בתי בת ה-7 בכיתה ב' מוכשרת ומאוד חכמה. לפני שנתיים נולדו אחיה התאומים. היא אוהבת אותם מאוד, מקבלת המון תשומת לב מכל המשפחה וגם מחזירה אהבה. בשנה האחרונה היא נהייתה מאוד פרפקציוניסטית ברמה שזה מפריע לה וגורם להרבה התפרצויות כשמשהו לא מצליח לה. 

לדוגמא, כשקיבלה במבחן ציון 100 והמורה כתבה לה הערה על כך שהתבלבלה במשהו, היא לא הסכימה להראות לי את המבחן בגלל ההערה. פעם קיבלה במבחן 99 כי טעתה בתרגיל, תיקנה את הטעות בעצמה וטענה ש"המורה התבלבלה". הסברתי לה שזה לא נורא, שזה ציון יפה מאוד וקורה שמתבלבלים, אבל היא לא מקבלת זאת. מעולם לא נתתי לה את ההרגשה שהיא חייבת להצטיין, ושיש לה ממה לפחד, אבל אם משהו לא הולך לה, היא מתפרצת ולא מצליחה להכיל את רגשותיה. 

את אומרת שלא נתתם לה תחושה שיש לה ממה לפחד. העניין הוא שלא צריך להעביר את התחושה הזאת. אם ילדה גדלה בהרגשה שמצפים ממנה, גם אם לא בכוח, להיות מדויקת, לשים כל דבר במקום, להתחיל משהו ולסיים אותו, לדבר ברור, אם אומרים לילדה 'את כן טובה במשהו אז תמשיכי, חבל אל תפסיקי, את תוכלי, עוד תצליחי', הכוונה של המבוגר היא מאוד טובה כמובן, אבל זה במנות גדולות מדי. 

כשאני מדברת על ציפיות של הורים מילדים אני מדמה את הילד לסירת מפרש ואת ההורה לרוח. אם לא תהיה רוח, הסירה לא תזוז לאף מקום. הכוונה שאם להורה אין ציפיות מהילד שלו בדברים שונים, כמו להתלבש לבד, לדבר בנימוס ולאכול בפה סגור, אז הילד באמת לא יזוז לשום מקום, כי מישהו צריך לתת לו סוג של "רוח גבית". אבל אם יש יותר מידי רוח, הסירה עלולה להתהפך.

כדאי שקודם כל תבדקו את עצמכם בבית, אפילו תקליטו שיחה ביניכם. אנחנו אף פעם לא יודעים לאן ילדים לוקחים את הדברים שאנחנו אומרים ועושים. האופי שונה בין ילד אחד לשני ואי אפשר לשנות את הטמפרמנט, אבל ילדים לומדים להתאים את הטמפרמנט שלהם לחיים כדי להתקדם. יכול להיות שמתישהו, בגיל צעיר יותר, הילדה קיבלה את התחושה החזקה, ואפילו לא מודעת, לכך שהיא אמורה להיות כמה שיותר בסדר, שזה הכי חשוב, שזה יוביל לכיוונים טובים וחייבים להצליח כדי להגיע רחוק.

היא לא מפחדת מכם, אלא מהכישלון עצמו. כשהיא נכשלת, כועסת ומתפרצת, או שהיא לא רוצה להראות לך ציון לא מושלם במבחן, זה לא בגלל שהיא כועסת עליך או מפחדת ממך, אלא כי תחושת הכישלון כל כך צורבת שאם יש לה אפשרות להסתיר את זה ממך, היא תסתיר רק כדי לא לחלוק את הציון העלוב והלא מושלם. היא מתפרצת וכועסת כי יש עוד כאלה שרואים את הכישלון שלה.

המודל האישי

את צריכה להתחיל לייצר כישלונות. צריך לשבת, לתכנן ולחשוב מה יכול לקרות בבית שהוא "כשלון". למשל יום אחד תשברי כוס ותגידי 'אני לא מאמינה על עצמי! אוף! טוב, נו...נפל, דברים נופלים ונשברים, מה לעשות'. כלומר, את מייצרת כישלונות על עצמך ומראה איך מתמודדים עניינית עם הכישלון. 

עוד דוגמא: אבא חוזר מהעבודה ואומר לך 'את לא מאמינה! שכחתי את המטריה והתרטבתי כמו אידיוט! נו טוב...גם מבוגרים עושים טעויות שחבל על הזמן'. זה הכול, לא עושים שיחת הפקת לקחים ושם זה נגמר. הרעיון הוא שהיא תשמע סיפורי כישלונות שטותיים.

את יכולה לשבת עם הילדה ולספר לה על עצמך: על ציונים בינוניים שפעם קיבלת, על הדרך שעשית כדי להתקבל לעבודה ואיך בסוף התקבלת. תגידי לה שאת זוכרת את ההרגשה של הרצון החזק להצליח, ושידעת שיש בך את הכוחות. המסר הוא שאם מצד אחד יש "הכי להפסיד" ומצד שני יש "הכי להרוויח", ההצלחה מתחילה כבר מהאמצע.

בנוסף, כמובן שאל תוותרי על הערכים שלך, של חיזוק הדברים בהם היא מוכשרת. כשהיא מביאה ציון של 99 והיא כועסת וצועקת, את צריכה להיות מאוד עניינית ולהגיד לה שהמורה לא התבלבלה והציון הזה מאוד משמח אותך. אם היא תגיד "אותי זה לא משמח!", תמשיכי בשלך, תחייכי ותגידי 'בסדר, אז אנחנו חושבות אחרת. אותי זה משמח ואני רוצה חיבוק כי יש לי ילדה כזאת מהממת!'. תמצאי כל מיני דרכים לעקוף את זה, קצת בהומור, קצת בסיפורים והרבה במודלים אישיים".

זה ייקח זמן כי היא כבר בת 7, אולי אפילו כמה חודשים, זה קשה לדעת. אם עד סוף השנה שום דבר לא ישתנה, התסכול שלה עדיין יהיה גדול ויגבה מחירים בחיים שלה, אז אולי תצטרכי לקחת אותה לטיפול רגשי ושם יגיעו לנקודות הקשות לה. כשהיא מתפרצת, צועקת או קורעת דברים, את צריכה לבוא ולשאול 'מה קרה', כאילו את לא יודעת מה קרה.

אם היא תראה לך ציור שלדעתה יצא מכוער, תבקשי לראות. אם היא תתנגד ותתעצבן, אז לא צריך, שלא תראה לך ופשוט תלכי משם. לא לתת אקסטרה תשומת לב סביב העניין הזה, להגיד לה במילים 'את מתוסכלת, את כועסת על עצמך, אז אם בא לך תציירי ציור חדש' ותלכי משם. קצר וענייני. לא להתעמק בזה יותר מידי.