סדר עולמי חדש: מה רוצה לעשות דונלד טראמפ?

בתחילת השבוע חצה דונלד טראמפ, ולא בפעם הראשונה, את הגבול בין המשעשע למסוכן, כאשר טען כי הוא שומע יותר ויותר דיבורים על כך שהבחירות לנשיאות יזויפו. טענה מסוכנת, משום שהיא עלולה לשמש כבסיס לדה-לגיטימציה של תוצאות הבחירות הכלליות; היא עלולה לשמש כתירוץ לניסיון לשבש את כהונתו של ממשל חדש; היא עלולה להוביל לכאוס.

זו לא תהיה הפעם הראשונה בתולדות אמריקה שבה יטען מישהו שתוצאות הבחירות אינן ראויות. שהבחירות נגנבו. כך קרה גם בסיבובי בחירות קודמים, כמו אלה של לפני כמעט 200 שנה בבחירות “העסקה המלוכלכת”, שהעלו לשלטון את הנשיא ג׳ון קווינסי אדאמס, על חשבונו של מי שראה את עצמו כמנצח הראוי – אנדרו ג’קסון. ארבע שנים אחר כך, נישא על גבי הזעם הציבורי שלא שכך, עלה ג’קסון לשלטון ונהיה לאחד מנשיאיה הדגולים והמהפכניים של אמריקה.

בכמה עניינים ג’קסון יכול לשמש כאב רוחני לטראמפ. קצר רוח כמותו, שש לקרב, גם הוא שימש פה להמונים שמאסו בשלטון האליטות. כנשיא נקט במדיניות כוחנית, נשען על כוח צבאי. כשרצה בשטח, כבש אותו. כשנתקל במתנגד, רמס אותו, או לפחות ניסה לעשות זאת. האינטרס האמריקני עמד בראש דאגותיו. הוא רצה לחזק את אמריקה, ולסלק מן הדרך את יריביה.

הוא היה נשיא שהישגיו המוקדמים מרשימים בהרבה מאלה של טראמפ. מי שהקריב באמת למען האומה, בצאתו לקרב כגנרל העשוי ללא חת. אך כמותו, הגיע לפסגה לא רק בכוח אישיותו הסוחפת אלא גם מכוח התאמתה לזמן ולמקום. ובמילים אחרות: גם מי שסבור שדונלד טראמפ הוא ליצן במקרה הטוב ודמגוג מסוכן במקרה הרע, צריך לקחת בחשבון את שורשי כוח המשיכה שלו – את העובדה שכמעט מחצית מהאמריקנים מעדיפים אותו על פני האלטרנטיבה. טראמפ הגיע לאן שהגיע, גם בהנחה שלא יהיה בסוף נשיא ארצות הברית, משום שהוא מציע לאמריקאים חלופה למדיניות שאינם רוצים בה עוד. חלופה למדיניות פנים שקצו בה – ועוד יותר מזה חלופה למדיניות החוץ.

בין רוסיה לסין

טראמפ עצמו אינו מנסח דגול של מדיניות, ודאי שלא של "דוקטרינה". אך מי שלוקחים את מועמדותו ברצינות – כאמור, רצוי לקחת אותה ברצינות כמבטאת של רוח הזמן – צריכים להבין מה היא מבטאת. והמועמד אינו מקל עליהם לעשות זאת. את הדוקטרינה שלו הוא חושף טפח אחר טפח, כאן בשליפה, שם בניבול פה, כאן בהפגנת בורות משוועת, שם בהתבטאות שערורייתית. אבל "העם מבין אותו", כמו שאמר אחד מיועציו, קולונל חיל האוויר לשעבר סם קלוביס. העם מבין מה טראמפ אומר.

לדוגמה: הוא לא רוצה הגירה מוסלמית לאמריקה בכלל, או (לפי גרסה מאוחרת יותר) כמעט בכלל. כלומר, הוא איננו רוצה גלובליזציה במובנה המוכר, הביל קלינטוני. והוא איננו רוצה לייבא לאמריקה טרור, בוודאי שלא כדי להגשים איזו אידאולוגיה אוטופית של תיקון עולם. והוא איננו מודאג ביחס לצורך לדבר בנימוס על שאר העולם, משום שאין לו עניין מיוחד בשאר העולם.

הנטייה הגוברת להסתגרות אמריקאית היא בסיס משנתו של טראמפ, וקוצר הרוח שהוא מבטא ביחס לתפקיד – בעיניו כפוי הטובה – שאמריקה ממלאת בעולם, כנראה משותף ללא מעט בוחרים. אמריקה מזיעה כדי שהעולם יהיה רגוע. היא משקיעה כסף ודם כדי שהעולם יוכל להתפנות לעניינים אחרים. זו מהותה של הטענה, ותוצאתה התבטאויות קשות של המועמד נגד הברית הצפון אטלנטית נאט”ו, מוסד שבעיניו של טראמפ הוא דינוזאור שעבר זמנו. אם מדינות אחרות רוצות ביטחון והגנה, עליהן להשקיע בזה. אמריקה של טראמפ לא תגן עליהם, בוודאי שלא תעשה זאת אם לא תראה נכונות מצדן לסכן גם את עצמן, כספית ומהותית, במלחמות שבהן הן חפצות.

המלחמה שטראמפ חפץ בה היא מלחמה בנוסח הג’קסוני: מלחמה כוחנית שמטרתה ניצחון. ניוט גינגריץ׳, אחד הדוברים המיומנים יותר בשירותו של טראמפ, טען בוועידה הרפובליקנית לפני שבועיים שבשעה ש"אליטות מדיניות החוץ שלנו, המונהגות על ידי הילרי קלינטון, אינן מסוגלות לדבר ביושר" – טראמפ אומר את האמת. עוד הוסיף כי אמריקה נמצאת במלחמה עם עולם אסלאמי קיצוני החפץ להשמיד אותה ואת אורח החיים שהיא דוגלת בו. “הם חזקים מכפי שאנחנו מודים, ואין תחליף לניצחון”. זלמאי חלילזאד, שהיה אחד מבכירי ממשל ג׳ורג׳ בוש, שגריר באו"ם, שגריר בעיראק ושגריר באפגניסטאן, טוען שהדוקטרינה של טראמפ ״דוחה את ההנחה שאפשר לחיות עם האיום”, זה הגלום בטרור האסלאמי.

חלילזאד עשה השבוע את אחד הניסיונות המשוכללים יותר לגבש את כלל התבטאויותיו של טראמפ לכדי אמירה קוהרנטית, במאמר שכתב עבור המגזין "נשיונל אינטרסט". במאמר סיכם את ה"דוקטרינה" של המועמד הרפובליקני לנשיאות בחמישה סעיפים עיקריים: מטרות העל של אמריקה, המלחמה בטרור, הגירה, יחסי המעצמות וקידום הדמוקרטיה. חלילזאד איננו סבור שטראמפ הוא בדלן, שהרי (כמו ג׳קסון) הוא רוצה להגדיל את תקציב הביטחון כדי לוודא שאמריקה נשארת המעצמה המובילה בעולם, הן צבאית והן כלכלית.

לדבריו, מטרתו האמיתית היא לבטל תהליכים שנובעים מהגלובליזציה, הפוגעים לטעמו במצבה של אמריקה ועוד יותר מזה במצבם של האמריקאים, המאבדים משרות והכנסה למדינות אחרות. לכן הוא בוחר בקו תקיף ולעומתי מול סין, המנסה להתעצם כלכלית גם על חשבונה של אמריקה, ולעומת זאת איננו מרגיש צורך לנקוט בקו דומה מול רוסיה, שכוחה הכלכלי אינו מטריד את האמריקאים.

דוקטרינת האחוז האחד

בקריאת הקרב שלו למיגור הטרור דומה דוקטרינת טראמפ במשהו לדוקטרינה שיצאה מבית המדרש של ממשל בוש לאחר פיגועי ה־11 בספטמבר של שנת 2001, ושזכתה מאוחר יותר בספרו רב המכר של העיתונאי רון סוסקינד, לכינוי "דוקטרינת האחוז האחד". זו הקביעה שבעולם של טרור חסר מעצורים, המנסה לשים את ידו על נשק להשמדה המונית, אי אפשר יותר לעסוק בתחשיבים של סיכון.

כפי שניסח זאת סגן הנשיא לשעבר דיק צ׳ייני: "אם יש סיכוי של אחוז אחד בלבד שמדענים פקיסטניים מסייעים לאל קאעידה לפתח או לבנות נשק גרעיני, עלינו להתייחס לזה כאל ודאות בכל מה שנוגע לתגובה שלנו". ובמילים אחרות: סיכוי של אחוז אחד שאמריקה תותקף בנשק גרעיני, הוא אחוז אחד יותר מדי. אמריקה צריכה לעשות מה שהיא צריכה לעשות בכדי להוריד את האחוז לאפס.

ביחס לאחוז הזה ישנן כמובן שתי שאלות: האם הדוקטרינה הזאת סבירה כשמדובר בהשקעה ביחס לתמורה, והאם ניתן בכלל להגיע למצב של סיכון ברמה אפס. כך או כך, כשמדובר בטראמפ יש סימנים לכך שהוא מאמץ את הטענה שבבסיס הדוקטרינה הזאת, אם כי בניגוד מובהק לממשל בוש, הוא מסתפק בה ואינו חפץ להצמיד אליה גם את המרכיב האידאולוגי, או שמא יש לומר משיחי, שאפיין את ממשל בוש: הרצון לקדם דמוקרטיה ברחבי העולם ובמיוחד במזרח התיכון.

ההבדל הזה הוא אחת הסיבות המובהקות לכך שרבים מבכירי ממשל הנשיא בוש לא התייצבו מאחורי מועמדותו של טראמפ, ושלא מעטים מתוכם אפילו התייצבו בעמדה לעומתית כלפיה. אפשר להעריך או לתעב את פעולותיו של בוש בעיראק, אך אי אפשר להכחיש שבוש התכוון להיטיב לא רק עם אמריקה אלא גם עם העולם הערבי המוסלמי. הוא התכוון לשחרר אותו, לשפר אותו, לתת לו הזדמנות להתפתח. את טראמפ כל זה לא בדיוק מעניין.

הוא רוצה שקט בחזית הטרור, והשאלה כיצד יושג השקט הזה מטרידה אותו הרבה פחות. אם צריך בכוח – הוא יפעיל כוח. אם צריך לשתף פעולה עם הרוסים – הוא ישתף פעולה עם הרוסים. אם צריך לשלם מחיר על שיתוף הפעולה עם הרוסים – למשל בהפקרת כמה מדינות במזרח אירופה שיחזרו למרחב ההשפעה הרוסי – גם לזה טראמפ מוכן.

רק שלשום, בעוד אחד מאותם ראיונות מוזרים המעידים על טיבו ובקיאותו, נכשל המועמד בידע בסיסי כאשר קבע בנחרצות שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין "איננו הולך לפלוש לאוקראינה", ונראה היה שאיננו מודע, או איננו זוכר, שפוטין כבר פלש לחצי האי קרים.

לא יתעניין בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים

מה כל זה אומר מבחינתה של ישראל? השאלה הגדולה היא האם ישראל תהיה מקרה מיוחד, בגלל סנטימנט כזה או אחר, או בגלל משמעותה בזירה הפוליטית. כך או כך, ברור שלטראמפ, למרות מה שאמר בעבר, יהיה רק מעט עניין בהשכנת שלום בין ישראל לבין הפלסטינים. זה איננו אינטרס אמריקאי מן המעלה הראשונה. ברור גם שטראמפ לא יהיה נשיא שרואה ערך רב בפיזור כספיה של אמריקה למטרות סיוע חוץ, בין השאר זאת סיבה להזדרז לחתום על הסכם סיוע לעשר השנים הבאות עם ממשל אובמה.

ומה עם איראן? טראמפ כבר אמר שההסכם עם איראן הוא אחד מהגרועים שנעשו אי פעם. אך העובדה שהערכתו את ההסכם דומה לזו של ראש ממשלת ישראל לא בהכרח מבטיחה שיבטל אותו, או שהסכם חלופי יכסה את הסעיפים המדאיגים את ישראל. הכל תלוי בשאלה האם ועד כמה טראמפ מעריך שאיראן היא סכנה לאמריקה. וכרגע, נראה שהוא מודאג הרבה יותר מדאע”ש.