שמדינות חדשות, שהיו אמורות להיות "שלו" ללא קושי, מצטרפות למתנדנדות ונותנות לקלינטון סיכוי לניצחון מוחץ. בג'ורג'יה הדרומית, לדוגמה, נרשם שוויון בכמה סקרים (אבל בשלב זה לא באריזונה, שגם ביחס אליה עלתה תהייה בשלב מסוים).
החרדה מוצדקת
הפרשן רון בראונסטין הציג לפני כמה ימים בכתב העת "אטלנטיק" את המידע המסעיר הבא: אם קלינטון תנצח בבחירות של 2016, זה יהיה הישג חסר תקדים בתולדות הפוליטיקה האמריקאית. בפעם הראשונה תנצח מפלגה אחת במניין הקולות את המפלגה האחרת בשבע מתוך שמונה מערכות בחירות. כלומר ייווצר מצב שבו מאז 1992, עת ניצח ביל קלינטון במרוצו הראשון, יקבלו הדמוקרטים קולות של יותר בוחרים בכל מערכת בחירות מלבד זו של 2004 - בוש נגד קרי. רצף כזה, חסר תקדים בתולדות ארצות הברית, אינו יכול להיות תקלה או מקרה. רצף כזה מעיד על מפה פוליטית שבה למפלגה אחת ישנו יתרון מובנה ויציב על המפלגה האחרת.
רצף כמעט כזה נרשם בעבר רק בתקופות שבהן הייתה הדומיננטיות הדמוקרטית - או הרפובליקנית - מובנת או מוסכמת. בין 1932 ל־1960 קיבלו הדמוקרטים של קואליציית הניו דיל יותר קולות בשש מתוך שמונה מערכות בחירות לנשיאות. לרפובליקנים הייתה הצלחה זהה בשנים מוקדמות יותר; לדוגמה בין 1896, בבחירות שבהן עלה ויליאם מקינלי לשלטון, ועד לבחירות 1928, עם היבחרו של הרברט הובר, קיבלו הרפובליקנים יותר קולות בשבע מתוך תשע מערכות בחירות (וודרו וילסון ניצח פעמיים באמצע).
מה אפשר ללמוד מרצף כזה? כנראה אפשר ללמוד כי הקואליציה של הדמוקרטים, הכוללת נשים, מיעוטים (שחורים, היספנים, יהודים) ולבנים משכילים, איתנה מהקואליציה של הרפובליקנים. זו קואליציה שחלקה בעוגה האמריקאית גדל, בעוד חלקים אחרים מצטמצמים. זו קואליציה של אותן קבוצות שבאופן כללי מקבלות בברכה מגמות של שינוי דמוגרפי ותרבותי העוברות על המעצמה הזאת. השמרנים, המתנגדים לשינוי פניה של אמריקה, הם הקבוצה שנעשית קטנה יותר, ועל כן חרדה יותר. טראמפ הוא ביטוי של החרדה הזאת, והוא, לפי כל הסקרים והתחזיות - גם מי שיספק בנובמבר את ההוכחה שהחרדה מוצדקת; שאין באמריקה כוח פוליטי עוצמתי דיו כדי לעצור את המגמות החדשות.