אחרי שבוע של נבואות זעם אפוקליפטיות בקליבלנד ואיומים בדבר סופה הקרב של אמריקה אם לא תבחר בדונלד טראמפ, ערב אחד במחיצת הדמוקרטים בפילדלפיה בלם בחריקה את הלבנתו המואצת של שיערי. דמוקרטים תמיד היו אופטימיים יותר מרפובליקנים, מצב צבירה המסביר את התנהלותו הצוננת והכמעט פלגמטית של 'אין־דרמה אובמה'.
עבור הרפובליקנים - המעדיפה להתפלש ברחמים עצמיים המקבלים לעתים צורה של טינה רושפת ונהייה אחר מועמד קולני, הנבנה מתחושת אוזלת היד הטרמינלית שהוא לבדו יכול להציל ממנה - היה הערב הראשון בוועידה בפילדלפיה שמחת חיים עם חילוקי דעות עקרוניים ועריפת ראשה של היו"ר גב' וסרמן־שולץ – כל מה שגורם לרפובליקנים לחשוש שברגע האמת בנובמבר תסור אמריקה לקול המצפן הפנימי ותחליט שהיא איתה.
אשתי האמריקאית טוענת שלנוכח הכישרונות המוזיקליים העומדים לרשותם יכלו הדמוקרטים לבחור במישהו צעיר וקומוניקטיבי יותר למילניאליים מפול סיימון, במראה כימותראפי לא הכרחי. הסתבר לי שהיא החמיצה את דמי לובאטו הצעירה ושבשלושת הימים הנותרים יכולים הדמוקרטים ללהק את הפן המוזיקלי בכל מי שהם רוצים חוץ מבוב דילן לצערי. חשבתי שהצגת סיימון מפי שרה סילברמן והסנאטור אל פרנקן מתהילת "סטרדיי נייט לייב" הייתה טובה. בעיקר קביעתה המתבקשת של סילברמן בדבר אוהדי ברני סנדרס המסרבים להשתלב בתנועה שהם "מגוחכים".
טד קרוז. גשם חומצי שהדמוקרטים לא שחזרו. צילום: רויטרס
המעבר ל"גשר על מים סוערים" של סיימון, שאותו שר בהתאמה למגבלות גילו וקולו, היה מצוין כמו גם השיר שלחלח את עיני הבייבי־בומרס באולם והקים אותם על רגליהם לתנועת שדה חיטה ברוח בין ערביים. הדמעה שירדה על לחיי עצרה בחצי הדרך אל שפמי.
זה לגיטימי שהדיוויזיות של סנדרס אינן ממהרות להתמסר וגובות את מחיר עלבונן (המיילים באדיבות פוטין) בקצב המתאים להן. אבל זה לא ייגמר בבכי. מה שהיה כה מאלף בהשוואה לגשם החומצי שהוריד טד קרוז בקליבלנד היא העובדה שמחאת אוהדי סנדרס ובכיים האותנטי לא פגמו בליין־אפ המשכנע והמסעיר של הנואמים. מי שהעמידו בערב הראשון את דבריה הסוחפים, המרגשים והכנים של מישל אובמה, לצד הרטוריקה הסדורה והמעמיקה של סנאטור קורי בוקר, הווטברבורדינג שעשתה הסנאטורית אליזבט וורן לטראמפ והבעת התמיכה בקול מלא ונטול היסוסים של סנדרס להתייצב לצד קלינטון־קיין - חמושים כנראה בנואמים לא פחות משכנעים לערבים הבאים.
אף שהיא רק בתחילתה, ממחישה הוועידה הדמוקרטית את העובדה שאמריקה הפכה למדינה אחת לשני עמים. לא מוגזם לקבוע שהשסע הזה הידרדר זה מכבר לחילופי אש חיה כולל אבידות בנפש, אבל מה שהיה תמיד יפה באמריקה גם אחרי חמש שנים של מלחמת אזרחים אכזרית הוא שהיא יודעת למצוא את הדרך חזרה ולהתלכד ברגע הנכון. גם מתוך הריסותיו הזמניות של החלום שמרו הדמוקרטים על כללי התנהגות קורקטיים כלפי יריביהם הפוליטיים שאינם אויבים. הוועידה הדמוקרטית מזכירה למהגר כמוני מה משך אותי מגיל צעיר לאמריקה: אהבה לאנשים שהקימו דמוקרטיה אמיתית מתוך תחושת שליחות מדויקת וניסחו חוקה מופתית. גם בשעתם הקשה הם נשמרים מלרקוד על הדם. לכן אין לטראמפ סיכוי, חוץ מהתערבותה של יד זדונית בתהליך, והיו דברים מעולם.