1. מקום בגיהינום
פרנקלין פירס היה “כנראה האדם הנאה ביותר שכיהן אי פעם כנשיא ארצות הברית״, כמו שקובעת אחת הביוגרפיות שלו כבר במשפט הפתיחה שלה. כך, לפחות עד שיבוא דונלד טראמפ.
חפשו בגוגל ושפטו בעצמכם: ישנם תצלומים של פירס בעודו במדים, מימי שירותו במלחמה המקסיקנית ב–1847. ישנם תצלומים שלו מימיו כנשיא. ואומנם, בלוריתו המוטלת על הצד אינה דומה לזו של טראמפ, המבקש להיות נשיאה ה–45 של אמריקה. אך גם היא, ללא ספק, בלורית שאפשר להתעכב עליה. אולי כזו המצדיקה את התואר ״הנשיא הנאה ביותר״ - אך ודאי לא בעיני כולם (האתר ״הוטהדסאופסטייט״ מיקם את פירס במקום הראשון, לפני ג׳יימס פולק וג׳ון קנדי, האתר ״באזפיד״ דירג אותו במקום החמישי מבין הנשיאים ה״סקסיים ביותר״, כשלפניו יוליסס גרנט, ג׳ון קנדי, ברק אובמה ורונלד רייגן).
יום שני, היום שלפני ההצבעה, והמצבה של פירס מכוסה במעטה לבן. יפה לפחות כמותו. הרוח משתוללת, מעיפה פתיתי שלג למעלה ולמטה. מטלטלת את בית הקברות השלו בעיר קונקורד. כאן מנוחתו האחרונה של הנשיא היחיד אי פעם ממדינת ניו המפשייר. ככל שהצלחתי לברר, אף מועמד לנשיאות ארצות הברית של שנת 2016 לא בא לפקוד את קברו של פירס. לא בעשרת הימים האחרונים, שבהם התרוצצו המועמדים בין העיירות והכפרים של ניו המפשייר. גם לא בחודשים שקדמו לימים האלה, כאשר באו לבקר כאן בקצב נינוח יותר, מכינים את הקרקע, בוחנים את ה״שטח״, ואת סיכוייהם לתקשר איתו.
כנראה שאין טעם לפקוד את קברו של מי שמשאלי היסטוריונים מדרגים אותו כאחד מהגרועים שבנשיאים. פירס ממוקם אי שם בין המקום ה–40 לבין המקום ה–42, מתוך 43 נשיאים שדורגו עד כה (תורו של אובמה יגיע עם סיום כהונתו), בין ג׳יימס ביוקנן, הנשיא שקדם לאברהם לינקולן ולא הצליח למנוע את מלחמת האזרחים, לבין אנדרו ג׳ונסון, הנשיא שירש את אברהם לינקולן ונכשל בשיקום לאחר מלחמת האזרחים.
במה היה גרוע כל כך? בין שלל הדברים שנספרו לחובתו בלט חוסר הצלחתו של פירס לשמור על אחדותה של מפלגתו, המפלגה הדמוקרטית. בניו המפשייר של אמצע המאה ה–19 לא עלה בידו למצוא דרך ביניים שתפשר בין הדמוקרטים של הדרום, תומכי העבדות, לבין אלה של הצפון, מתנגדיו. כמובן, זו בעיה חריפה בהרבה מזו המפלגת את הדמוקרטים השנה. ובכל זאת, לא רחוק ממצבתו של פירס, המפלגה שוב נקרעת. בין מועמדת ממסדית, מקושרת, הילרי קלינטון, לבין מועמד אנטי–ממסדי, מהפכן, ברני סנדרס. בין מועמדת לא צעירה למועמד צעיר ברוחו. בין מועמדת אישה למועמד יהודי.
באיווה ניצח המהפכן. כלומר - הוא הפסיד, אבל זה היה מסוג ההפסדים שמתפרשים כניצחון. אחר כך ניצח בפער ניכר גם בניו המפשייר, אלא שבין לבין, ככל שהתקרב מועד ההצבעה, וככל שהסקרים המשיכו להצביע על פער גדול, הבינו אנשיה של קלינטון שאין מנוס מהחרפת הטון נגד סנדרס.
ביום ראשון ניתן האות. מדלן אולברייט, לשעבר שרת חוץ בממשל קלינטון וחברתה של הילרי, באה למנצ׳סטר ניו המפשייר כדי להזכיר לכל ״הצעירות״ ששמור ״מקום מיוחד בגיהינום״ לנשים שמעדיפות להצביע לגברים. הצלחתו של הגבר הקשיש כסוף השיער ממדינת ורמונט בקרב בוחרות צעירות - מצביעות דמוקרטיות שבחרו לפעול בהתאם לדפוס המקובל בגילן (סנדרס, מהפכה), ולא בהתאם לדפוס המצופה על פי מינן (קלינטון, שכבר פעם שנייה מקווה להיות הנשיאה הראשונה) - הטריפה את דעתם של אנשי הקמפיין. שלא בטובתם, פתחו במתקפה צדקנית, מכעיסה, מזיקה, על כל מי שלא מצביעה לקלינטון. הם רמזו שהצעירות הולכות לעצרות של ״ברני״ משום ששם הן מוצאות לעצמן זכרים צעירים ויפים. בעוד עשרה ימים, במדינת נבדה, יצטרכו לחפש נראטיב מוצלח יותר. אם לא יימצא להם, ייתכן בהחלט שהשבוע חזינו בתחילת הסוף של שושלת קלינטון.
2. ידיד יקר
יום שני, לונדונדרי, ניו המפשייר. הנה, על קצה המזלג, משהו מהקסם המפוקפק של דונלד טראמפ. מה שהפך אותו - עם הפה גדול, ההצהרות השערורייתיות, ההבלים וההצעות המופרכות, הבוטות המכוערת, הכל ביחד - למועמד שלפחות בינתיים מסמל את מערכת הבחירות הזאת. בחוץ יורד השלג, ויורד ויורד, ובחדר חם, החיוכים רחבים. טראמפ סימן מטרה, ומתביית עליה. לא מרפה.
יש לה שם, למטרה הזאת: ג׳ב בוש. מי שעד לפני חצי שנה, וגם קצת אחר כך, עוד נחשב למועמד שסיכוייו גדולים במיוחד להיות מועמד המפלגה הרפובליקנית. בוש הוא מי שהממסד הרפובליקני חיבק, מי שיש לו היסטוריה משפחתית ידועה, ומערכת הקשרים הנובעת ממנה. מי שגייס סכומי עתק עוד לפני שהמרוץ ממש החל. מי שקיבל תמיכה פומבית מעשרות חברי מפלגה ידועים. בוש - שביום שני עוד נראה כמו סחבה. הקמפיין לא מתרומם. באיווה הוא נכשל. עוד רגע קט ויידרש לבחון את דרכו.
מה יש לטראמפ נגד בוש? הוא פשוט לא סובל אותו. בוש הוא הממסד הרפובליקני. הדמות המוכרת ביותר במרוץ שאפשר לזהות עם הממסד הרפובליקני. טראמפ מנהל מרוץ אנטי–ממסדי. ואין לו רחמים על בוש. הוא מציג אותו כפתטי, חלש, לוזר. הוא מפרק אותו ומרכיב מחדש כקריקטורה של כל מה שהציבור שונא בפוליטיקאים שלו. "שמעתם את בוש אתמול?", הוא שואל–אומר. "שמעתם אותו קורא למרקו רוביו 'ידידי'?".
קצת רקע: בטלוויזיה שאלו את בוש על יריבו, הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו. בוש ורוביו היו פעם שותפים לדרך פוליטית, בעלי ברית. אבל כשרוביו החליט לרוץ, ולא חיכה לתורו - כלומר, לא חיכה לבוש - היחסים בין השניים התמוטטו. בוש ראה בצעד של רוביו בגידה. רוביו חשב שהגישה של בוש ילדותית, שזכותו לרוץ אם הוא חושב שהוא המועמד הטוב יותר ושיש לו סיכוי טוב יותר.
כך או כך, כששאלו את בוש על רוביו, בוש כינה את רוביו ״ידידי הטוב״. כך מקובל לעשות. כך מקובל בקרב אנשים מנומסים. אבל טראמפ עשה מזה בדיחה: שמעתם אותו? ״ידיד יקר״. הרי כולם יודעים שהוא שונא אותו. אז למה הוא קורא לו ידיד? טראמפ יודע למה: כי בוש הוא פוליטיקאי, כי זה מה שעושים פוליטיקאים. במקום לומר את האמת הם קוראים ליריב שהם שונאים ״ידידי הטוב״. הקהל מהנהן, צוחק. קצת נבוך מהבוטות הישירה של טראמפ, אבל גם מוקסם ממנה. הנה הוכחה שטראמפ הוא היחיד שאומר את האמת. הוא אומר שבוש שונא את רוביו - כמו שכולם יודעים. הוא אומר שהמרוץ של בוש הוא כישלון עלוב - כמו שכולם יודעים. הוא אינו מהסס להשתמש בביטוי ״טרור אסלאמי״, וגם לא שאל אף מומחה סקרים - כך הוא אומר - איך השימוש בביטוי ״טרור אסלאמי״ ישפיע על סיכוייו להיות נשיא. הוא לא מתבייש לומר על טד קרוז שהוא ״פוסי״ - מילה שהמילון הפוליטי האמריקאי לא יודע לעכל. אבל נאלץ לעכל.
לטראמפ, וגם לבוחרים שנתנו לו מקום שני באיווה ומקום ראשון בניו המפשייר, נמאס מפוליטיקאים. טראמפ איננו פוליטיקאי. מהו בדיוק? מניו המפשייר הוא ייצא עם מספיק סיבות להמשיך במרוץ (ניצחון ברור), ועם מספיק כסף להמשיך במרוץ (זה הכסף שלו, כמו שהוא טורח להזכיר בכל אירוע). ימים יגידו מהו. כך או כך, אם מרוצים קודמים בלטו בכל מיני תקדימים - המועמד הקתולי הראשון (אל סמית, 1926), השחור הראשון (ג׳סי ג׳קסון, 1984), האישה הראשונה (ויקטוריה וודהול, 1872), היהודי הראשון (ג׳ו ליברמן, 2000) - גם הקמפיין הזה מצטיין בתקדימים: זה הקמפיין עם השפה הכי מלוכלכת.
3. קאמבק קיד
אין מי שמכיר את כוחה של ניו המפשייר להכריע את גורלו של מועמד כמו שביל קלינטון מכיר. ב–1992, כאשר היה עוד מועמד אלמוני מארקנסו, ניו המפשייר הייתה ההזדמנות שלו.
באיווה, שמצביעה ראשונה, לא הייתה תחרות באותה שנה. טום הרקין, סנאטור מאיווה, היה במרוץ, וכולם ידעו שבאיווה הרקין ינצח. תשומת הלב הופנתה לניו המפשייר - המדינה שקלינטון הוביל בה. אלא שאז אירעה לקלינטון תקלה. העיתונות תחבה את אפה הארוך לענייניו וגילתה שני דברים מעניינים מעברו: האחד - רומן מוזר עם אישה בשם ג׳ניפר פלאוורס. רומן שקלינטון הכחיש. הוא נאלץ להודות בקיומו של הרומן הזה רק שנים מאוחר יותר, במהלך החקירה המוכרת כפרשת מוניקה לווינסקי. השני - קלינטון חמק משירות צבאי בווייטנאם. הסיפורים הללו היו אמורים לחסל אותו, אך קלינטון שרד. הוא אומנם לא ניצח בניו המפשייר, אך הפתיע כאשר הגיע למקום השני, וכינה את עצמו ״קאמבק קיד״.
המועמד היחיד שהצליח להפתיע בניו המפשייר עוד יותר מקלינטון היה מועמד שמעולם לא נעשה לנשיא: הסנאטור מאריזונה, ג׳ון מקיין. בשנת 2000 הפתיע כאן את ג׳ורג׳ בוש בפעם הראשונה. ובשנת 2008, כשהפופולריות שלו בשפל, שוב התאושש כאן כנגד כל הסיכויים, כאשר החליט לעשות מהלך נוגד כל היגיון: מקיין יצא למסע ארוך של הופעות שבהן הגן על המלחמה בעיראק, ועל החלטתו של הנשיא בוש - יריבו המר שמונה שנים קודם לכן - לתגבר את הכוחות בעיראק.
מקיין ניצח בניו המפשייר ובמרוץ הרפובליקני של אותה שנה, ואחר כך הפסיד לברק אובמה. השבוע צפיתי שוב בנאום הניצחון של מקיין מאותו ערב קסום לפני שמונה שנים. וכך אמר בו בחיוך מאוזן לאוזן: "אני זקן מכדי להצמיד את המילה ׳קיד׳ למשהו שנוגע לי - אבל את ׳קאמבק׳ אי אפשר לקחת ממני".
קאמבק, זה מה שהמדינה הזאת יודעת לתת, גם למי שנדמה היה שכבר אין לו לאן לחזור. פעם זה מקיין, על חשבון בוש; פעם זה מקיין, בהגנה על בוש. והשנה זה היה בוש.
4. אריות ושפנים
אין הבדל מהותי בין המרוץ במפלגה הדמוקרטית לבין המרוץ במפלגה הרפובליקנית. בשתי המפלגות ישנו מועמד שמנסה לערער על הסדר הקיים, לקעקע אותו, לייסד סדר חדש, שהדמיון בינו לבין מה שהיה קלוש. בשתי המפלגות ישנם מועמדים השומרים על נאמנות לסדר הישן. במפלגה הדמוקרטית העימות פשוט להבנה, יחסית, בעיקר משום שרק מועמד אחד החליט להיכנס לזירה ולאתגר את מועמדותה הלכאורה–מובטחת של הילרי קלינטון.
אפשר להניח שלא מעט דמוקרטים שיכלו להיכנס למרוץ ונמנעו מכך - משום שחשבו שקלינטון היא בלתי מנוצחת - תולשים היום את שערם בצער: זה יכול היה להיות הרגע שלהם, ולא של הקשיש התמהוני מוורמונט. זה יכול היה להיות המרוץ שבו הם, ולא ברני סנדרס, מאתגרים את קלינטון ואולי גם מנצחים אותה.
אבל הם היו שפנים. זהירים, מחושבים, מהוססים, קטני אמונה. צריך מנוע פנימי אידיאולוגי כמו זה שיש לסנדרס, או קור רוח קטלני כמו זה שהיה לאובמה ב–2008, כדי להיכנס לזירה ולהתנפל על משפחת קלינטון. במפלגה הדמוקרטית לא היו מספיק מועמדים כאלה.
במפלגה הרפובליקנית הבעיה הפוכה: לא נמצאו מספיק שפנים. במפלגה הרפובליקנית כל אחד אריה, כל אחד מחזיק בשרביטו של הנשיא. קרוז וטראמפ ורוביו וקייסיק ובוש.
ממילא, איווה וניו המפשייר לא מילאו את תפקידן החשוב ביותר במערכת הבחירות האמריקאית: לסנן החוצה את המועמדים שסיכוייהם קטנים, להשאיר בזירה רק את מי שרלוונטי.
כך, משום שבמפלגה הדמוקרטית לא היה כמעט את מי לסנן (המועמד השלישי, מושל מרילנד לשעבר מרטין אומלי, לא היה רלוונטי בשום רגע). כך, משום שבמפלגה הרפובליקנית לא סוננו מספיק מועמדים. איווה הקפיצה את קרוז כמועמד הסיעה השמרנית–נוצרית. היא נתנה לטראמפ סיבה להמשיך. היא הזניקה את מרקו רוביו לעמדת המוביל מבין מועמדי הממסד.
ניו המפשייר נתנה עוד דחיפה לטראמפ, הזניקה את מושל אוהיו ג׳ון קייסיק, והחייתה את המרוץ של ג׳ב בוש. מספר המועמדים עדיין עומד על חמישה. וכל עוד יישארו כולם, אף אחד מהם לא יוכל לפרוץ קדימה. הם ימשיכו להלום זה בזה, וימשיכו לבלבל את הבוחרים, וימשיכו לחלוק בקולות, ועלולים להביא את מפלגתם עד לוועידה בקיץ, בלי מועמד מוסכם וברור. תסריט שהוא לא פחות מקטסטרופה פוליטית.
5. ומה איתנו?
לישראל אין תפקיד חשוב בקמפיין הבחירות הזה. זה שינוי מסוים לעומת סיבובים קודמים. שינוי לטובה מן הסתם. אומנם, המועמדים הרפובליקנים מזכירים את ישראל, משום שהם מניחים שזה מה שהקהל רוצה. קרלי פיורינה מבטיחה ששיחת הטלפון הראשונה שלה כנשיאה (היא לא תהיה נשיאה - לא הפעם) תהיה ל״חברי ביבי נתניהו״. טד קרוז ממשיך להבטיח שיעביר את שגרירות ישראל לירושלים (הוא לא יהיה הראשון להבטיח ולא בהכרח לקיים). רוביו ממשיך לטעון שאובמה נטש את ישראל (הבוחרים הרפובליקנים חושבים כך, וגם כמה בוחרים דמוקרטים). אבל מכיוון שכל המועמדים הרפובליקנים מדברים על ישראל בערך באותו אופן, ישראל לא נותנת יתרון לאף אחד על פני חברו. לפחות לא בשלב הזה.
מעניין יותר להקשיב למועמדים הדמוקרטים. המועמדים שנמנעים בדרך כלל מלהזכיר את ישראל, ובכל זאת יש ביניהם הבדל: קלינטון כמעט לא מזכירה את ישראל - ברני סנדרס בכלל לא מזכיר את ישראל. ובמילים פשוטות: קלינטון החליטה שישראל היא עדיין מכשיר חיובי שעשוי לקדם את סיכוייה בבחירות, סנדרס החליט שישראל היא מטרד שעלול רק לסבך אותו.
זה ניכר בעימותים ביניהם בשאלות כלליות של מדיניות חוץ, וביחס לאיראן. ברני סנדרס אמר כבר לפני כמה שבועות שהוא שואף לחידוש מלא של היחסים עם איראן. הילרי קלינטון ואנשי הקמפיין שלה התחילו להזהיר מיד אחר כך שזו הצעה לא אחראית משום שתקרב כוחות איראניים ״עד לסף דלתה של ישראל״.
בעימות האחרון בניו המפשייר קלינטון חזרה על החוכמה הזאת. היא אישה מחושבת - אם חזרה על אותו מסר, כנראה החליטה שהוא מסר נכון מבחינתה, מסר המציב אותה, באופן ברור, בקוטב הפרו–ישראלי המסורתי של המפלגה, ומאפשר לסנדרס להתייצב בקוטב האחר, הפרו–ישראלי במובן של לא–כל–כך בעד ישראל.
לסנדרס יכולות להיות שתי סיבות מרכזיות לבחור בקוטב הזה: הבוחרים שלו - שהם הצעירים, הפרוגרסיביים, היוניים מאוד, שאינם חובבים גדולים של ישראל. נוכח הרקע שלו - כמועמד יהודי, אולי דווקא כדאי לו להיות מי שפחות ניכר באהדה יתרה לישראל.
כך או כך, במפלגה הדמוקרטית כבר ניכרים קווי המתאר של הוויכוח שיתחולל בקהילה היהודית בחודשים הקרובים. האם סנדרס - שכבר ״התייעץ״ בענייני המזרח התיכון עם מבקרים חריפים של ממשלת ישראל, כמו הסוקר ג׳ים זוגבי ואנשי הארגון ג׳יי סטריט - בעייתי לישראל? האם קלינטון - שגם על חיבתה הלא מופלגת לנתניהו וממשלתו לא צריך להכביר מילים - היא הרע במיעוטו בהתחשב בנסיבות? ברקע הדיון הזה, שאלה מעניינת: האם לתמיכה בישראל עוד יש ערך כלשהו במסע בחירות במפלגה הדמוקרטית? ברור שקלינטון סבורה שכן. ברור שסנדרס מוכן להמר שלא. ייתכן שזה הימור מסוכן לסנדרס. ייתכן שזה הימור שיתברר כמסוכן עוד יותר לישראל.