פלורידה סומנה כמדינת מפתח בסדר ההצבעה של המפלגה הרפובליקנית כבר לפני חודשים רבים. זו המדינה שאמורה הייתה לבחור שלשום את מי משני בניה האהובים תשלח לבית הלבן – המושל לשעבר ג׳ב בוש או הסנאטור בהווה מרקו רוביו. בוש ורוביו היו מקורבים לזמן מה, אחר כך, משהתברר שאפילו פלורידה אינה גדולה מספיק כדי להכיל את האגו של שניהם, הפכו ליריבים מרים. אחר כך התברר שגם יריבותם איבדה מטעמה: בוש פרש מהמרוץ לנשיאות לפני כמה שבועות, כאשר הבין שסיכוייו אפסו. רוביו גרר את עצמו עד לקו הסיום הצפוי בפלורידה. המדינה שבנתה אותו היא גם המדינה שזרקה אותו. היא גירד כרבע מקולות המצביעים. דונלד טראמפ קיבל כמעט מחצית מן הקולות.
רוביו איננו עוד מועמד. הוא אמור היה להיות ברק אובמה של המפלגה הרפובליקנית. צעיר, רהוט, אמריקאי־קובני. הוא פניה של אמריקה החדשה, בגרסתה השמרנית. בקריירה הקצרה שלו הוכיח גם יכולת תמרון פוליטית מרשימה. מצד אחד, הסתדר היטב והפך לבן טיפוחיו של בוש המתון. מצד שני, זכה לתמיכתה הנלהבת של תנועת מסיבת התה הרדיקלית. וראוי לומר: גם במסדרונות השלטון בירושלים היו בכירים שהחזיקו לו אצבעות. קיוו שרוביו יהיה התיקון של אובמה, ומי שיחזיר את אמריקה למדיניות חוץ ברוח השמרנות החדשה.
“היינו צריכים לראות את זה”, אמר רוביו עם פרישתו. היינו – ולא ראינו. הסערה הפוליטית, מצב הרוח המשונה של הבוחרים, הפתיעו אותו ואת אנשיו. הם ממשיכים להפתיע את אמריקה: ביום שלישי ניצח דונלד טראמפ בשלוש מדינות – פלורידה, צפון קרוליינה, אילינוי. הוא הפסיד באחת – אוהיו – שבה ניצח המושל ג׳ון קייסיק, מועמד שאין לו שום סיכוי לצבור רוב של צירים, ונמצא במרוץ רק כדי לקלקל ולקוות למהומה שתטרוף את כל הקלפים. במדינה אחת לא נרשמה הכרעה מהירה, בגלל הפער הזעיר – 0.2% בין טראמפ לבין טד קרוז.
אבל ניצחונו של טראמפ הפעם גדול מכפי שהיה בעבר בגלל המעבר לשיטה אחרת של חלוקת צירים. עם בערך 40% מהקולות, טראמפ יקבל הפעם בערך 70% מהצירים. כך יתקרב אל יעדו: 1,237 צירים. הוא נמצא בערך באמצע הדרך לשם, ומטרתו היא למנוע מהמפלגה הרפובליקנית את היכולת להפתיע ולבחור בוועידה במועמד אחר, קרוז או קייסיק, או מישהו מבחוץ, כמו המועמד של 2012, מיט רומני (ראו כתבה במוסף "המגזין").
בצד הדמוקרטי נרשמה התאוששות של הילרי קלינטון לאחר המכה הקלה שספגה במישיגן לפני שבוע. שלשום ניצחה בארבע מדינות מתוך חמש (במיזורי לא נרשמה הכרעה מהירה גם בצד הדמוקרטי), והגדילה עוד את יתרונה על הסנאטור ברני סנדרס, המתעקש להישאר במרוץ אף על פי שסיכוייו לנצח בו זניחים.
לסנדרס יש סדר יום ויש לו כסף בקופה ויש לו גם לא מעט בוחרים. הניצחונות של קלינטון עליו ברוב המדינות שהצביעו שלשום סולידיים אך לא סוחפים. כך שיש מבחינתו היגיון אידיאולוגי בהמשך הקרב. אולי לא קרב על המועמדות אך בהחלט קרב על סדר היום. ככל שסנדרס נשאר במרוץ ומוכיח שיש מי שמאמין בדרכו, כך הוא מאלץ את המועמדת המובילה לקחת את עמדותיו בחשבון, לשבור שמאלה, לוודא שאינה רחוקה מדי מעמדותיהם של צעירי המפלגה, שתזדקק להם ביום הבחירות של נובמבר.
יש לה ממה לחשוש: היא מועמדת שלא מצליחה לסחוט קריאות התפעלות מהבוחרים. יעילה, ממומנת היטב, ובעיקר בת מזל – היריב שהתייצב מולה למרוץ חינני, אך לא נשיאותי.
גם טראמפ, שכרגע נראה כמי שיתמודד מולה בקרב הלאומי, הוא מועמד שחלק ניכר מבוחרי מפלגתו מתקשה להסתגל אליו. במילים אחרות: בחירות 2016 הן בחירות סוערות ומרתקות, אך ייתכן בהחלט שסופן עימות בין שני מועמדים שאחד מהם נוסך על מפלגתו חרדה, והשנייה נוסכת על מפלגתה פיהוק.