מי אמר שיש צדק בעולם? אין צדק – יש רק עיתוי. לפני ארבע שנים, בתחילתו של מרוץ לנשיאות של שנת 2012, קיבל מועמד בשם ג'ון הנטסמן, לשעבר מושל יוטה, לשעבר חבר בממשל אובמה (שגריר בסין), כ־17% מקולות מצביעי המפלגה הרפובליקנית בניו המפשייר. זה היה סוף המרוץ שלו. עם כל כך מעט קולות, והמקום השלישי בניו המפשייר, הפרשנים והמועמד החליטו שאין טעם להמשיך.
אבל עכשיו 2016. וג׳ב בוש הגיע במקום השלישי בניו המפשייר. הוא קיבל רק 11% מהקולות – 6% פחות ממה שקיבל הנטסמן. והנה, הפרשנים קוראים לבוש “קאמבק קיד", כמו שפעם קראו לביל קלינטון. והנה המועמד בוש כבר חושב שיש לו סיכוי אמיתי לנצח. והנה הוא ממשיך במרוץ בכל המרץ. ביום רביעי, היום שלאחר ניו המפשייר, כבר אפשר היה למצוא אותו מטייל לאורך החופים היפים של דרום קרוליינה, מקושש קולות לקראת ההצבעה הבאה.
כאמור, אין צדק – יש רק עיתוי. ובעצם, יש גם כסף. לבוש יש הרבה מאוד כסף בקופת ההתמודדות שלו, מה שלהנטסמן לא היה. מה שאין גם למושל אוהיו, ג'ון קסיק, שהקדים את בוש בניו המפשייר, אבל לא בטוח שיש לו המשאבים להתמיד עד למדינות שבהן יש לו סיכוי טוב יותר לנצח.
חיכה בשקט לתורו
כמה מילים על ג'ב בוש. ג'ב אינו שמו האמיתי – זה קיצור שמותיו: ג׳ון אליס בוש. הוא בן 63, בנו של נשיא לשעבר. אחיו של נשיא לשעבר. מושל פלורידה לשעבר, בשנים 1998־2006. הרפובליקני הראשון שהצליח להיות מושל פלורידה לשתי קדנציות רצופות. הוא נשוי לקולומבה. סיפור יפה ברמה האישית ומשתלם בכל מובן פוליטי. הם נפגשו כאשר בוש היה בתוכנית חילופי סטודנטים ולימד אנגלית במקסיקו. הם נישאו בגיל צעיר. שניהם דוברים אנגלית וספרדית. כלומר, בוש הוא מועמד שיש לו דרך לתקשר עם אמריקאים דוברי ספרדית ללא מתווכים. וגם יש לו כמה מליצי יושר בקהילה הזאת. השותף העסקי שאיתו הלך דרך ארוכה הוא קובני־אמריקאי. אשתו היא מקסיקנית אמריקאית. למפלגה הרפובליקנית המשוועת לבוחרים היספנים, בוש מציע סיכוי. הוא כמובן גם מגלם סיכון בעיניהם של אותם מבוחרי המפלגה הנחרדים מאפשרות של יחס מתון ורך יותר למהגרים. אלה הבוחרים שהפכו את דונלד טראמפ למועמד המוביל במרוץ המפלגתי, לפחות בינתיים.
המרוץ של בוש לנשיאות אמור היה לקרות כבר לפני הרבה מאוד שנים, או כך לפחות מספרות האגדות על משפחת בוש המורחבת. ג'ב היה האח שחשבו שיהיה נשיא; ג'ורג', מושל טקסס, היה האח שפחות חשבו שיהיה נשיא. בסוף יצא שג׳ורג׳ נהיה נשיא, וג'ב חיכה בשקט לתורו. ב־2008, כשאמריקה הייתה עייפה מבוש, ברור היה שאין טעם לנסות. ב־2012 עוד היה מוקדם מדי, וגם קשה לדמיין ניצחון. עכשיו זו ההזדמנות הנכונה, הרגע המתאים. כך חשב המועמד, וכך חשבה גם צמרת המפלגה שהתייצבה לצדו.
עד לפני כמה חודשים נחשב בוש למועמד המוביל, הבכיר, המסתמן. הוא צבר כסף רב בקופה, הוא גרף הודעות תמיכה, הוא נראה בטוח בעצמו, מוכן לשלטון. אלא שאז אירעה לו תקלה. הקמפיין לא המריא. מועמדים אחרים נכנסו לזירה והצליחו יותר ממנו. ביניהם גם מי שהיה פעם אחד מבני טיפוחיו, הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו. באירועי הקמפיין בוש נראה מהוסס, לא ממוקד, לא משכנע. חסר לו הלהט, חסרה לו הכריזמה. בשנה של קמפיין צעקני ופופוליסטי בוש היה נינוח מדי, לא מספיק כועס. טראמפ עקף אותו בסיבוב, טד קרוז עקף אותו בסיבוב, ועל המשבצת שהתכוון לתפוס – המועמד המתון והמרכזי – התיישבו עוד כמה חברים שיש להם נפח: רוביו, קסיק ומושל ניו ג׳רזי כריס כריסטי.
עמדותיו לעתים נוקשות למדי, שמרניות למדי – בוש מתנגד להפלות אלא במקרה של אונס, גילוי עריות או סכנת חיים – את רפורמת ביטוח הבריאות של הנשיא אובמה הוא כינה “מפלצתית" – את שאלת הנישואים החד־מיניים הוא רואה כשאלה מדינתית, לא פדרלית, ואינו מכיר בזכות של הומואים ולסביות להינשא. ובכל זאת, בין מועמדי המפלגה הרפובליקנית הוא נחשב למתון. הרבה בשל עמדותיו בנושאי הגירה: בוש מצדד בנתיב להתאזרחות למי שכבר נמצאים באמריקה, ומעדיף השתת קנסות על פני ניסיון לגרש מהגרים לא חוקיים.
בשאלות של מדיניות חוץ הוא קצת הסתבך, בעיקר בגלל רצונו שלא לפגוע באחיו מצד אחד, ולא להביע תמיכה נחושה מדי במלחמה הלא פופולרית בעיראק מצד אחר. פעם נשאל מי היועץ שלו בענייני המזרח התיכון והשיב שאחיו, הנשיא לשעבר. כשהחלה ביקורת הבהיר את דבריו: אחיו הוא היועץ כשמדובר בענייני ישראל, לא המזרח התיכון כולו. בענייני ישראל, בוש האח לא נחשב לשנוי במחלוקת כמו בשאר ענייני המזרח התיכון.
מועמד של אמצע
דרכו של בוש למועמדות עוד ארוכה מאוד – טראמפ עוד מוביל, קרוז עוד מצליח, רוביו וקסיק עוד במרוץ. בוש נהנה מרגע אחד של הצלחה חלקית, אבל עוד רחוק מהגעה ליעד. ועם זאת, ניו המפשייר סימנה מפנה מעניין לא רק בסיכוייו האלקטורליים, לא רק החזירה אותו לפוקוס, ולא רק נתנה לו קצת זמן אוויר תקשורתי וקצת באזז חיובי - ניו המפשייר סימנה מפנה גם בדרכו של בוש כמועמד. ואת המפנה הזה הוא חייב ליריב המר ביותר, הבוטה ביותר שלו – דונלד טראמפ.
אחרי חודשים שדשדש כמועמד מוביל אך קצת חסר מטרה, בוש מצא סוף־סוף את מה שהתקשה למצוא בכל אותו הזמן דווקא בטראמפ. טראמפ הוא המטרה. ליתר דיוק, בלימה של טראמפ ומניעה של השתלטות הטראמפיזם על המפלגה ואולי גם על אמריקה. טראמפ מצליח להרגיז את בוש, להפוך גם אותו למועמד כועס, כמו שמקובל היום. טראמפ מצליח לגרות את בוש, לאלץ אותו לשלוף ציפורניים, להפגין אכזריות קטלנית, להיות פחות מנומס, להוכיח לבוחרים שהוא רוצה את המשרה, באמת רוצה אותה. בשבוע שעבר כינה את המועמד המוביל “לוזר, שקרן ובכיין", לא פחות. טראמפ כמובן לא נשאר חייב. אבל הקרב הזה משרת כרגע את בוש יותר מכפי שהוא משרת אותו. הוא מאפשר לו למצב את עצמו כאנטי־טראמפ. כמי שיכול להציל את המפלגה ואת המדינה מפניו.
הוא אומר שהוא מתכוון לנסות ולהציל אותה, בין השאר על ידי אימוץ של עמדות פחות נציות מאלה של שני המועמדים המובילים של המפלגה. לא בכל נושא, כמובן, אבל בחלק מהם. לדוגמה, התחממות כדור הארץ. בשבוע שעבר, בהופעה בבדפורד, ניו המפשייר, בוש דיבר על הנושא הזה כמו שמדברת עליו הילרי קלינטון, כמו שמדבר עליו ברני סנדרס. הוא לא טען שהמדענים טועים ושהוא יודע יותר טוב. הוא אמר ש"להכחיש את מה שקורה זה מעשה לא הגיוני". ובוש רוצה להיות המועמד ההגיוני. הוא לא יציע מהלכים בולמי התחממות שיהרסו את הכלכלה האמריקאית, וגם לא יבטיח סובסידיות מופלגות למיזמים האמורים לספק אנרגיה נקייה. הוא יהיה מועמד של אמצע. הוא יהיה המועמד של הרוב המתון, שהוא מאמין, ומקווה, שעוד נמצא אי בזה.
יש לו סיבות לאופטימיות. אם מצרפים את קולותיהם של בוש, קסיק, כריסטי, רוביו ואולי גם קרלי פיורינה, אחוז הבוחרים הרפובליקנים שאינו מעוניין במועמד בומבסטי כמו טראמפ או שמרן כמו קרוז, נראה לפתע קצת פחות מגוחך. כלומר מטרתו הבאה של בוש היא לפנות לעצמו את הזירה. להזיז הצדה את קסיק ואת רוביו (כריסטי ופיורינה כבר החליטו לזוז). הבעיה עם המטרה הזאת שהיא מחייבת את בוש להפנות את חציו, את מכונת התעמולה שהוא מסוגל לממן, דווקא אל המועמדים הדומים לו מבחינה אידיאולוגית. הוא צריך לעזוב לזמן מסוים את המלחמה נגד טראמפ, ולהתמקד לזמן מסוים במלחמה נגד המועמדים האחרים שרוצים להיות האנטי־טראמפ. והוא צריך לעשות את כל זה בלי להפוך בעצמו לטראמפ. בלי להיות מדי כועס, מדי פופוליסטי, בלי לקומם עליו יותר מדי מבוחרי המפלגה שאותם יצטרך בהמשך.
כך שהדרך עוד ארוכה והאתגר מסובך. אבל בוש אומר שאחיו כל הזמן אומר לו להיות סבלן. הוא אומר לו שהמרוץ מתקדם לכיוון שלו. הוא אומר לו לא לוותר. השבוע תוכלו לפגוש אותו בדרום קרוליינה.